 |
/images/archive/gallery/504/125.jpg שער של המגזין ניוזוויק
 |
|
|
|
|
| האם חוויות רוחניות הן בעצם התקפים פסיכוטיים או שמא המוח שלנו מתוכנת מראש להרגיש את אלוהים? תומר פרסיקו בודק מה בדיוק קורה לנו במוח כשאנחנו ממריאים למעלה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
26/4/2006 10:22 |
|
|
|
|
|
|
|
המאמינים טוענים שהדת קיימת משום שהיא אמת; האתאיסטים טוענים שהיא קיימת משום שהיא אינה אמת. אבל בין אם אלו שמאמינים שקיימת מציאות אלוהית צודקים, ובין אם צודקים אלו שסבורים שדיבורים על מציאות כזו נועדו במקרה הטוב לשכך פחדים ובמקרה הרע לשעבד את ההמונים, קיומה של הדת כלל אינו מובן מאליו, ודאי לא בעולם בו האדם הכניע את הטבע, חדר אל החלל והתחבר לטלוויזיה בכבלים. אין ספק שמעמדה של הדת התערער מאוד מאז העת העתיקה, ועם כל זאת, על כל חסרונותיה וחולשותיה, עם כל זוועותיה ומשבריה, הדת עדיין חיה. בתקופתנו היא אף זוכה לעדנה מחודשת. היא אולי מתקשה להחזיר עטרה ליושנה, אך מתקשטת ללא הרף בעטרות חדשות. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את ה"צוּמוּד" הנחוש של הדת?
 |
| תומר פרסיקו \ |
האמת היא שטוב |
|
בחוויות רוחניות רבות מתגלה מימד חיובי של המציאות. האם זה מעיד על אמיתותן של אותן חוויות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
בשנות התשעים התפתחה גישה חדשה לחקר הדת, שעיקרה התמקדות לא בהיסטוריה, בסוציולוגיה או בתיאולוגיה של הדת, אלא במערכות הקוגניטיביות ובכישורים המנטליים המאפשרים חשיבה וחוויה דתית. זהו "המדע הקוגניטיבי של הדת", והוא חוקר איך מבנה המוח מסייע, אם לא ממש מחייב, את האדם לפתח לעצמו מערכת דתית, אמונית וחווייתית. שניים מהחוקרים הבולטים בתחום הזה הם הפרופסורים אנדרו ניוברג (Andrew Newberg) ויוג'ין ד'אקווילי (Eugene d'Aquili), שרשימת תאריהם חולשת על פיסקאות שלמות, ונסתפק בכך שנאמר שהם חוקרי מוח ודת בתחום שהם מכנים "נוירו-תיאולוגיה" (ניוברג אגב הופיע גם בסרט בליפ). הפרופסורים הנ"ל טוענים שמצאו את הסיבה לאורך החיים המפתיע של הדת: מסתבר שאנחנו פשוט מתוכנתים, מבחינה נוירולוגית, להיות דתיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| אנדרו ניוברג
| /images/archive/gallery/501/866.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
או שיש לך את זה או שלא
|
|
|
 |
|
|
|
בספר שכתבו במשותף תחת השם "Why God Won't Go Away" מסבירים שני החוקרים כי המוח האנושי מובנה גם ליצירת עצמיות, וגם "להתעלות מעבר אליה". זאת אומרת שהמוח לא רק משמר את הקיים, אלא ער לשינויים בגוף ובסביבה ויודע איך להתמודד איתם ולשלב אותם בחיי האורגניזם - כלומר, איך להשתנות.
ניוברג וד'אקווילי מרחיקים וטוענים שיכולת זו של המוח להתעלות מעבר לעצמו מביאה, בגירסה הקיצונית שלה, למצבים שאנחנו מכנים חוויות מיסטיות או רוחניות. הם קובעים כי המוח מוכן מבחינת המבנה שלו לאפשר, אם לא ממש לעודד, חוויות של התעלות. אם זה נכון הרי שחוויות כאלה אינן, כפי שחשבו היסטוריונים ופסיכולוגים רבים, סימנים של
פסיכוזה או מחלה עצבית כלשהי, אלא פעילות נורמלית של המוח האנושי, והן חשובות מבחינה אבולוציונית, כך הם טוענים, משום שהן יכולות להביא לטרנספורמציה חיובית ביחסיו של הסובייקט עם העולם שסביבו.
באותו הספר מפרסמים השניים תוצאות ניסויים בהם הם הציצו, בעזרת מכשיר המודד ומצלם פעילות מוחית, לתוך מוחותיהם של נזירים מזרם הבודהיזם-הטיבטי בזמן מדיטציה, ונזירות נוצריות-פרנסיסקניות בזמן תפילה. השניים גילו שהתמקדות בתכנים רוחניים מובילה לשינויים תוך מוחיים נרחבים: באזורים האחראיים לריכוז הפעילות עולה, ובו בזמן באזורים האחראיים לתחושת המיקום בזמן ובמרחב - הפעילות יורדת (צילומי מוח ניתן לראות כאן). במקביל לעליית ההתמקדות בתכנים הדתיים, אם כן, יורדת תפיסת הזמן והמרחב של האדם, דבר שיכול להביא לחוויות שונות, מהרגשה של נוכחות אלוהית ועד איבוד העצמיות והתמזגות באחדות חסרת זמן ומקום.
ניוברג וד'אקווילי מדברים על רצף מתמשך של חוויות סובייקטיביות שכולן קשורות זו בזו, אותו הם מכנים הרצף האסתטי-דתי. הרצף מתחיל בחוויה אסתטית, בה האדם מרגיש שמשהו שהוא חווה הוא יפה או נעים, ממשיך בחוויה של אהבה רומנטית, מתקדם לעבר חוויה רוחנית בה העולם כולו נחווה כיפה או טוב במהותו, ומסתיים בחוויה אחדותית, unio mystica, בה האדם מאבד הבחנה בין העצמי לאחר וחש עצמו מעבר לקטגוריות של זמן ומרחב (מצב זה מכנים השניים Absolute Unitary Being או AUB).
יחד עם החוויות הללו, ישנם שלושה גורמים חווייתיים שמתגברים ככל שמתקדמים על הרצף האסתטי-דתי: הראשון הוא חוויה של טרנסצנדנטיות, בה האדם מרגיש שהוא נתקל במציאות שהיא לא מהעולם הזה, משהו שהוא חדש ואחר לחלוטין. הרגשה זו, כמובן, חלשה יחסית כשמדובר באינטראקציה עם יצירת אמנות (ציור, שיר, סימפוניה), מתגברת בתוך ההתרגשות של אהבה רומנטית ומגיעה לשיא בחוויות מיסטיות.
הגורם החוויתי השני שמלווה את הרצף האסתטי-דתי הוא הכללה הולכת וגדלה של העצמי של האדם במצב החדש: כך ביצירות אמנות גדולות יש תחושה של הזדהות עם המוצג בהן, במערכת יחסים רומנטית יש הרגשה של קשר עמוק ואף מיזוג עם בן הזוג, ובחוויה רוחנית הרגשה של התמוססות, מסוימת או מוחלטת, של האגו במציאות המוחלטת. ניוברג וד'אקווילי טוענים שבחוויה המיסטית הגבוהה ביותר העצמי של האדם למעשה הופך (בחווייתו לפחות) ל- AUB.
הגורם החוויתי השלישי היא תחושת ודאות, שגם היא הולכת ועולה ככל שהאדם מתקדם ברצף האסתטי-דתי. הוודאות מיוחסת לחוויה עצמה ולגורם שלה, כלומר האדם מרגיש שמה שהוא חווה הוא אמיתי, ושהגורם לחוויה הזו גם הוא אמיתי. הזוג המאוהב, לדוגמה, מרגיש שכמוהו לא אהב אף זוג אי פעם, ושהאהבה שלו תימשך לנצח. המיסטיקן מרגיש שהוא הגיע אל האמת, ושהוא יודע בוודאות דבר שלא ידע מלפני כן.
מכיוון שהחוויות הללו קשורות בכשרים מוחיים, ביולוגיים, ואלו משתנים מאדם לאדם, ניתן להסביר מדוע אנשים שונים מגיבים באופן שונה לדת, כלומר מדוע יש אתאיסטים מוחלטים מצד אחד, ווירטואוזים דתיים, נביאים ו"מורי-עולם" מאידך. הדתיות, אם כן, הופכת בידיהם של ניוברג וד'אקווילי לכושר או חוש הדומים מאוד למוזיקליות או הומור: יש כאלה שמוכשרים בכך יותר מאחרים, ויש כאלה שבכלל לא מבינים על מה ולמה כל המהומה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מצד ימין המוח במצב מדיטציה. מצד שמאל: מצב רגיל
| /images/archive/gallery/501/868.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
האם נמצא המפתח הביולוגי לשערי גן עדן?
|
|
|
|
|
|
|
האם אם כך נמצאה התשובה לשאלה הדתית? האם נמצא המפתח הביולוגי לשערי גן עדן? ואם כן, האם זה אומר שהדת אינה אלא ביולוגיה, כלומר שאלוהים הוא לא יותר מאשר תקשורת מתוזמנת היטב של תאי מוח, וחוויות הרוחניות אינן יותר מאשר הבזקים חסרי משמעות של היי טבעי?
כאן אנחנו מגיעים, לבסוף, לשאלה המעניינת באמת, שהיא, כמובן, פילוסופית יותר מאשר מדעית. השאלה הגדולה הזו, האם קיים משהו אמיתי בחוויה המיסטית כמו שקיים באמנות או באהבה זוגית, האם קיים אותו "אחד" אינסופי ומוחלט שנמצא לפני הריבוי ולפני הזמן - השאלה הזו לא יכולה להיענות על ידי המדע, משום שהמדע עוסק אך ורק בעולם שבו קיים ריבוי וקיים זמן.
ראשית צריך להיות ברור: כל חוויה שלנו, למעשה, מתבטאת גם בתזוזה תוך-מוחית. לכן הטענה שאם משום שלחוויה רוחנית יש הקבלה של התרחשות ביולוגית תוך מוחית, הרי שזה כל מה שהיא, שקולה לטענה שראיית הר החרמון או הרגשת הרוח על הפנים היא עניין הכרתי גרידא. אין כל דרך לדעת, במילים אחרות, אם חוויה של מפגש עם מציאות אלוהית מתרחשת משום שהפעילות המוחית השתנתה (כמו במקרה של אשליה), או שהפעילות המוחית השתנתה משום המפגש עם מציאות אלוהית (כמו במקרה החרמון והרוח). אלוהים יכול להיות, או לא להיות, "out there", בדיוק כמו כל מושא אחר.
יתכן גם שאין שום יחס של "סיבה ותוצאה" לשום כיוון: מה שהניסויים מראים, למעשה, הוא קשר של קורלציה (כלומר הדדיות או הקבלה בזמן), ולא סיבתיוּת, בין החוויות המיסטיות המתרחשות בהכרתו של הסובייקט, לבין השינויים האובייקטיבים המתרחשים במוחו.
בכלל, יותר מדי דיבורים על רגשות כתזוזות מולקולריות (ותו לא) יכולים להקהות את חושינו (בעיקר את חושיו של מי ששמח להיפטר מחיי רגש). כדאי לזכור שצמצום החוויה לנתונים הנוירולוגיים שלה דומה להגדרה של סימפוניה כשורות של תווים שחורים על נייר לבן, או של משחק שח כרשימת חוקים: ודאי שיש בכך אמת, אבל זה רחוק מלהיות התמונה כולה.
אבל זה לא סוף הסיפור. ניתן לשפוט חוויות שונות על פי קריטריונים מוגדרים, וכך לנסות להבין אם יש בהן ממש. במאמר אחר ניסיתי להראות שמפני הטוּב של החוויה הדתית, יש מקום להעריך אותה כאמיתית. ניוברג ושותפיו
מציעים עוד דרך להתמודד עם השאלה הזו, ואף מציגים תשובה אופטימית.
לדידם, קיימים שלושה קריטריונים עיקריים על פיהם אנחנו מודדים את "אמיתותה" של חוויה:
1. התחושה הסובייקטיבית שמה שאנו חווים הוא אמת.
2. ההימשכות בזמן של החוויה, כלומר עצם העובדה שהשולחן, לדוגמא, נשאר שולחן.
3. הסכמה אינטר-סובייקטיבית, כלומר בין אנשים, שמדובר במשהו שקיים באמת.
שלושת התנאים הללו, הם מציינים, יכולים להצטמצם לתנאי הראשון בלבד, שכן גם הזמן וגם האנשים האחרים תלויים לצורך עדותם המהימנה בוודאות שלנו שהם אכן קיימים קיום מהימן. ללא הביטחון שלנו שהזמן אכן קיים כרצף ליניארי שמתקדם מהעבר אל העתיד, או שאנשים אחרים אינם יצירי דמיוננו, ממילא אין טעם לאשר את קיומה האמיתי של כל חוויה אחרת שלנו בעזרתם.
נשארנו אם כך רק עם הקריטריון הראשון, והוא הוודאות שבה אנו מרגישים שחוויה מסוימת שאנו חווים, מהסלט בארוחת הבוקר ועד נוכחות האל בערב, היא אמת קיימת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שמציאות רוחנית קיימת עוד יותר מהעולם היומיומי
|
|
|
|
|
|
|
כעת, כאשר נשאר לנו רק הקריטריון הזה לקביעת אמיתותה של חוויה, מסתבר לנו שחוויות רוחניות או מיסטיות דווקא זוכות בקופה הקיומית כולה, שהרי כמעט כל מי שחווה חוויה כזו מדווח שהרגיש בוודאות שכמוה לא הרגיש מעולם ש"זו האמת" ולעתים אפילו שהחיים שהוא חי עד אותו הרגע לא היו אלא "חלום". כפי שהבחינו שני החוקרים, תחושת הוודאות היא אחד מהגורמים החווייתיים שמתגברים ככל שהאדם מתקדם על הרצף האסתטי-דתי. על פי הקריטריון הזה, אם כן, מצביעות החוויות הדתיות על מציאות אמיתית, אונטולוגית - עד כמה שחוויה כלשהי יכולה להצביע על כך.
לא רק זאת: אם ניקח את תחושת הוודאות שלנו לגבי הקיום היומיומי ("baseline reality" בלשונם של החוקרים), נראה כי חוויות שונות יכולות להיות נחוות כיותר או פחות אמיתיות, ביחס אליו. חלום, לדוגמה, או הזיה פסיכוטית, גם אם נחווים כמציאות קיימת בעת התרחשותם, מתגלים כאשליה ברטרוספקטיבה, כלומר כאשר האדם מעלה אותם כזיכרון מתוך מציאות היומיום. אז, מתוך המציאות אותה הוא מקבל כאמיתית, הוא מכיר בכך ששגה, ולא הרגיש דברים שאכן קיימים ממש.
לא כך לגבי חוויות רוחניות: מה שמיוחד בחוויות הללו הוא שהן (בדרך כלל) נחוות גם בתור זיכרון כמשהו אמיתי מאוד, אף י-ו-ת-ר אמיתי מאשר החיים היומיומיים אליהם חזרנו. כלומר לא רק בזמן החוויה עצמה, אלא גם אחריה, המציאות הרוחנית לובשת ודאות של עופרת יצוקה. כל כך אמיתית היא נראית אף כזיכרון, שפעמים רבות חוויה אחת משנה את כל חייו של החווה אותה. אם תחושת הוודאות היא הקריטריון על פיו נמדוד מציאותו של דבר-מה, מסתבר שמציאות רוחנית קיימת - קיימת עוד יותר מהעולם היומיומי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
