 |
/images/archive/gallery/462/447.jpg ראבינדרנת טאגור
 |
|
|
| "העולם מדבר אלי בתמונות, אני משיב במוזיקה" |
|
| מסע היכרות עם האיש שביקש אחר האל שבלב. ראבינדארנת טאגור, גדול משוררי הודו, מורה רוח, איש חינוך ולוחם חופש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ינץ לוי
29/3/2006 9:02 |
|
|
|
|
|
|
|
כמיהותיי גחליליות –
שְביבֵי אור חי
מהבהבים בעלטה.
*
סירות הנייר שלי נועדו לרקד
על אדווֹת הזמן,
ולא להשיג שום יעד.
*
בעוד שאלוהים ממתין שייבנה מקדשו מאהבה,
מקבצים בני האדם אבנים.
מיהו רבּינְדְראנאת טאגוֹר? יש אנשים גדולים שנשכחו במקומותינו. הזמן עושה את שלו, אומרים, ובתרבות שבה אנו חיים החיפוש אחר החדש, הצעיר, החדשני כבר הפך לאובססיה נחפזת. אבל יש אנשים שנשכחו וחבל שכך, כי אף שמתו מזמן הם עשויים עוד לסייע לנו להבין, לראות, לגלות ולחוות - הם רלוונטיים תמיד, מפעלם נצחי. מה שנותר מהשם טאגור, עבור רוב האנשים, הוא הרחוב הקרוי על שמו ומתעקל לו ברמת אביב, ואולי זיכרון קלוש על משורר הודי בשם זה.
 |
| עסקת חליפין |
|
סיפור מתוך קובץ הסיפורים מאת ראבינדארנאת טאגור שיצא לאחרונה בעברית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
ובכל זאת, גם היכרות הולכת ומעמיקה עם טאגור אינה מספקת תשובה אחת לשאלה מי היה טאגור. תשובות אפשריות: משורר, סופר, מוזיקאי, מלחין ומייסד אסכולה מוזיקלית, מחזאי, שחקן, הוגה, מורה, איש חינוך, צייר, מנהיג חברתי, לוחם חופש, אדם יחיד מול הבריאה, המבקש הנצחי אחר האלוהים שבלב, שבעולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
השיר שבאתי לשיר
|
|
|
 |
|
|
|
רַבּינְדְרַאנַאטְהְ טְהַאקְהוּר, בשמו המקורי, נולד בהודו, בכַּלְכַּתָא שבמדינת בֶּנְגָל, בשנת 1861, בן למשפחה של מנהיגים חברתיים בתקופה שהתאפיינה בתמורות תרבותיות ורוחניות בהודו. בתקופה ההיא, תחת שלטון הבריטים, היתה כלכתא בירת הודו, ורחשו בה כוחות חדשים ומהפכניים לצד כוחות מסורתיים רבי שנים. המפגש בין ההודים הבנגלים המשכילים והבריטים הכובשים הוליד כור היתוך מבעבע של תרבות.
בין באי בית ילדותו של רבינדראנאת היו אומנים, סופרים, מוזיקאים ואנשי תיאטרון, מנהיגים חברתיים ורפורמטים. המשפחה הניבה משורותיה אישים בולטים רבים, אומנים ומנהיגים חברתיים, וחירות האדם היתה נר לרגליהם. שנים מעצבות שכאלו עוד עתידות היו להשפיע
על טאגור עת החליט להקים בית ספר מיוחד, אלטרנטיבי, בשם שאנְטיניקֶטָן.
ואולם, לא רק הפריה הדדית ורנסאנס אפיינו את כלכתא של השנים ההן. המפגש הבריטי-הודי היה מפגש בין מנצל למנוצל, ובל נשכח שהדברים שאמר וכתב טאגור נאמרו כשהודו עוד היתה כבושה בידי הבריטים, והללו רמסו ורוצצו את החברה ההודית וניצלו את משאביה האנושיים, הכלכליים, התרבותיים והטבעיים עד עפר. הכוחות הלאומיים שביקשו זהות הודית אחת, שחפצו לסלק את הכובש הזר - קולם הלך וגבר במרוצת חייו.
על רקע זה צמח איש נדיר בהיסטוריה האנושית, אדם שבו חיים, יצירה, אמונה, חינוך, אנושיות ודתיות נעשו כולן מילים נרדפות, היבטים מגוונים ללב יחיד בו מתגלה האלוהי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כי הליל שחור, ואני עולה רגל סומא
|
|
|
|
|
|
|
עולה רגל סוּמא
היה דבק באמונתך, לבבי, השחר יבקיע.
גרעין ההבטחה טמון עמוק באדמה, הוא
נבוֹט ינבּוֹט.
התנומה, כפקע, תפקח את הלבנה לקראת
האור, והדומיה תמצא את קולה.
קרוב היום בו עולך - מתנתך יהי,
ויסוריך – נתיבך יאירו.
שירתו המעמיקה של טאגור מעמידה במרכזה את האדם היחיד מול הבריאה, מול האלוהי. ומהו האלוהי? כמובן, יפי הטבע, האנושיות, הלבדות של האדם המצוי בעולם. אבל לא רק. טאגור כתב ושר שירת דבקות, ואחד הדברים רבי העוצמה שאומרים לנו שיריו של טאגור, דרך המילים ודרך המוזיקה שלהם, הוא שהבְּהַקְטי, כלומר הדבקות, הוא לב האמונה.
האדם - על פי טבעו נולדים בו רצונות, ודרך הדבקות היא זיכוך הרצונות, חבירת כל הרצונות להתקרבות אל האלוהי. בחיי היומיום אנו שמים דגש על מימוש הרצון, ואילו טאגור שם במזמוריו ובשיריו דגש, לא רק על רגעי ההתגלות המיסטיים, אלא גם על הרצון וההשתוקקות עצמם, על הרגעים שבהם האלוהי נעדר, על העמקת הרצון המבקש אחר האלוהי, זיכוכו, מיקודו בדבר האחד, באהבה. האהבה אינה עליונה ואינה תחתונה, אינה נפרדת מחיי האדם היומיומיים.
השיר שבאתי לשיר לא הושר עד היום
ביליתי ימיי, מותח ומתיר מיתרי הכלי
העת לא הבשילה, המילים לא נערכו נכונה, רק
חבלי השתוקקות בליבי
הניצן לא הֵנץ, רק הרוח שר לו
לא ראיתי פניו, לא האזנתי לקולו, רק
שמעתי טפיפות רגליו העדינות על אם הדרך מול ביתי
היום כולו חלף לו, ואני רק פרשתי מחצלתו על הארץ, אבל
המנורה לא הודלקה, ולא אוכל להזמינו לביתי
חיי - תקווה לפוגשו, אך פגישה זו עוד לא
בשנת 1913 היה טאגור לאסייתי הראשון שזכה בפרס נובל. שנתיים לפני כן התפרסם במערב גיטאנְגָ'לי ("מנחת-שיר"), קובץ שירים פרי עטו שתרגם טאגור בעצמו מבנגלית לאנגלית. בשיר הראשון בקובץ השירים כותב טאגור: "מתת ידיך האלמותית באה רק אליי, על ידַי אלה, הקטנות מאוד". החסד האלוהי המורעף מידיים אלוהיות מוגש על ידיים אנושיות. אין סתירה בין גדול לקטן, בין האלוהי לאנושי; הם נולדים זה מזה.
הדבקות יולדת בקשה, והבקשה מגבירה את הדבקות. המבקש איננו המחפש הרוחני הרגיל שישקיט את ליבו בתשובות מן הפה אל החוץ, שליבו ישקוט מרגע שקיבל תשובה; הבקשה היא הדרך עליה צועד האדם. רגעי ההתגלות הנטועים בחיים חמקמקים, אך האל קרוב קרוב, שוכן הוא בלב, באדם, ברגשותיו, במעשיו.
הבהקטי של טאגור משאיר את בני האדם אנושיים. למרות היופי וההוד הגלומים בשיריו, הם אינם מכוונים אל אסתטיקה מרוחקת, אל ערכים דתיים ומוסריים בלתי-מושגים, אלא פונים אל הלב, הלב המשתוקק ממילא, כאומרים לו "היה דבק באמונתך, לבבי".
גְאַל אותי מצללַי, אלוהַי, מעיי חורבות ומבוכת ימַי
כי הלָיל שחור ואני עולה רגל סוּמא
אֲחוֹז בידי
גאל אותי מייאושי
גע בלהבתך במנורת יגוני הכבויה
עורר כוחותַי התשושים מתנומה
אל תיתן לי להשתהות ולמנות הפסדַי
תן לדרך לשיר לי בית צעד צעד
כי הליל שחור, ואני עולה רגל סומא
אחוז בידי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רגעי ענווה ורגעי שַחַץ
|
|
|
|
|
|
|
כשיודעים שטאגור מבקש את האלוהי וקוראים את הסיפורים והרומנים שלו שמתארים את התלאות הנפשיות והרוחניות שחווים הודים במאה ה-19 תחילת המאה ה-20, מבינים שטאגור לא "מנקה" את האלוהים שלו, הוא אינו מנסה לטהר את האלוהי מהיומיומי. התעוקות, הקשיים והאשליות הם חלק בלתי נפרד מהעניין, ולכן אין סכנה בדרך הטאגורית להתנשא מעל לחיים ולהעניק בלעדיות לחוויה מסוימת או לאדם מסוים. האין זו חמלה לשמה?
דבר זה בא לידי ביטוי גם בכתביו הביוגראפיים. בניגוד למורים גדולים אחרים, לא חשש טאגור לחשוף עצמו בשיריו, בסיפוריו וביצירותיו האוטוביוגרפיות, ולהעניק לנו תמונה אמינה של דרך רוחנית, שכוללת מפלות, איוולת, רגעי אור ורגעי עלטה קשים, ריחוק והתקרבות אל האלוהי, רגעי ענווה ורגעי שַחַץ.
טאגור לא ספג רק מרוח החידוש והרפורמה בביתו, אלא גם הכיר לעומק את המורשת ההודית בכלל והבנגלית בפרט, הקאנונית והעממית. תנועות הדבקות הדתיות לאלה הגדולה והאפלה קאלי היו נפוצות בעיקר בבנגל, ורוח אותה דבקות ניכרה בחייו וביצירתו של טאגור. לצד שירים רבים הפונים לאל זכר, אהוב או מאהב, נמצא גם שירים הפונים אל דמות אלה, מאהבת או אם. שירים אלה צבועים בנימה דתית-ארוטית ומגלים לנו רגעי קירבה גדולה או השתוקקות מתוך ריחוק.
יצירתו של טאגור אוניברסלית – היא אינה תלויה בזמן, בתקופה או בתרבות. האדם הוא בן אנוש באשר הוא אדם. ההשקפה האוניברסליסטית של טאגור הלכה והתפתחה במרוצת השנים. "גורָה", רומן רחב יריעה המתאר יחסים בין-דוריים בכמה משפחות בנגליות במאה ה-19, נתפס בדרך כלל כיצירה המסמנת את התפנית בהשקפותיו של טאגור. מאז והלאה ראה טאגור כי מעבר למגוון התרבותי והדתי, עומד האדם היחיד המבקש לממש את חייו בדרך של אהבה. התרבות, החברה, המוסכמות וכיו"ב הם לעתים קרובות מכשולים בדרכו.
דרך זו אינה מצודדת באינדיבידואליזם הדוגל בהסתגרות בד' אמות או בהתפתחות אישית בלבד, וגם אינה משעבדת את היחיד להתפתחות חברתית בהתאם לאידיאולוגיה, דת או מסורת מסוימת.
מזרח ומערב חוברים יחדיו
טאגור ראה את המשבר בחברה ההודית ואת ההחמצה הגדולה בכך שהמפגש בין הודו בת המזרח לבין התרבות המערבית מוליד כאב, רגשי נחיתות ולמעשה גודע את מעיין תרומתה של הודו לאנושות. הוא ידע שהתרבות ההודית יכולה לתרום רבות למערב. הוא אמר, "למזלי, באתי בדיוק ברגע שבו הפנה המערב את פניו אל המזרח בחפשו אחר תזונה". טאגור פנה למערב ללא שום רגשי נחיתות של נכבש, מתוך חמלה המתגברת על היחסים המעוותים בין שני העולמות.
כך אמר המשורר בשנת 1913, עת קיבל את פרס נובל לספרות:
"אני שמח שמשתייך אני לתקופה הגדולה הזאת, לעידן הגדול הזה, ואני שמח שעבודתי תרמה לבטא עידן זה בעת זו שבה חוברים יחדיו מזרח ומערב. הם מתקדמים זה לעבר זה. הם באים לפגוש זה את זה. בידיהם הזמנה לפגוש זה בזה, לשלוב ידיים ולבנות חברה חדשה ותרבות עתידית גדולה.
בטוחני שבכתיבתי הגיע אליכם רעיון שכזה, הגם אם במעומעם דרך התרגום, רעיון כלשהו השייך גם למזרח וגם למערב, רעיון שיצא מהמזרח והצליח להגיע אל המערב ולדרוש לחנות כאן, לדוּר כאן, והצליח להתקבל בברכה, ואכן התקבל במערב".
אוּניברסליזם? מזרח ומערב? דת ואמונה? לעתים אני חש שכותרות כאלה רק מסייעות לנו למהר ולסווג, אך חוסמות את דרכנו אל היכרות. טאגור הוא אחד היוצרים המגוונים ביותר בתולדות האנושות, וכל ניסיון לתחום את פעילותו תחת כותרת אחת יהיה בבחינת תפשת מרובה לא תפשת. ובכל זאת, רוצה אני להכיר לכם את טאגור, והיריעה קצרה, לכן אבחר באיכות אחת שעוברת כחוט השני בכל יצירותיו ובדרך חייו, והיא - רגישות. מכל ציור, ספר, שיר, לחן או מאמר שהותיר אחריו טאגור מתגלה לנו רגישות. רגישות למה? לַכּל – לעצמו, לאדם, לטבע, לחברה, לתרבות ועוד ועוד; רגישות המולידה דבקות, מסירות והתלהבות אוהבת מהחיים. הרגישות הזאת היא מפגש תמידי ומתמשך עם אינספור ההיבטים של הקיום האנושי, ולכן היא גם לובשת אינספור צורות; והאהבה חובקת את כל ההיבטים האלה, את הכאב ואת השׂחוֹק, את הפליאה ואת תחושת הנטישה, את הבדידות ואת החַבְרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כיין הגולש אור שמש
|
|
|
|
|
|
|
כשהיה טאגור בן 25 חי מבודד בבית-סירה, בכפר בנגלי לגדות נהר הגַנְגָא. על תקופה זו סיפר: "אווזי הבר שנהגו לבוא בעת הסתיו מאגמי ההימאליה היו רעַי החיים היחידים, ונראה שבבדידות זו גמעתי במרחב הפתוח כמן היין הגולש אור שמש, ופכפוך הנהר דיבר אליי וגילה לי את סודות הטבע". בבדידותו זו שר וכתב שירים ושלח אותם למגזינים בעיר הבירה כלכתא.
גם אז וגם היום דמותו של המשורר המתבודד היא אב טיפוס שונה מדמותו המסורתית של המשורר המערבי; וטאגור היה היוצר ההודי הראשון שהציע למערב, בתנופה שכזאת, מודל חדש של יוצר אשר משלב דרך יצירתית ודרך רוחנית שצועדות יחדיו, כתף אל כתף.
שנים רבות שמר טאגור על בדידות ואלמוניות יחסית, ושמו לא נודע מחוץ לתחומי מחוזו. טאגור סיפר שבשלב מסוים חש כי רוצה הוא לעבוד למען רעיו בני האדם, לעסוק בעבודה אנושית קונקרטית למען אנשים. העבודה הראשונה שעלתה על דעתו היתה הוראת ילדים, כלומר חינוך. בכמה מקומות בכתביו ובהתייחסויות בעל-פה סיפר טאגור הבוגר ששכח כל מה שלמד בבית הספר, הוא סיפר ששנא את בית הספר והשתעמם בו. בכל זאת ואולי בגלל זה, בחר לעסוק בהוראה.
טאגור המשורר הפך לאיש חינוך מהפכני, מפלס דרך וחלוץ בחברה הנקרעת בין מודרנה למסורת דתית, והציע למעשה דרך שלישית בין שני העולמות. כצפוי, תקפו אותו משני המחנות: אלה מצאו טעם לפגם בגישתו המודרנית, ואלה מצאו שהוא מסורתי מדי.
מדי ערב נהג להתבודד, ולשמוע מרחוק את הילדים משחקים. בעיתות אלו שר וחיבר את קובץ שיריו הידוע ביותר, הלוא הוא גיטאנג'לי הנזכר לעיל. ואז, בגיל חמישים בערך, לאחר שהשלים את כברת הדרך הזאת, חש כי רוצה הוא להגיע אל לב העולם הגדול. לכן תרגם את שיריו לאנגלית ויצא לאנגליה כשכתב היד באמתחתו. כשהתפרסמו השירים, התקבלה יצירתו של טאגור במערב בצמא רב, והוא נתפש כמי שמשמיע לאוזניים המערביות קול נשכח, איכות שהתמוססה ונעלמה בחברה המערבית. כך סיפר: "פלא היה הדבר בעיניי שאני אשר חייתי חמישים שנה הרחק מפעילות, הרחק מהמערב, התקבלתי במערב כמעט בן רגע כאחד ממשורריו. הדבר הפתיע אותי, אך חשתי שכנראה יש לכך משמעות עמוקה יותר, ושהשנים האלה שביליתי בהתבודדות, נפרד מחיי המערב ומרוחו, הולידו תחושה עמוקה יותר של מנוח, של רוגע ושל קשר עם הנצחי. ואלה בדיוק היו הסנטימנטים שנזקקו להם אנשי המערב שחייהם פעלתנים יתר על המידה, אך בלב ליבם הם עדיין צמאים לשלווה, לשלווה האינסופית".
ועוד הוסיף על קבלת פרס הנובל: "אני כיחיד - אין לי זכות לקבלוֹ," כי ראה עצמו כחלק ממסורת ומורשת, כחלק מהמרקם ההודי הכולל של עבר, הווה ועתיד. לכן הקדיש את כל סכום הפרס למימון בית הספר שהקים.
על השפעות מילדותו על דרכו החינוכית סיפר:
"גדלתי באווירה של שאיפה, שאיפה להרחיב את רוחו של האדם. אנו בביתנו ביקשנו אחר חופש פעולה בשפתנו, חופש דמיון בספרות שלנו, חופש של הנשמה באמונה הדתית שלנו, וחופש תודעתי בסביבה החברתית שלנו. הזדמנות זו העניקה לי ביטחון בכוחו של חינוך שהינו אחד עם החיים, החינוך היחיד שיכול להעניק לנו חופש אמיתי...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"באנו לעולם הזה כדי לקבלוֹ, לא רק להכירוֹ"
|
|
|
|
|
|
|
בית הספר שהקים טאגור נועד להעניק לתלמידיו הזדמנות לגדול בחופש, להסיר מעליהם את עול המסורת והמוסכמות – לא מתוך זלזול במסורת ובדת ולא מתוך הכחשתן, אלא מתוך למידת המסורת ואהבתה מנקודת מבט אוניברסלית, שאינה שוכחת את היחיד, את ליבו ואת חייו:
"באנו לעולם הזה כדי לקבלוֹ, לא רק להכירוֹ. אנו עשויים לזכות בעוצמה דרך ידע, אבל אנו זוכים לשלמות דרך אהדה. החינוך העילאי ביותר אינו זה אשר מספק לנו מידע, אלא זה אשר משתית את חיינו בהרמוניה עם שאר המציאות. אבל אנו מוצאים שהחינוך לאהדה, לא רק שהוא נזנח באופן שיטתי בבית ספר, אלא שהוא מדוכא בצורה חמורה. החל מילדותנו נוצרים בנו הרגלים וגם מקנים לנו ידע, עד שחיינו נגמלים מהטבע, ותודעתנו והעולם מוצבים זה כנגד זה מתחילת דרכנו. כך, החינוך הדגול ביותר, אשר לו אנו מוכנים, נזנח ואנו נאלצים להפסיד את עולמנו תמורת מלוא השק מידע. אנו שודדים מהילד את אדמתו כדי ללמדוֹ גיאוגרפיה, את שפתו כדי ללמדוֹ דקדוק. הוא רעב לָאֶפּי, אך אנו מספקים לו רשומות כרונולוגיות של עובדות ותאריכים... טבע-הילד מוחה נגד אסון שכזה עד כמה שהוא מסוגל לסבול, אך לבסוף הוא נכבש ומושתק בידי ענישה".
טאגור, שנפטר בשנת 1941, עשה דברים רבים כל כך בחייו. אלה מצטיירים בעיניי כמסע בלתי פוסק אחר מימוש ומיצוי, מסע טוטאלי בדרך שאינה מפרידה בין היצירה לחיים, בין היצירה לאמונה. כתבה קצרה כל כך אינה יכולה לייצג אפילו קוצו של יוד מהעולם שהותיר אחריו טאגור, וגם לא מחייו רבי התהפוכות. לא סיפרנו על טאגור הצייר, ולא על מות רעייתו ואחת מבנותיו בהפרש של שנה, לא על כתביו ההגותיים הרבים, ולא על ביקוריו במערב, ועוד ועוד.
כל שנותר לעשות הוא לצאת למסע היכרות עם האיש ההוא שביקש אחר האל שבלב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רוב כתביו של טאגור נכתבו בבנגלית, אך רבים תורגמו לאנגלית עוד בחייו. אמנם מבחר רחב של שיריו, מחזותיו וספרי הגות פרי עטו תורגמו גם לעברית, אך הם אזלו כבר מזמן, ואפשר למצוא אותם רק בספריות ובחנויות ספרים משומשים.
הטקסטים נגישים יותר באנגלית. בתקופה האחרונה הוצאו לאור בהודו מהדורות מחודשות של כתבי טאגור באנגלית, חלק מהם בתרגומו שלו, ואחרים בתרגומים של אחרים. את הספרים אפשר להשיג בהודו, כמובן, ובחנויות המקוונות.
ציורים של טאגור אפשר לראות באתר האינטרנט הזה. זהו אתר הבית של האוניברסיטה שהקים טאגור, והוא כולל ביוגרפיה קצרה ומסודרת של האיש וכן גלריה של ציורים שלו.
לאחרונה יצא לאור ספר סיפורים שלו בעברית, "היא, סודות מאחורי הסארי", בהוצאת סער
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
