 |
 |
|
|
| האם לא הגיע הזמן להעיר את סבא? |
|
|
|
| כל העבר, כל ההווה וכל העתיד - הכל נמצא ברגע הזה ממש, רק שהנשמה שלנו, שמצמצמת את עצמה למימד אחד בלבד, לא מסוגלת לקלוט את זה. אמתי מגד מסביר איך בנאדם יכול לשלוט בעבר שלו ולקחת אחריות גם על ההארה של הסבא שלו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזמן אינו מתחיל בעבר, עובר להווה וממשיך לעתיד. הזמן מתחיל בהווה ומתפצל בו זמנית גם לעבר, גם להווה וגם לעתיד. או אולי נכון יותר לומר שהזמן מתחיל בנצח שהוא ההווה של הווה ומשם הוא מתפצל אל העבר, אל ההווה ואל העתיד שאנחנו מכירים.
 |
| משפחה כן בוחרים |
|
ההורים שלנו, האחים שלנו ואחר כך גם בני הזוג והילדים שלנו - רק הם יכולים לטלטל אותנו בצורה מדויקת שתעיר אותנו, אם כך נבחר, לטבענו האמיתי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
מהו אותו הווה, אותו נצח? אנחנו יודעים שהמימד הראשון שאנחנו מכירים הוא הקו, המימד השני הוא המישור, המימד השלישי הוא הנפח או המרחב ולזמן אנחנו קוראים המימד הרביעי. אבל למה בדיוק הכוונה? בואו נחשוב, כאלגוריה, על יצור מסרט מצויר, יצור שחי רק בשני מימדים, אורך ורוחב, כלומר במישור אחד. אם היינו רוצים לראות את היצור הזה מכל צדדיו, כלומר לראות את הנפח שלו, ומה שהיה עומד לרשותנו הוא רק דפים שטוחים בעלי שני מימדים בלבד, היינו יכולים לצייר את היצור הזה מספר פעמים, על מספר דפים, כל פעם מזווית אחרת, ואחר כך להעביר את הדפים האלה במהירות, האחד אחרי השני, או להקרין אותם אחד אחרי השני על מסך, ומזה היינו מקבלים תמונה של הנפח שלו. העברת הדפים הזאת היתה לוקחת זמן. זמן קצר אולי, אבל זמן. כלומר עבור יצור בעל שני מימדים, להיראות כיצור בעל שלושה מימדים - לוקח זמן. יצור בעל שני מימדים אינו יכול לחוות את עצמו, ואנחנו איננו יכולים לחוות אותו, באופן מיידי כבעל נפח. זה לוקח זמן.
לנו יש שלושה מימדים. אבל אולי לא? אולי יש לנו הרבה יותר מימדים רק שאיננו מסוגלים לקלוט אותם בבת אחת? אולי התפיסה שלנו מסוגלת לתפוס רק שלושה מימדים ברגע אחד? ואולי כשיש יותר משלושה מימדים לדבר מסוים, התפיסה שלנו זקוקה לזמן כדי לתפוס את הדבר בשלמותו?
תארו לעצמכם שלנו, כישויות, ישנם לא שלושה ממדים, גם לא ארבעה, גם לא חמישה, אלא שישה או אולי אפילו יותר משישה מימדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עבור הנשמה כל הגלגולים נמצאים בהווה הנצחי, בנצח
|
|
|
 |
|
|
|
תארו לעצמכם שכלי התפיסה שלנו, המוח שלנו כפי שהוא, מוגבל, ואינו יכול לתפוס את כל המימדים הללו בבת אחת. הוא יכול לתפוס אותם רק תמונה אחר תמונה, רגע אחר רגע. לוקח לו זמן לתפוס את כל התמונה, את כל המימדים.
כלומר לנו ישנם, אולי, שישה מימדים, אבל המוח שלנו פשוט אינו יכול לקלוט את ששת המימדים האלה ברגע אחד, בבת אחת, והוא זקוק למהלך חיים שלם כדי לקלוט את זה. אולי הוא זקוק אף למספר מהלכי חיים כדי לקלוט את כל התמונה, את כל המימדים?
כלומר המימדים נמצאים כאן ועכשיו, כולם, ברגע זה ממש. הכל קיים כאן, כל העבר, כל ההווה וכל העתיד של כל האפשרויות שמוצו וגם של אלה שלא מוצו. תארו לעצמכם שהכל נמצא צפון, טמון, ברגע הזה ממש, בהווה הזה ממש. כל מה שאי פעם עברנו, כל מה שאנחנו עוברים, כל מה שאי פעם נעבור, כל מה שאי פעם יכולנו לעבור ולא עברנו וכל מה שאי פעם נוכל לעבור. הכל ישנו כאן ועכשיו.
אבל מה לעשות שהמוח שלנו, שהוא כלי התפיסה היחידי שאנחנו מכירים ברגע זה, ושאנחנו יודעים לעבוד איתו, אינו מסוגל לתפוס את הכל בבת אחת. יש לנו מוח מאוד מוגבל. זהו מוח חומרי. מוח שעשוי מחומר. חומר גס. וכיוון שהוא חומרי הוא מסוגל לקלוט רק את מה שחומרי ברגע זה. או למעשה רק את מה שחומרי באותה מידה של גסות של חומר כמו המוח שלנו. ואת כל הרבדים העדינים יותר, בעלי החומריות העדינה יותר, למרות שכולם קיימים כרגע, המוח שלנו פשוט אינו מסוגל לקלוט, לתפוס.
אבל ישנם בתוכנו מוחות, או כלי תפיסה עדינים הרבה יותר, שמסוגלים לקלוט את האמת הזאת. הם קיימים בתוכנו כעת אבל אנחנו איננו נמצאים איתם בקשר. והמוחות הללו שמסוגלים לקלוט ארבעה, חמישה ושישה מימדים בעת ובעונה אחת שייכים לגופים אנרגטיים הרבה יותר עדינים שבאיזה שהוא אופן מלווים אותנו.
את הגופים הללו מכנים לעתים ה"גוף האסטרלי" ו"גוף הנשמה". הגופים הללו אינם מתקיימים רק בעולם הזה, עולם החומר הגס. הם מתקיימים בו זמנית בעולמות של חומר הרבה יותר עדין, בעולמות מרובי מימדים.
וכשאנחנו מתים, כלומר כשהגוף הפיזי שלנו מת, הגופים הללו ממשיכים להתקיים, אחד במימד הרביעי, אחד במימד החמישי, אחד במימד השישי ואחד
אולי גם במימד השביעי.
אני לא רוצה כרגע להתעסק בשאלה כמה גופים יש לנו וכמה מימדים בדיוק יש. אינני יודע את התשובה. אני רוצה רק שננסה לדמיין את האפשרות הזאת במוחנו. כיוון שהמוח שלנו אמנם לא מסוגל לתפוס יותר משלושה מימדים בבת אחת, אבל הוא כן מסוגל, אולי, לדמיין את זה.
עכשיו תארו לעצמכם את אותו גוף עדין שחי בארבעה מימדים בו זמנית. הגוף הזה, אולי זהו הגוף האסטרלי שלנו, יודע לא רק את ההווה שלנו, אלא גם את העבר שלנו ואת העתיד שלנו. הגוף הזה חווה את כל הזמנים הללו בעת ובעונה אחת. אם הייתי יכול לרגע לתקשר עם הגוף הזה הייתי יודע בוודאות את כל מהלך החיים שלי.
ותארו לעצמכם את הגוף הבא אחריו בתור, העדין אף יותר מהגוף האסטרלי. הוא חי בתוך חמישה מימדים בו זמנית. הוא מסוגל לראות לא רק את העבר ואת העתיד שלנו אלא גם את כל העברים והעתידים האפשריים בשבילנו.
עבור הגוף הזה, כל האפשרויות כולן הן פתוחות. הכל אפשרי. אין עבורו עבר, הווה ועתיד. הכל, פשוט הכל, נמצא כאן ועכשיו בהווה, בנצח הזה.
בואו נקרא לגוף הזה גוף הנשמה. זאת הנשמה שלנו. עבור הנשמה שלנו הכל קיים כעת, כל מה שהיה, כל מה שיהיה וכל מה שאפשרי שיהיה.
ומתוך המקום הרחב והפתוח הזה בוחרת הנשמה שלנו לצמצם את עצמה, להתכנס בתוך עצמה. מתוך המרחב הרב ממדי הזה שהיא פתוחה אליו, בוחרת הנשמה נקודה מסוימת, מרחב מסוים של אפשרויות. והיא שולחת למרחב האפשרויות המסוים הזה חלק ממנה, אפשר לומר את הגוף האסטרלי, שיחווה וימצה את המרחב הזה. והגוף האסטרלי, בתורו, מצמצם גם הוא את עצמו ובוחר התגשמות שלו כגוף פיזי, תקופת חיים מסוימת על כדור הארץ, הורים מסוימים, משפחה מסוימת וגוף מסוים, כדי לצאת עימם לדרך למסע מסוים, מסע שתכליתו הארה. ותיכף נדבר על ההארה הזאת ומה משמעותה.
לנשמה גם אין כל הגבלה על הזמן שהיא בוחרת, הנשמה שלנו יכולה לבחור להתגשם פעם אחת בשנת אלפיים לספירה ומיד אחר כך לבחור להתגשם בשנת אלף לספירה. הזמן אינו קווי עבורה.
יתרה מכך, הנשמה שלנו מתגשמת בו זמנית בשנת אלפיים לספירה ושנת אלף לספירה. עבור הנשמה שלנו כל הגלגולים נמצאים בהווה הנצחי, בנצח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשבנאדם עושה את המאמץ לראות את התמונה כולה, משהו קורה במוח שלו
|
|
|
|
|
|
|
אבל חלק מהמהות של המסע הזה שהגוף צריך לעבור, חלק מהמהות של המסע הזה היא שהגוף הזה מצויד במוח חומרי גס שאינו מסוגל לתפוס ולזכור את מוצאו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. הגוף הפיזי הזה שקיבלנו אינו מסוגל באמת לחוות את התמונה בשלמותה. הוא מסוגל לתפוס רק שלושה מימדים בו זמנית ולוקח לו זמן, הרבה זמן, כדי ללמוד ולתפוס משהו על התמונה הרחבה יותר. כלומר, ככל שהוא חווה יותר, מתנסה יותר בתוך הזמן הזה, הוא לאט לאט רואה יותר ויותר חלקים של התמונה. אבל עדיין, בכל רגע ורגע, הוא תופס רק חלקיק של התמונה כולה. הוא אף פעם אינו יכול לתפוס את התמונה כולה.
אבל יתכן ועם הזמן הוא יאסוף מספיק נתונים שיגידו לו, הי, יש כאן משהו יותר גדול. חייב להיות כאן משהו יותר גדול. אינני יודע מה זה הדבר היותר גדול הזה אבל זה חייב להיות. אני רוצה לדעת. אני רוצה להבין. אני רוצה בכל מאודי לראות את התמונה כולה.
וכשאדם, בעל גוף פיזי, עושה את המאמץ הזה לראות את התמונה כולה, משהו קורה במוח שלו. עצם המאמץ הנחוש, העקשני הזה להבין את מה שנמצא מעבר לפיזי, יוצר משהו במוח הפיזי.
וזה הדבר המדהים כאן. כולנו יודעים, גם המדע אומר לנו, שאנחנו מנצלים רק חלק קטן ביותר במוח שלנו. וזה אכן נכון. המוח הפיזי שלנו נבנה בצורה כזאת שהוא מסוגל לקלוט גם משהו אחר, אם נלמד להפעיל אותו בצורה נכונה.
אנחנו יכולים להפוך את המוח שלנו לכלי מדהים שמסוגל לקלוט אנרגיות עדינות הרבה יותר, ומתוך כך גם תובנות אדירות הנוגעות למהותו, למהות המסע הזה ולעולם שמעבר לפיזי.
והדרך שבה אנחנו יכולים להפוך את המוח שלנו לכלי המדהים הזה היא על ידי כך שנפסיק לחשוב בצורה ליניארית, קווית, ונתחיל לחשוב באופן רחב הרבה יותר, הוליסטי הרבה יותר, כולל הרבה יותר. כלומר, אנחנו צריכים כאן לעשות את המאמץ האדיר לראות את התמונה השלמה. כשאיננו עושים את המאמץ הזה, המוח ממשיך לחשוב בצורה קווית, אסוציאטיבית, דבר מוביל לדבר, סיבה מובילה לתוצאה, עבר מוביל לעתיד, עבר יכול להוביל רק לעתיד, ואז אנחנו לכודים בזמן ובמרחב הזה ואיננו יכולים לצאת מכאן. אז אנחנו מצויים בכלא.
המהות של הארה היא היציאה מהכלא הזה. מהאשליה של זמן ומרחב פיזי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההווה אחראי על העבר והעתיד
|
|
|
|
|
|
|
אז מה הקשר של כל זה לבחירה של הנשמה במשפחות המוצא שלנו? איך קשורה היציאה מהכלא של התפיסה הקווית ופתיחת המוח שלנו לבחירת הנשמה במשפחתה?
הקשר הוא כזה: אם אני מבין באמת, בכל הווייתי, שהזמן אינו קווי ושכולו נוכח כעת, ברגע הזה, הרי שאני חייב גם להבין שאינני קורבן, שאינני יכול להיות קורבן של ההורים שלי, של משפחת המוצא שלי. העבר אינו קובע את ההווה. ההווה אינו תוצאה של העבר. שניהם, גם העבר וגם ההווה וכמו כן גם העתיד, הם כולם תוצאה של הנצח. כולם נובעים בו זמנית מהנצח. הזמן משתלשל אחורה וקדימה בו זמנית. ואם הזמן משתלשל אחורה וקדימה בו זמנית, יוצא מכך שזהו ההווה, ולא העבר, שאחראי באמת על הכל, גם על העבר וגם על העתיד.
זוהי מחשבה מהפכנית, לא? ההווה אחראי על העבר והעתיד. העבר והעתיד נובעים מההווה, מהרגע הזה.
אם כך אין אלו באמת הורי שגרמו לכך שאני אהיה כפי שאני ואין אלו סבא וסבתא שלי שהיו אחראים לכך שהורי הם כפי שהם. זהו אני שאחראי עליהם, על סבא וסבתא, על הורי, על הילדים שנולדו לי ועל הילדים שטרם נולדו לי וטרם נולדו לילדי.
כלומר יש כאן למעשה שתי אפשרויות. האחת, להמשיך לראות את הזמן כקווי, ואת ההווה נובע מהעבר ואת העתיד נובע מההווה. אך אם אני ממשיך לתפוס כך את הזמן ואת העולם, אני בהכרח אמשיך להיות קורבן של העולם הזה - של הורי, של משפחתי, של הרגע הקודם שמוביל לרגע הזה.
אך אם אני מוכן לפתוח את המחשבה שלי לאפשרות שהכל נמצא כאן, כרגע, ונובע מכאן, אני מבין לפתע שיש עלי אחריות עצומה.
אם אני בוחר להיות נוכח ברגע הזה במלוא הווייתי, עם כל המימדים שלו ועם כל המימדים שלי, אני שם את עצמי במקור של כל ההתרחשויות. זה כאן, אתם מבינים? זה עכשיו! כאן נמצא המקור. מכאן הכל נובע.
כל הרגשות. כל המחשבות, כל הפעולות, כל ההתנסויות, מקורן כאן ועכשיו. אם אני בוחר להיות כאן ועכשיו במלוא מובן המילה, אני מחבר את עצמי לזרם המרכזי, לנביעה עצמה. דבר אינו יכול באמת להשתנות בעבר הקווי. הוא כבר עבר. הוא כבר בטל. דבר גם אינו יכול להשתנות בעתיד. הוא עוד לא התרחש. אבל הכל, הכל, יכול להשתנות בהווה. גם העבר וגם העתיד.
זה יותר פשוט עבורנו להבין את זה שאנחנו משפיעים על העתיד, אבל כיצד זה יתכן שאנחנו משפיעים על העבר? אם אני תופס שבעולם רב מימדי העבר מתרחש כעת, אז אני יכול לתפוס את ההשפעה הזאת שלי על העבר. והעולם הזה באמת רב מימדי. זה רק אני שאינני רואה זאת. זה רק המוח שלי ברמת ההתפתחות העכשווית שלו, שאינו רגיל עדיין לתפוס את זה.
אבל מה זה בדיוק אומר לבחור להיות נוכח בהווה במלוא מאת האחוזים? זה אומר בדיוק את זה. לא פחות ולא יותר. זה אומר לבחור. אין שום דבר אחר לעשות חוץ מלבחור. לבחור ברגע הזה. לבחור להיות נוכח כאן. לבחור להגביר את הנוכחות שלי להווה עד שהיא תכלול את כל המימדים.
לכן אין זה באמת משנה אם יש גלגולי נשמות או אין. אין זה באמת משנה איך עובד מנגנון גלגול הנשמות, זה גם לא משנה מה הייתי בגלגול זה או אחר. זה פשוט לא רלוונטי. כל הידע הזה יכול רק להיות סיפור עבורי. עוד סיפור. טוב יותר, טוב פחות. אבל רק סיפור. כמו גם הסיפור שאני סיפרתי לכם קודם. זה רק סיפור. הדבר היחידי שכן משנה זה האם אני בוחר בהווה? האם אני בוחר במקור? האם אני בוחר להיות כאן במלוא מאת האחוזים? במלוא ההשפעה?
ואז, אם אני בוחר להיות כאן במלוא מאת האחוזים, בהכרח אני בוחר בהורים שלי. בהכרח אני בוחר בסבים שלי. אני בוחר בהם עכשיו להיות המשפחה שלי. ובעצם הבחירה שלי, בעצם ההבנה העמוקה שלי שרק אני יכול לבחור ושרק עכשיו, ברגע זה, אפשר באמת לבחור, בעצם הבחירה הזאת אני מפסיק להיות קורבן של משפחתי ומתחיל להיות חלק מתהליך היצירה של העולם הזה, אחורה וקדימה בזמן.
ואז, אם אני בוחר לחלוטין ברגע הזה, להיות במקור של ההשפעה, אז אני יכול להעיר את סבא שלי ולסייע לו בהארה שלו. אז אני יכול לקחת חלק משמעותי בהבאת כל הקיים להארה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | /images/archive/gallery/417/575.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומלאכים''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
