 |
/images/archive/gallery/489/631.jpg סודות מאחורי הסארי.
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| סיפור מתוך קובץ הסיפורים מאת ראבינדארנאת טאגור שיצא לאחרונה בעברית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ראבינדארנאת טאגור
29/3/2006 11:26 |
|
|
|
|
|
|
|
כשנולדה בת, אחרי חמישה בנים, קראו לה ההורים הנרגשים נִירוּפָּאמָה, אין-כמוה. שם מוזר כזה לא נשמע במשפחה עד אז. בדרך כלל קראו לילדים בשמות אלים ואלות – גָאנֶש, קַארְטִיק, פַּארְבָּאטִי, וכיוצא באלה.
עכשיו הגיע הזמן להשיא את נירופאמה. אביה, רַמְשׁוּנְדֶר מִיטְרָה, חיפש בכל מקום, אך לא מצא חתן לטעמו. בסופו של דבר הצליח למצוא את בנו היחיד של רַאי בַּאהָאדוּר הנכבד. עושרו של רַאי בַּאהָאדוּר התדלדל באופן ניכר במרוצת הדורות, אבל המשפחה נמנתה בלי ספק עם האצולה. הם דרשו נדוניה של 10,000 רופיות, ועוד מתנות רבות. רמשונדר הסכים ללא מחשבה יתרה; חתן כזה אסור שיחמוק מבין אצבעותיו.
אבל לא קל היה להשיג את הכסף. גם לאחר שמישכן, מכר וניצל את כל האמצעים האפשריים האחרים, עדיין חסרו לו בין 6,000 ל-7,000 רופיות; ויום החתונה התקרב במהירות.
והנה בא יום החתונה. מישהו הסכים להלוות את הכסף בריבית מופרזת, אך הוא לא הגיע ביום המיועד. מהומה קמה באולם החתונה. רמשונדר נפל אפיים ארצה לרגליו של רַאי באהאדור, "נתחיל בבקשה בטקס המבורך, אני מבטיח לשלם לך את הכסף." אבל רַאי באהאדור אמר, "אם לא אקבל את הכסף עכשיו, החתן לא יובא לכאן".
יבבה עלתה מאזור הנשים למשמע האסון הצפוי. הסיבה לכל זה ישבה באלם בבגדי המשי של כלולותיה ובעדייה, מצחה מעוטר במשחת עץ האלמוג. אי אפשר לומר שהיא רחשה כבוד רב או חיבה למשפחת בעלה לעתיד.
אבל הבעיה נפתרה. החתן, שהתמרד פתאום נגד אביו, הכריז, "אינני מבין דבר בכל המיקוח הזה, בכל העסקות האלה. באתי לכאן להתחתן וכך יהיה".
אביו אמר לכל מי שנקלע בדרכו, "ראית, אדוני, איך מתנהגים צעירי הדור הזה?" כמה אנשים מבוגרים שהיו שם אמרו, "לא מלמדים אותם את כתבי הקודש שלנו ולא את הערכים המוסריים הנכונים – אין פלא!" רַאי באהאדור ישב מדוכא לנוכח הפרי המורעל שהחינוך המודרני הניב אצל בנו. הנישואים נערכו באווירה עכורה ונטולת שמחה.
כשהגיע זמנה של נירופאמה ללכת אל ביתם של הורי בעלה, אימץ
אותה אביה אל חזהו ולא הצליח לעצור את דמעותיו. היא שאלה, "אבא, הם ירשו לי לחזור לכאן?" אביה השיב, "וכי למה לא ירשו לך לבוא, ילדתי? אני אבוא ואקח אותך".
רמשונדר הלך לעתים קרובות לראות את בתו, אבל לא היה לו שום מעמד בבית ההוא. אפילו המשרתים זלזלו בו. לפעמים הוא ראה את בתו חמש דקות בלבד בחדר נפרד מחוץ לאגף הנשים בבית; לפעמים אפילו זה נמנע ממנו.
השפלה כזו בביתו של בן משפחה היתה בלתי נסבלת. רמשונדר החליט שבדרך כלשהי צריך לשלם את הכסף.
אבל ממילא היה קשה לשאת בעולו של החוב שהעיק על כתפיו. היה צורך לקצץ באכזריות בהוצאות משק הבית. הוא אף נאלץ לנקוט בתכסיסים של עורמה נחותה כדי לחמוק מעיני נושיו.
בינתיים, הורי בעלה של נירופאמה המטירו עליה הערות פוגעות בכל הזדמנות. הבכי מאחורי דלת סגורה על העלבונות שהוטחו במשפחתה היה לשגרה יומית.
דברי הקנטור של חמותה היו מרושעים במיוחד. אם העיר איזה אורח, "כמה יפה הכלה, תאווה לעיניים," נהגה חמותה להשיב בקול חד, "יפה! בקושי. היא יפה בדיוק כמו המשפחה שלה!"
הם חסכו אפילו במזונה ובלבושה. אם העיר על כך איזה שכן טוב-לב, נהגה חמותה לומר, "זה מספיק בשבילה" – כלומר, אם אביה היה משלם את מלוא המחיר, היתה מקבלת טיפול מלא. כל בני הבית והמשרתים נתנו לה הרגשה שאין לה זכויות בבית; כאילו נכנסה לשם במרמה.
אפשר שהידיעות על הזנחתה והשפלתה של הבת הגיעו אל האב. הוא החליט למכור את ביתו.
אבל לא גילה לבניו שהוא עומד להפוך אותם לחסרי בית – הוא תכנן להמשיך לגור בבית ההוא בשכירות גם לאחר מכירתו; הוא יעשה את זה בחשאי ובניו לא ידעו דבר על העסקה הזאת עד יום מותו.
אבל הדבר נודע לבניו. הם הפצירו בו שלא יעשה זאת. שלושת הבנים הגדולים היו נשואים ואפילו אבות לילדים; התנגדותם היתה נמרצת כל כך שמכירת הבית בוטלה.
אז החל רמשונדר לקחת הלוואות קטנות ממקורות שונים בריבית גבוהה מאוד. התנאים נעשו קשים כל כך עד שלא היה מסוגל לעמוד בהוצאות משק הבית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
נירופאמה הבינה הכול על פי מראה פניו של אביה. העוני והחרדה ניכרו היטב בשערו המאפיר, בפניו המיוסרים ובהתנהגותו המתרפסת. כשאב עומד אשם לפני בתו אין ביכולתו להסתיר את חרטתו על הפשע הזה. בכל פעם שקיבל רמשונדר היתר ממשפחת החתן לפגוש את בתו לכמה רגעים, היה ברור מחיוכו שלבו נשבר בקרבו.
נירופאמה נכספה לחזור לבית אביה לכמה ימים לנחם את לבו הכואב. פניו העגומים הקשו עוד יותר על פרידתם. יום אחד אמרה לו, "אבא, קח אותי הביתה פעם אחת." רמשונדר אמר, "בסדר גמור."
אבל לא היה לו הכוח לעשות זאת – הזכות הטבעית שיש לאב על בתו מושכנה במקום הנדוניה. אפילו כדי להעיף מבט חטוף בבתו היה עליו להתחנן בהכנעה, ולעתים כשסירבו לו התבייש לבקש בשנית.
אבל אם הבת עצמה רוצה לבקר בביתה, איך יכול האב לא להביא אותה? על מסכת ההשפלות, העלבון והאובדן שנאלץ רמשונדר לעבור כדי לגייס 3,000 רופיות בלבד, בטרם היה יכול להביא את בקשתו לאבי החתן, מוטב לא להרחיב את הדיבור.
רמשונדר צרר כמה שטרות כסף בממחטה, קשר אותה לקצה הצ'אדאר* שלו והלך וישב לפני האיש. הוא העלה חיוך על פניו ופתח בחדשות השכונה, מספר באריכות על השוד השערורייתי בבית הארֵקרישנה. הוא השווה את כשרונותיהם ומזגם של שני האחים, נַבִּינְמַאדְהַאבּ ורַדָאמַאדְהַאבּ – הפחית בערכו של האחד והעתיר שבחים על השני. הוא העלה תיאוריות מופלאות רבות בנוגע למחלה חדשה בעיר. לבסוף הניח מידו את מקטרת הטבק ואמר, כאילו בדרך אגב, "אה, כן! אדוני, עדיין יש מעט כסף שאני חייב לך, כמובן. בכל יום אני מזכיר לעצמי שאני חייב להביא אותו בבואי לכאן, אבל איכשהו זה נשמט מזיכרוני. בסופו של דבר אני מזדקן, ידידי." אחרי המבוא הארוך הזה, הוציא באדישות מעושה את שלושת השטרות, שהיו כמו שלוש מצלעותיו. רַאי באהדור געה בצחוק בראותו שמדובר ב-3,000 רופיות בלבד.
"הרשה לי, אדוני, אני יכול להסתדר בלי זה," אמר רַאי באהאדור, וציטט פתגם בנגלי שגור האומר כי חבל לטנף את הידיים בשביל סכום כה פעוט.
אחרי תקרית כזו, העלאת נושא ביקורה של הבת בביתה היתה לבלתי אפשרית. אבל רמשונדר אמר לעצמו, "אסור לי להיות מודאג בגלל גינוני נימוס." לאחר שישב שעה ארוכה בדממה מעיקה העלה לבסוף בהיסוס רב את העניין. רַאי באהדור, בלי לתת כל סיבה, אמר, "לא עכשיו," והלך לענייניו.
רמשונדר, שלא היה מסוגל להתייצב מול בתו, קשר בידיים רועדות את השטרות המעטים בקצה הצ'אדאר, חזר לביתו והבטיח לעצמו לעולם לא לחזור לבית ההוא עד שיוכל לשלם את מלוא הסכום ולתבוע בביטחון זכות על בתו.
הימים חלפו ונירופאמה שלחה שליח אחרי שליח אך לא ראתה את אביה. לבסוף, בתחושת עלבון, ויתרה וחדלה; זה העציב את רמשונדר, ואף על פי כן לא הלך.
ואז הגיע חודש אַשְׁוִין. רמשונדר אמר, "בעונה הזאת, בחגיגות הפוּגָ'ה, אביא את בתי הביתה, או שאני..." והוא נשבע שבועה מפחידה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום החמישי או השישי של ה"דוּרְגָה-פוג'ה", שוב קשר רמשונדר כמה שטרות בקצה גלימתו והתכונן לצאת. נכדו בן החמש בא אליו ואמר, "סבא, אתה הולך לקנות לי עגָלה?" זמן רב השתוקק הילד לעגלה לנסוע בה, אך לא היתה דרך להגשים את משאלתו. ואז באה נכדתו בת השש ואמרה מתייפחת שאין לה שמלה יפה אחת ללבוש בחג.
רמשונדר ידע כל זאת והרהר בדבר בדאגה בזמן שהעלה עשן במקטרתו. הוא נאנח פעמים רבות כשחשב על הנשים במשפחתו, שיבואו לחגיגת הפוג'ה בביתו של רַאי באהאדור כמו קרובות עניות, בזויות, עדויות בתכשיטיהן המעטים הזולים; אבל המחשבות האלה לא הועילו כלל ורק העמיקו עוד יותר את הקמטים במצחו.
כשיִפחותיהם של בני ביתו עדיין מהדהדות באוזניו, נכנס הזקן אל ביתם של הורי בעלה של בתו. באותו יום לא היתה בו כל בושה; המבט חסר הביטחון והחמקני שהיה לו כאשר התייצב מול השוער והמשרתים, נעלם. דומה כאילו הוא נכנס לביתו שלו. נאמר לו שרַאי באהאדור אינו בבית ועליו להמתין לו זמן מה. אבל רגשותיו גברו עליו והוא נכנס פנימה לפגוש את בתו. דמעות גיל זרמו כשראה אותה. האב בכה והבת בכתה איתו; איש מהם לא הצליח לדבר זמן מה. לבסוף אמר רמשונדר, "הפעם אקח אותך הביתה, יקירתי. דבר לא יעצור בעדי עכשיו".
פתאום פרץ לחדר בנו הבכור של רמשונדר, הוֹרוֹמוֹהָאן, עם שני בניו הצעירים. "אבא," קרא, "אתה הולך סוף סוף לזרוק אותנו לרחוב".
רמשונדר התפרץ וצעק, "האם עלי ללכת לגיהינום למענכם? האם תמנע ממני להיות נאמן לדברתי?" רמשונדר אכן הלך ומכר את ביתו. הוא נקט בכל האמצעים האפשריים למנוע מבניו לגלות את הדבר; אבל הם גילו, ועובדה זו הכעיסה אותו והציקה לו.
הנכד כרך את עצמו סביב ברכי סבו, הביט בו ואמר, "סבא, לא קנית לי את העגלה?"
לאחר שלא קיבל תשובה מסבו העצוב פנה הילד אל דודתו ואמר, "דודה, תקני לי עגלה?"
נירופאמה הבינה הכול. "אבא," אמרה, "אם תיתן אגורה נוספת אחת לחמי לא תראה עוד את בתך – אני נשבעת לך".
רמשונדר אמר, "לא, ילדתי, אסור לך לדבר ככה. אם לא אשלם את הכסף זה ימיט בושה גם על אביך וגם עלייך".
"יבייש אותי יותר אם תשלם את הכסף. האם אין לבתך שום כבוד? האם היא שק כסף בלבד שיש לו ערך רק כל עוד הוא מכיל שטרות? אבא, אל תעליב אותי בכסף הזה, וחוץ מזה, בעלי אינו רוצה בכך."
"אבל ילדתי היקרה, אם כך, הם לא ירשו לך לבוא איתי," אמר רמשונדר.
"מה אפשר לעשות? אתה גם לא בא כבר לקחת אותי," אמרה נירופאמה.
בידיים רועדות הטיל רמשונדר על כתפו את הצ'אדאר עם הכסף הקשור בתוכו, ויצא את הבית כגנב, באין רואים.
בכל אופן, העובדה שרמשונדר הביא את הכסף אבל בגלל הפצרותיה של בתו חזר בלי למסור אותו, לא נותרה בגדר סוד. משרתת סקרנית שהקשיבה מאחורי הדלת העבירה את הידיעה לחמותה של נירו. עכשיו עברה טינתה אל כלתה כל גבול.
הבית היה לערוגת קוצים. בעלה, שהתמנה לתפקיד סגן שופט, נשלח לחלק אחר של הארץ ימים מעטים אחרי חתונתם; ובתואנה שעליהם להגן עליה מההשפעה המשחיתה של משפחתה הנחותה, בודדו אותה הורי בעלה מכל קרוביה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהחמירה מחלתה אמרה חמותה, "היא רק מעמידה פנים." לבסוף, באחד הימים, התחננה נירופאמה חרש, "אמא, הרשי לי בבקשה לראות את אבי ואת אחַי רק פעם אחת".
חמותה אמרה, "זה רק תירוץ ללכת לבית אביה".
האם יאמין מישהו שרק כשנשמה נירופאמה את נשימתה האחרונה קראו לרופא בפעם הראשונה, שהיתה, כך התברר, גם האחרונה!
הכלה המבוגרת ביותר במשפחה מתה; טקסי ההלוויה נערכו ברוב פאר. בני משפחת רוֹי צ'אוֹדוּרי היו ידועים במחוז בזכות ההצגה המרהיבה שהם הציגו בכל שנה לכבוד התגלות האל, בסופו של פסטיבל הפוג'ה. אבל עכשיו משפחת ראי באהאדור נעשתה מפורסמת לא פחות בזכות טקס השריפה של כלתם – איש לא ראה מעודו מדורה גדולה יותר מעץ אלמוג; ורק ראי באהאדור היה יכול לארגן טקס הלוויה מפואר כל כך. לפי השמועה הוא אפילו נכנס לחובות בשל כך.
כל מי שבא לנחם את רמשנדור סיפר לו באריכות על הפאר וההדר של הלוויית בתו.
בינתיים הגיע מכתב מסגן השופט: "עשיתי כאן את כל הסידורים. שלחו לכאן את אשתי מיד." אמו כתבה לו בתגובה: "בני היקר, בחרנו בשבילך נערה אחרת, אז קח לך חופשה מיידית ובוא לכאן."
הפעם היתה הנדוניה 20,000 רופיות – בכסף מזומן.
1982
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"היא - סודות מאחורי הסארי", קובץ סיפורים מאת ראבינדארנאת טאגור, יצא לאור בעברית בהוצאת סער
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
