ראשי > ניו אייג' > תומר פרסיקו

האמת היא שטוב פקק לחץ באוזניים ומלאכים בלי ברכיים מלמדים את תומר פרסיקו שהקיום עצמו הוא טוב 5/9/2005 תומר פרסיקו 5/9/2005  12:51 מורים רוחניים רבים אוהבים לדבר על הרגע שבו "הגיעו להארה", והאמת היא שאנחנו מאוד אוהבים לשמוע על כך. המשותף לרגעים האלו, שבהם פתאום התבררה לאותו אדם אמת כלשהי (או אולי האמת?), היא תחושת הוודאות שמתלווה אליהם: אותו אדם לא רק גילה משהו, הוא גם יודע ש"כך זה צריך להיות", ש"סוף סוף מצאתי" ושזו אכן התובנה אותה חיפש זמן רב כל כך. דבר זה מזכיר לי יותר מכל את אותה סיטואציה מוכרת בה לפתע נפתח לנו באוזן פקק לחץ. כולם ודאי מכירים את זה: אנחנו יורדים או עולים במהירות בגובה (במכונית או במעלית או במטוס), ונוצר הפרש בין לחץ האוויר בתוך האוזן לבין הלחץ מבחוץ (ככל שמגביהים האוויר יותר דליל, ואילו בתוך האוזן נשמר אוויר "ישן"). פיהוק טוב בדרך כלל פותר את הבעיה, בעיקר כשהלחץ מכאיב לנו ואנחנו מבקשים להתחמק מן הסבל, אבל לפעמים קורה שאנחנו מסתובבים שעות עם לחץ באוזניים ואפילו לא שמים לב לכך. ואז בא הרגע: פלופ! הלחץ משתחרר ואנחנו לפתע שומעים כמו שצריך. פתאום אנחנו שומעים הרבה יותר טוב, ואומרים לעצמנו: "או! ככה זה צריך להיות". רק אז אנחנו מבינים שעד אז, במשך מי יודע כמה זמן, שמענו גרוע. שחרור הלחץ פותח אצלנו רמה חדשה, טובה יותר, של שמיעה, בעוד שלפניו אוזנינו היו אטומות, ואפילו לא הרגשנו בכך. איזו הקלה. פקק באוזניים השאלה המעניינת כאן היא איך אנחנו יודעים שהמצב אחרי השחרור הוא הנכון, הוא המצב "האמיתי". בדיוק כפי שאדם שזכה להארה רוחנית מרגיש שרק אחריה הוא מבין את המצב לאשורו - כלומר הוא ער בעוד שלפני כן הוא למעשה ישן - אחרי שנפתח לנו פקק לחץ יש בנו ודאות מובהקת שאכן כך, שאכן רק עכשיו אנחנו שומעים כראוי. הרי יכולנו באותה מידה לומר "מעניין: שמעתי פחות טוב ועכשיו אני שומע יותר טוב - כמה נחמד". אבל זו לא החוויה שלנו. החוויה שלנו היא שלא רק שאנחנו שומעים יותר טוב, אלא גם כי אותו מצב בו אנו שומעים יותר טוב הוא המצב "הנכון" או "האמיתי". חישבו על כך: האם ייתכן כי עוד יותר משאנחנו מרוצים מזה ששמיעתנו השתפרה, אנחנו מרוצים מזה שאנחנו שומעים "כפי שצריך"? האם השמחה שלנו עם חילוצו של פקק הלחץ מקורה בכך שאנחנו שומעים יותר טוב או בכך ששמיעתנו אמיתית יותר? ואולי שתי קטגוריות אלה מקבילות לחלוטין האחת לרעותה? מי אמר שנשמות ללא גוף אינן יכולות להתגרד כדי להמשיך ולברר עניין זה נתבונן בתפקיד שסבל וכאב ממלאים בחיינו. הסבל, כך מלמדות תורות רוחניות רבות, יכול להיות המורה הכי טוב שלנו. זאת משום שרק כאשר משהו מפריע לנו, רק כאשר הדברים "לא מסתדרים", בוודאי כאשר כואב לנו - אנחנו מנסים לשנות את המצב ולשפר אותו. כלומר לו לא היה מפריע לנו דבר היינו ממשיכים בחיים נינוחים עד עצלים, ממשיכים ברוטינה קבועה ומעגלית, לא משנים דבר, לא מנסים ללמוד - לא מחפשים. פעמים רבות הסבל שבחיינו הוא זה שמדרבן אותנו לבקש משהו שמעבר לקיום היומיומי. כמו מַלמָד-בקר, הוא זה שמזיז אותנו ממקומנו. כך במסורות בודהיסטיות שונות לידה אנושית נחשבת לגלגול הטוב ביותר, למרות שאפשר, על פי תורות אלו, גם להתגלגל מחדש כאל. אלא שבלידה האנושית קיים מינון נכון של סבל וכאב (שלא נמצא כמעט אצל אלים) והוא זה שמדרבן את האינדיבידואל לחקור את עצמו ולחפש