 |
/images/archive/gallery/295/749.jpg לנארד נימוי מגלם את ספוק בסדרה מסע בין כוכבים.
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
| נניח שישכפלו אותנו, אחד לאחד, באמצעים טכנולוגיים חדשניים. האם הזהות העצמית שלנו תישמר אחרי מסע מולקולרי שכזה? תומר פרסיקו מציע ניסוי מחשבתי שיעזור לנו להבין איך אנחנו תופסים את ה"אני" שלנו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
13/2/2006 13:29 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני פחות משנה הצליחו מדענים אמריקאים ואוסטרלים לשגר חלקיקים אטומיים בתהליך של טלפורטציה (העברה מרחוק). נאמר ובעתיד הלא-כל-כך-רחוק תמציא האנושות טלפורטר מולקולרי
. המדובר, כמובן, בהמצאה המהפכנית ביותר מאז הגלגל: שני תאים נפרדים, דמויי ביצה עם דלת אחת בצידם, ובתוכם מחשב מתוחכם. בעזרת סורק לייזר המחשב של תא-1 קורא את ההרכב המולקולרי המדויק של כל דבר המוכנס בו. את האינפורמציה הזו הוא שולח, במהירות האור, למחשב בתא-2. המחשב השני, אחרי שקיבל את האינפורמציה, בונה מחדש את החפץ שבתא הראשון, מולקולה אחר מולקולה, בתוך תא-2, בעזרת מכשיר הנקרא "בורא": מקרן גרעיני מיוחד המסוגל להתיך ולהרכיב כל אטום שירצה לכל אטום אחר וכך ליצור מולקולות. את המולקולות הללו הוא גם מרכיב האחת על רעותה, ויוצר למעשה כל חומר, בכל הרכב. כך הוא בונה את אותו החפץ שנמצא בתא-1.
 |
| תאמין רק למה שאתה רואה |
|
דאגלס הארדינג, ארכיטקט ומורה רוחני, מציע לראות ולא לחשוב את העולם. תומר פרסיקו מגיש סדרת ניסויים שתשנה לכם את תפיסת המציאות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
המשמעויות הכלכליות של המכשיר הזה (לשכפל זהב, נפט) פחות דרמטיות ממה שניתן לחשוב: ראשית התהליך עצמו עולה די הרבה. שנית, לא מדובר בשכפול, שכן אותו סורק לייזר הורס לחלוטין
את החפץ הראשון כאשר הוא קורא את כל מערך המולקולות שלו. בתא-1 נותר רק אפר. מאידך, מכיוון שניתן להציב את תא-2 בכל מרחק שנחפוץ מהתא הראשון, הרי לנו משלוח החבילות המהיר בעולם: עכשיו שידת הספרים שלי כאן, בשנייה הבאה היא וכל הספרים מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בדיוק במצב שהיתה חלקיק שניה לפני שהושמדה כאן.
נאמר שבעתיד הקצת-יותר-רחוק כבר המציאו טלפורטר כזה שמסוגל להעביר בעלי חיים. אותו עיקרון: הלייזר סורק וקורא את כל המולקולות על מצביהם המדויקים (ובתהליך זה משמיד אותן), שולח את האינפורמציה למחשב בתא-2 וזה מזין אותן ל"בורא", שמרכיב אותן מחדש. אחרי אלפי ניסויים, תחילה על יצורים חד-תאיים, ואחר כך על עכברים, הצליחו לבסוף המדענים בחברת "דמיורגוס הובלות" (ממציאי הטלפורטר ובעלי הפטנט הרשום) לקיים טלפורטציה מוצלחת של יצור חי, כלומר לברוא בתא-2 את אותו העכבר שכרגע פירקו לגורמים בתא-1.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האם האדם שנוצר בתא-2 הוא האדם שהושמד בתא-1?
|
|
|
 |
|
|
|
אבל רגע, האם זה ממש אותו העכבר? מבחינה מולקולרית מדובר בעכבר זהה לחלוטין: יש בו בדיוק את אותם החומרים, ובדיוק באותו הרכב. מצד שני, הרי העכבר ההוא הושמד! העכבר החדש, אם כן, זהה לקודם מבחינה "איכותית": כמו שתי טיפות מים מזוקקים, הוא זהה לחלוטין מבחינה מבנית וחומרית. מאידך, מבחינה "מספרית", מדובר בעכבר שונה: גם בין טיפות המים ניתן להבדיל, כלומר הטיפה משמאל אינה אותה טיפה כמו זו שמימין - הן שונות במקומן בזמן ובמרחב.
ניסויים נוספים עם כלבים הראו שה"תוצר" בתא-2 אכן זהה מבחינה איכותית לכלב שהושמד בתא-1: הוא אפילו מזהה את בעליו ויודע את כל התרגילים שאילפו אותו לדעת. הזיכרון שלו למעשה זהה לחלוטין למה שהיה, שכן כל המולקולות והתאים במוח זהים לחלוטין. אפשר לומר כי מדובר באותו כלב, ואכן בעלי כלבים במהרה מתחילים לשגר את הכלבים שלהם ממדינה למדינה, במקום לסחוב אותם איתם במטוס.
יש לשים לב: אנחנו משתמשים במילה "לשגר", וגם המכשיר נקרא "טלפורטר", אך למעשה לא מדובר בהעברה של חומר ממקום למקום, כמובן. החפץ בתא-1 הרי מושמד, ורק האינפורמציה עליו עוברת לתא-2. שם החפץ "נברא" מחדש, אבל, כפי שאמרנו, אפילו אם הוא זהה לחלוטין לאותו דבר שהיה בתא-1, מבחינה מספרית זהו חפץ שונה. זה לא אותו החפץ. מדובר, אם כן, בהטעיה מסוימת מצד חברת דמיורגוס הובלות, שאולי היתה נסבלת כאשר היה מדובר בסחורה דוממת, אבל כאשר מדובר ביצורים חיים זה לא כל כך פשוט. דמיורגוס הובלות תטען להגנתה שתהליך ה"פירוק" של החיה בתא-1 הוא חסר כאב לחלוטין, ומכיוון שממילא החיה בתא-2 זהה לחלוטין לזו שהיתה, הרי שמבחינה מעשית אין הבדל בין זה לבין טלפורטציה, כלומר שיגור ממש. בתי המשפט יקבלו את דעתם.
ברור לכולנו שזה רק עניין של זמן לפני שהמשוגע הראשון "ישגר" את עצמו. ההתרגשות תהיה גדולה, עם צוותי טלוויזיה
(הטלוויזיה לא תמות לעולם!) ליד כל אחד מתאי הטלפורטציה ושידורי פריים-טיים עם רייטינג מטורף. הבה נתאר לעצמנו שהוא הצליח, והוא הגיח שלם ועליז מתא-2. "איך זה הרגיש?", מיד ישאלו אותו, והוא יענה "כמו גיהוק. רגע אחד אני הייתי שם ואחרי רגע כאן. חסר כאב לחלוטין".
וזהו. מאותו רגע מכוניות ומטוסים הם עניין לאספנים בלבד. בכל מקום פזורים תאי "טלפורטציה", והבעלים של דמיורגוס הובלות, שכבר היה האיש הכי עשיר בעולם, הופך להיות עוד הרבה הרבה יותר עשיר.
אבל פה ושם יש חבר'ה מעצבנים, שלא מוכנים להיכנס לתוך מה שהם מכנים "תאי המוות". הם טוענים שהאדם שנוצר בתא-2 אינו אותו אדם שהושמד (הם אומרים "התאבד") בתא-1. "אתם לא מבינים שאתם בעצם מתים כל פעם שאתם 'משוגרים'?!", הם שואלים, אבל רוב האנשים מעדיפים פשוט לא לחשוב על זה ולהגיע תוך שניה מקריית אתא לבומביי.
אנחנו כן נחשוב על זה. ברור לנו שאותו אדם שיוצא מתא-2 אינו זהה מספרית לאדם שהושמד בתא-1, כלומר זהו אינו אותו פרט. מאידך, הוא זהה לו איכותית, כלומר זהה בדיוק מבחינה חומרית ורוחנית: יש לו אפילו את אותם זכרונות ורצונות, חלומות ותשוקות, נטיות ותכונות אופי. לכל עניין ודבר מדובר באותו אדם. הוא אפילו אומר על עצמו, ומתעקש, שהוא "הוא", כלומר שהוא אותו אחד שכרגע נכנס לתא-1. הוא טוען בלהט שהוא (נניח) תומר פרסיקו וגם מזהה את חבריו ומפגין את אותה התנהגות מביכה שמזוהה כל כך עם אותו תומר שאנחנו מכירים. אז אולי זה באמת הוא?
התשובה לשאלה הזו תלויה בתפיסה שלנו את העצמיות, כלומר כיצד אנחנו עונים לשאלה "מהו האני?". על פי תשובתנו לשאלה האם מדובר באותו אדם, נוכל לדעת מה אנחנו חושבים על האני. שאלו את עצמכם: האם האדם שנוצר בתא-2 הוא האדם שהושמד בתא-1? האם אלו שני אנשים שונים? ואולי אתם בכלל חושבים שזה פשוט לא משנה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם גם לאמבות יש נשמה?
|
|
|
|
|
|
|
ייתכן ואנחנו מאמינים שקיימת באדם נשמה, כלומר אנחנו שייכים למסורת המונותאיסטית המערבית בעניין זה. במקרה כזה אנחנו כנראה לא נקבל את אחת מהנחות היסוד של הניסוי ונאמר שלא ייתכן שאדם שנוצר על ידי "מקרן גרעיני" יחיה, כלומר שכל דבר שהיה חי בתא-1, כאשר הוא ייווצר בתא-2, יהיה גוש בשר מת. הוא לא ימשיך לחיות, גם אם כל המולקולות שהיו בו ומיקומן שוכפלו במדויק. זאת משום שהאדם אינו רק מולקולות, אלא יש בו משהו מעל ומעבר לחומר ולדפוסים הפסיכולוגיים: יש בו נשמה, שהיא ישות שאינה פיזית, וכאשר היא לא בגוף, הגוף פשוט מפסיק לחיות. לכן, כאשר הסורק הרס את האדם בתא-1, הוא למעשה הפריח את נשמתו והחזירה לאביה שבשמים, והכפיל בתא-2 נותר גוש מת של חומר. על פי גישה זו יש פגם בהנחות היסוד של הניסוי המחשבתי כולו: הוא לא מביא בחשבון שגוף לא יכול לחיות ללא נשמה.
אדם כזה ניתן לשאול, האם גם לאמבות יש נשמה, שהרי יש להן חיים. אנחנו גם יודעים שבראשיתם הופיעו החיים אצל יצורים חד-תאיים. האם לכל חד-תא כזה יש נשמה? אם כן, מה קורה לה כאשר הוא מתחלק לשניים? האם הנשמה גם היא מתפצלת? אולי נוספת נשמה חדשה מאיזשהו מאגר נשמות?
אם לאמבות יש נשמות, נהיה חייבים להניח שבשלב מסוים, כאשר התקרר כדור הארץ , ירדו אליו שלל נשמות, והן אלו שהתחילו את החיים על פני האדמה, בתור יצורים חד-תאיים. אם אנחנו לא מעניקים לאמבות נשמות, הרי שניתן "לשגר" אמבות, והאמבה בתא-2 תהיה יצור חי, זהה בדיוק לאמבה בתא-1 שהושמדה. אם הגיוני שאמבה, אם מצליחים לפרק ולהרכיב אותה מחדש, תפעל, כלומר תחייה, למה שכך לא יהיה אצל בעלי חיים גדולים יותר? האם "סוד החיים" תלוי במספר התאים שבגוף בעל החיים? אם ניתן ליצור חיים בתא-2, כלומר ליצור בו אמבה חיה, מדוע אדם חי לא ניתן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש מי שמאמין שייתכן מצב תיאורטי בו קיימים מספר אנשים בעולם שהם אני
|
|
|
|
|
|
|
ייתכן שאנחנו לא מאמינים שיש נשמות. אנחנו מטריאליסטים. אנחנו מאמינים שהאני כולל את השימור הפיזי של גוף האינדיבידואל. העצמי שלי הוא הגוף. כאשר הגוף מושמד, אני מושמד. במקרה כזה, נחשוב שהאדם שנוצר בתא-2 אינו אני, אלא כפיל שלי, שחושב שהוא אני. אבל הוא טועה: אני מת. נהרגתי כאשר סורק הלייזר שרף אותי.
מטריאליסטים שכאלה בדרך כלל רואים במוח את מושב העצמיות. המוח הוא מה שחשוב להישרדות האני. הם מאמינים שאם ישתילו את המוח שלי בגוף אחר, "אני" עדיין אחיה. אבל אם המוח שלי יושמד אני אמות. הם בוודאי יסכימו שאם ישמידו ו"יבראו" רק את גופי, ואילו את מוחי, שהוצא בניתוח קודם לכן ונשמר באינקובטור, יעבירו פשוט מהגוף המושמד לזה שנוצר בתא-2, האדם שייצא עדיין יהיה אני.
אותם כדאי לשאול את השאלה הבאה: כמה תאי מוח דרושים כדי שהזהות תישמר? אם ישתילו בגוף החדש רק מחצית מוח, ואילו את המחצית השנייה ייצרו על ידי ה"בורא" (כמו שייצרו את כל הגוף), האם אז תישמר זהותי? אולי אז אני אהיה רק חצי-אני? ואם ישתילו רק רבע מהמוח המקורי, ואילו השלושה-רבעים האחרים יהיו מוח משוכפל שלי, אהיה רק רבע-אני? צריך לזכור שבכל מקרה האדם שנוצר יהיה זהה לחלוטין מבחינה חומרית לזה שהושמד (הרי את כל מה שמשמידים משכפלים במדויק). ההבדל הוא רק באחוז המוח המקורי שעובר מהגוף הישן לחדש. איפה בדיוק, אם כן, נמתח את הגבול בין מספר תאי מוח מקוריים שמספיקים לי להיות אני, ומספר קטן מדי, שבמקרה כזה אני רק חושב שאני אני, אבל בעצם אני כפיל? אולי אפילו תא מקורי אחד מספיק כדי שהאדם המשוכפל ייחשב לאני? אם כן, האם האני הוא תא מוח אחד?
ייתכן שאנחנו לא חושבים שיש נשמה, אבל גם לא חושבים שמה שחשוב לזהות הוא המשכיות פיזית. אנחנו פסיכולוגיסטים. מה שחשוב לדעתנו הוא המשכיות פסיכולוגית: אם יש לי את כל הזכרונות שלי, את האופי שלי ואת הרצונות והחלומות שלי, אני אני. במקרה כזה נהיה חייבים לומר שהאדם שיוצא מתא-2 הוא אני. אפילו שהוא פרט אחר מהאדם שהושמד בתא-1, הוא עדיין אני, כי הוא חושב ומתנהג בדיוק בדיוק כמוני, ויש לו את כל התכונות הנ"ל בדיוק כמו שהיו לי. אם אין צורך בקשר פיזי כדי לשמור על זהות, ואין גם נשמה, שהיא מעל ומעבר לגוף ולמוח, ואם צריך רק שהתוכן הפסיכולוגי יישמר כדי לשמור על זהות עצמית, הרי שהאדם שיצא מתא-2 הוא אני, אפילו אם עוד אדם, שהיה אני, הושמד.
פסיכולוגיסטים כאלה כדאי לשאול, מה היה קורה לו האדם בתא-1 לא היה מושמד בתהליך הסריקה, ועדיין, בתא-2 היה נוצר כפיל זהה לו לחלוטין. האם אז היו בעולם שני אנשים נפרדים שהם אני? האם ייתכנו שתי ישויות בעולם ששתיהן צודקות בטענתן שהן אני?
הכפילים הללו יהיו זהים לחלוטין ברגע השכפול, ואילו מרגע זה הם יתפתחו בצורה שונה. הם יהיו מאוד מאוד דומים, אבל כל אחד מהם, בכל זאת, יעשה דברים אחרים. מצד שני, אולי תהיה בעיה עם האשה אליה שניהם נשואים: כל אחד מהם יטען בלהט שהיא אהבת נעוריו, וכל אחד מהם אכן יצדק, שכן לכל אחד מהם זכרונות מנשיקתם הראשונה. אם הם שניהם אני, זו בעיה. אם ניתן את האשה רק לגוף האנושי שבאמת חי איתה גם קודם, האדם השני ירגיש שבור לב - הרי הוא באמת אוהב אותה!
בקיצור, על פי הגישה הפסיכולוגיסטית, ייתכן מצב תיאורטי בו קיימים מספר אנשים בעולם שהם אני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ומה הבודהה היה אומר
|
|
|
|
|
|
|
ומה נחשוב אם אנחנו בודהיסטים? אם אנחנו בודהיסטים רציניים (כלומר לא כאלה שמתעסקים עם ישויות חסרות הגדרה אמיתית שמכונות, למשל, "subtle mind"), הרי נחשוב שבוודאי שאין נשמה, וגם אין באמת אני, ואף פעם לא היה. מה שהיה זה הזדהות שגויה של המערך הפסיכולוגי עם הגוף, או עם מרכז מדומיין של מחשבות ורצונות, כאילו זהו איזה "אני".
עכשיו יש לשים לב: ברור שגם הבודהה ידע שהוא הוא, וכשצעקו ברחוב "גאוטמה!" הוא הסתובב. אנחנו לא מדברים על זיהוי שֶמי, קונבנציונלי, של האינדבידואל. זה בוודאי קיים. הבודהה טען רק שאין שום דבר קיים ברמה האונטולוגית, הקיומית, ה"אמיתית", שאפשר להזדהות איתו, או ששווה להHאחז בו, כאני. אין באמת גרעין נבדל, אוטונומי ומתמשך של זהות קבועה. לכן אם אנחנו חושבים שיש נשמה שהיא אני, או מזהים את הגוף או את ההמשכיות הפסיכולוגית שלנו כ"אני", אנחנו גם טועים וגם גורמים לעצמנו סבל.
הבודהיסטים בעצם דומים מאוד לפסיכולוגיסטים: גם הם טוענים שמה שאנחנו מכנים "אני" מבוסס על ההמשכיות של התוכן הנפשי שלנו (זכרונות, רצונות, דפוסי אופי וכו'). אלא שבעוד שהפסיכולוגיסט חושב שהאני הנוצר מהמכלול הפסיכולוגי הוא ישות אמיתית (נבדלת מסביבתה ואוטונומית) הבודהיסט חושב שהוא לא, ושכל תפיסה שהוא כן, היא טעות. הבודהיסט הרציני חושב שכל אחיזה בישות כזו היא טעות משתי בחינות: זו טעות בגלל שאין בעצם ישות נבדלת כזו, וזו טעות גם משום שזה מוביל לסבל.
במקרה של הבודהיסט השאלה "האם האדם שנוצר בתא-2 הוא אני" היא חסרת משמעות, כי גם האדם שהושמד בתא-1 לא היה אני: כלומר, לשניהם היה מערך פסיכולוגי שזוהה באופן קונבנציונלי כ"תומר", ולכן שניהם "אני" במובן היומיומי, אבל אף אחד מהם לא היה באמת ישות נפרדת ואוטונומית. אף אחד מהם בעצם לא היה ישות אינדיבידואלית, ולכן לשכפל אותם זה כמו לשכפל במדויק טיפת מים: השאלה איזו היא הטיפה ה"אמיתית" פשוט לא חשובה.
חשוב דבר אחר: לכל אחד מהאנשים, בכל אחד מתאי הטלפורטציה, היה הבודהיסט הרציני מייעץ את אותה עצה: התבונן היטב והבן שאתה לא ישות נבדלת. אין לך אני. זו האמת, והאמת משחררת.
הבסיס לניסוי המחשבתי הזה מתואר בספרו של Derek Parfit, "Reasons and Persons". | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