נירוונה. אולי משום כך דרש ישו כי "נקל לגמל לעבור בנקב המחט מבא עשיר אל מלכות האלוהים" - אדם עשיר יכול להפיג את הסבל שלו בקלות ולקנות, למעשה, נוחות ועונג, ובכך לדחות עוד ועוד את החיפוש אחר "מלכות האלוהים". אבל כאן ראוי לשוב ולשאול: מה בדיוק מונע מאיתנו, כאשר לא מפריע לנו דבר, לחפש? מה מרדים אותנו? מדוע כאשר אין סבל אנחנו לא מחפשים? אולי משום שכאשר לא כואב לנו, אנחנו פשוט מרגישים שהכל בסדר, כלומר שמצב העניינים הינו בדיוק כפי שראוי שיהיה, ואם כך, למה שנשנה אותו? כאשר טוב לנו ונוח לנו באופן כללי אנחנו גם מרגישים ש"ככה זה צריך להיות" ורק כאשר מצבנו מורע, רק כאשר עולה בנו קושי מסוים, סבל או כאב, אנחנו מרגישים ש"משהו לא בסדר". ואם משהו לא בסדר, אנחנו מחפשים תשובה ותיקון. סבל נתפס על ידינו לא רק כקושי שיש להתגבר עליו, אלא גם כמציאות שהיא בעייתית בפני עצמה, כמשהו שהוא במהותו "לא בסדר". לשם המחשת הדבר ניתן לשאול: האם ייתכן שבגן עדן יגרד לנו? האם מלאכים נופלים ופוצעים את ברכיהם? ברור שלא. הקיום "בשמים" הוא חלק לחלוטין - לא בגלל שנשמות ללא גוף אינן יכולות להתגרד או שלמלאכים אין ברכיים, אלא בגלל שכך ראוי. ברור לנו שקיום מושלם הוא ללא כל סבל. כאב, אם כן, אינו בעייתי בשבילנו רק ככאב עצמו, אלא הרבה יותר מכך: הוא מפריע לנו משום שהוא מעין מגרעת בישות עצמה, סוג של סדק בשלמות הקיום. מעבר לכך שהוא לא נעים, הוא בשבילנו פגם בעורו החלק של תינוק ההוויה. כאשר ממצב של נוחות ושלווה אנחנו מתגלגלים למצב של כאב וסבל, אנחנו מרגישים שמשהו לא תקין במציאות באופן עמוק. הכי אמיתי הוא גם הכי טוב מסתבר אם כך שכאשר נפתח לנו פקק באוזניים ואנחנו שומעים יותר טוב אנחנו מרגישים ש"ככה זה צריך להיות", וכאשר נוחת עלינו סבל אנחנו מרגישים ש"כך אסור שיהיה". במקרה הראשון מעבר ממצב פחות טוב למצב יותר טוב מורגש כ"נכון" מבחינה מהותית, ובמקרה השני מעבר בכיוון ההפוך מורגש כ"לא נכון" מבחינה מהותית. מכאן ניתן להגיע למסקנה שהראוי שקול לטוב, כלומר שהטוב הוא איך-שצריך-להיות. זה לא עניין של מה בכך: אין שום סיבה שיהיה זה מובן מאליו שראוי שיהיה טוב. אין שום חוק שאומר שברמה העמוקה ביותר, מבחינה קיומית, אמור להיות טוב. ברור שבני אדם שאפו מאז ומעולם (לפחות רובם) שיהיה להם ולאחיהם טוב, אבל כאן אנחנו מזהים את המשוואה הזו, בין הטוב לראוי, בבסיס החוויה המיידית שלנו, ולא כרעיון או אידיאולוגיה. שוב: כאשר משתחרר לנו פקק לחץ אנחנו לא רק מרגישים שאנחנו שומעים יותר טוב, אלא גם שאנחנו שומעים כפי שצריך. כך גם בחוויות רוחניות, אנחנו לא מרגישים רק יותר טוב, אלא יותר אמת: האדם שהגיע להשגה רוחנית גבוהה לא רק יותר עליז - הוא יותר אמיתי, הוא קרוב יותר אל האמת, לעתים הוא מצהיר על עצמו שהוא האמת עצמה. השינוי לטובה בחייו נתפס אצלו גם כשינוי במידת האותנטיות שלהם. מסתבר אם כן שהטוב יותר הוא יותר אמיתי, או שהאמת היא טובה. מסתבר שככל שעולה גרף הטוב, עולה איתו, בצמוד ובמקביל, גרף האמיתות. הכי אמיתי, אם כך, הוא גם הכי טוב. האם בזאת לא הוכחנו שהקיום הוא במהותו טוב? שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

לומד מדיטציה ממסורות שונות, בעל תואר שני במדעי הדתות. בימים אלו כותב ספר על נבואה ומדיטציה ע"פ הרמב"ם       בארכיון google.com    שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך