 |
/images/archive/gallery/387/795.jpg משפחת קוסבי.
 |
|
|
|
|
|
|
| ההורים שלנו, האחים שלנו ואחר כך גם בני הזוג והילדים שלנו - רק הם יכולים לטלטל אותנו בצורה מדויקת שתעיר אותנו, אם כך נבחר, לטבענו האמיתי. אמתי מגד על זוגיות, משפחה והתעוררות |
|
| עדכון אחרון : 20/6/2006 19:14 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור הוא כזה והוא בוודאי לא חדש לכם: אנחנו מתגלגלים. הנשמה שלנו בוחרת להתגשם בתוך גוף ולעבור מסע בתוך הגוף האנושי כדי לצמוח. במהלך המסע הזה מזדהה הנשמה עם הגוף ושוכחת את טבעה האמיתי. היא שוכחת שהיא, כנשמה, אינה באמת נפרדת מכל השאר, מהבריאה, מהיקום, מהמוחלט. אך כיוון שהיא חלק מהבריאה, כיוון שיש בה ניצוץ אלוהי, גם היא מסוגלת, בקנה מידה קטן אמנם, לברוא. ומה שהיא בוראת זה את ה"אני" או ה"אגו". תמונה דמיונית, הולוגרמה שאין בה ממש, של קיום נפרד, של זהות עצמית אינדיבידואלית.
ה"אני" הזה מתחיל לפעול בעולם מתוך רצון עצמאי משלו, הנפרד מהרצון של המוחלט, של הבריאה. וכשהוא פועל באופן הזה הוא יוצר לעצמו קארמה. ככל שהוא יוצר לעצמו יותר קארמה כך הוא הולך ומסתבך בתוכה, מזדהה עם היצירה שלו, ושוכח יותר ויותר את טבעו האלוהי. יחד עם שכחה זו הוא גם מביא סבל רב על עצמו ועל אחרים ומפתה גם אחרים להישאב לתוך האשליה הזו של מופרדות.
מכל זה צריך ה"אני" שלנו להשתחרר. הוא צריך להשתחרר מהאשליה של קיום נפרד ולהיזכר בטבעו האלוהי. לכשייזכר לבסוף בטבעו האלוהי יוכל להצטרף מחדש ל"צבאות השם" ולסייע לאלוהים במלכת הבריאה. אלוהים, כדאי שנזכור, זקוק לעזרתנו. אך כל עוד איננו לומדים להתיר את התסבוכת שיצרנו איננו כשירים עדיין לסייע במלאכת הבריאה.
אבל, יש פתרון. המשפחות שלנו הן המנגנון שדרכו אנו יכולים ללמוד
להתיר את הקשרים.
לפני שאנו נולדים אנו בוחרים להתגשם במשפחה המסוימת שלנו, עם ההורים שלנו, האחים שלנו, הסבתות והדודים, (וגם בגוף המסוים שלנו ובסביבה אליה נולדנו). ואנו בוחרים במשפחות שלנו כיוון שבדיוק ההורים המסוימים שלנו ובדיוק האחים המסוימים שלנו, ואחר כך גם בדיוק בני הזוג שלנו והילדים שלנו, יכולים כולם לטלטל את הווייתנו בצורה מדויקת כזו שתעיר אותנו, אם כך נבחר, לטבענו האמיתי.
ההורים שלנו (והאחים, בני הזוג והילדים) מעלים בתוכנו, כבר כילדים, את כל אותם דפוסים אגוצנטריים שאנו מתעקשים לשמר בעולם הזה. ההורים שלנו אינם היוצרים של הקשיים והבעיות שאנו מתמודדים עימם היום. הם רק הגירוי שמסייע לנו להעלות אותם לפני השטח כדי שנוכל לנקות אותם.
הספר "משפחה כן בוחרים" עוסק באופנים בהם משפחות מעוררות בבניהם את כל אותם דפוסים עצמאיים, מנוגדי בריאה. הספר גם עוסק באופנים שבהם אנחנו יכולים לעבוד עם דפוסים אלה, להשתחרר מהם ולהתחיל לבטא מתוכנו את התכונות האלוהיות שלנו.
הפרק שלפניכם, הראשון בספר, עוסק בקבוצה נחמדה של דפוסים כאלה, קבוצת דפוסים שכולנו שמחים להישאב אליה מדי פעם. אני קורא לקבוצה הזו "מניפולציות וכוחנות". פרקים אחרים בספר עוסקים בדפוסים אחרים (רגשיים, מנטאליים, התנהגותיים, מערכתיים), שעוזרים לנו להבחין בהם, לקחת עליהם אחריות ונותנים לנו כלים לנקות אותם מחיינו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איך ממלאים חורים בנפש
|
|
|
 |
|
|
|
תינוק נולד למשפחה ולהורים לא מושלמים. ההורים האלה בהכרח, כך זה מתוכנן, אינם יכולים להעניק לו את כל מה שהוא זקוק לו (כדי לטלטל את הווייתו כך שיוכל להתעורר לטבעו האמיתי). הם אינם יכולים תמיד להיות שם בשבילו, תמיד להעניק לו אהבה, תמיד להיות סבלניים, תמיד לתת מרחב וחופש לגדול. הם עסוקים וטרודים בענייניהם. הם סוחבים איתם מסע של רגשות קשים מילדותם שלהם. הם מצפים מילדם להיות שם בשבילם, לעתים לא פחות ממה שהילד מצפה זאת מהם. הם זקוקים לחיבה, לאהבה, לקבלה ולאישור לא פחות ולעתים אף יותר מילדיהם, או לפחות כך הם מאמינים. לכן הם אינם יכולים להיות פנויים לכל צרכיו של הילד שלהם. הילד גדל עם חסכים, "חורים" בנפש. הוא כמהה לאהבה, לקבלה, לאישור, למרחב. לעתים קרובות הוא כועס, אבל הכעס שלו אינו מתקבל. הוריו אינם מסוגלים לעמוד מול הכעס המוצדק הזה והם דורשים ממנו להדחיק ולוותר עליו. לעתים קרובות הם אינם מסוגלים להקשיב לביטויי מצוקה לגיטימיים של הילד, כיוון שאלו מעוררים בהם רגשות אשמה חזקים מדי, והם דורשים מהילד, באופן מילולי ולא מילולי, שלא לבטא אותם.
לעתים קרובות, למעשה כמעט תמיד, הילד, שחש את הקושי והמצוקה של ההורה הופך עסוק יותר במציאת דרכים להרגעה ואף לריפוי ההורה מאשר בריפוי ומילוי הצרכים שלו עצמו. מדהים להיווכח עד כמה ילדים דואגים להורים שלהם ומנסים לרפא אותם. ילדים הם יצורים רגישים מאין כמותם. הם חשים בקושי ובמצוקה של ההורה והם חרדים לגורלו, לגורל המגן שלהם, והם ינסו לעשות כל שביכולתם לעזור לו.
כאשר הורים מתפקדים באופן חלקי מבחינה רגשית, ואינם מסוגלים להיות שם באמת בשביל הילד או/ו בשביל עצמם, הילדים נוטלים על עצמם תפקידים הוריים מבחינה רגשית ומנסים בכל כוחם לנחם ולרפא את ההורים.
הילדים עושים זאת בהרבה אופנים שונים ויצירתיים:
· לוקחים על עצמם תפקידים בוגרים גם כלפי ההורים עצמם וגם כלפי אחיהם.
· מנחמים את הוריהם בשעות קשות.
· לוקחים צד בריבים בין ההורים, את הצד של זה שהם תופסים (לרוב בטעות) כחלש יותר, או כזקוק להגנה.
· מפתחים מחלות, כדי שההורה יטפל בהם וירגיש ראוי.
· מפתחים בעיות, כדי שזוג הורים השרוי בריב יתפנה אליהם, יטפל בהם ויפסיק לריב. בכך הם מאמינים שיצליחו לאחד בין ההורים ולהציל את המשפחה.
· לוקחים על עצמם להישאר אינפנטיליים במקרים בהם ההורה שלהם מצליח להרגיש בעל ערך רק כשיש לו תינוק לטפל בו.
· נכשלים בלימודים, בחברה, עם בני המין השני כדי שלא לאיים על ההורים שלהם.
· מדחיקים צרכים מיניים כדי שלא לאיים על הוריהם.
· מפתחים פחדים לצאת לבית ספר, ללכת לחברים, לצאת למחנה קיץ, כשהם חשים שהוריהם זקוקים להם בבית מבחינה רגשית.
· מפסיקים לבטא כעס, זעם, שנאה כשהם חשים שהוריהם יאוימו מכך.
· מפסיקים לבטא את צורכיהם כשהם חשים שזה יותר מדי עבור ההורה. ועוד כהנה וכהנה.
ילדים מנסים להגן על הוריהם ועל המערכת המשפחתית באופנים אלה מכיוון שהם חרדים שהמערכת או ההורה יקרסו ואז הם עצמם יישארו ללא הגנה. ילדים לוקחים על עצמם תפקידים של הגנה על הוריהם ועל המערכת מסיבות נוספות:
· כדי למצוא חן בעיני ההורים.
· כדי שלא להיענש.
· כדי שלא להרגיש אשמים.
· כדי לקבל אהבה.
· כדי לקבל תחליפים לאהבה, כמו תשומת לב, אישור, הערצה, רחמים, כאשר הם ויתרו בתוך תוכם על הסיכוי לקבל אהבה אמיתית מההורה.
· כדי להרגיש שייכים.
· כדי להרגיש שלא מוותרים עליהם.
· כדי לא להרגיש את הכאב על כך שהורי אינם מסוגלים לתת לי את מה שאני זקוק לו.
· כדי שלא להרגיש את הכאב של הצורך שהורי אינם מסוגלים לספק.
· כדי להרגיש שהם מצליחים, לפחות במשהו, לשלוט במצב ואולי אף לשנותו, ועוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
והילד גדל לנער והנער לאיש והאיש הזה אינו שקט
|
|
|
|
|
|
|
כאשר ילדים עסוקים יותר בקושי ובצרכים של ההורים מאשר בקושי ובצרכים של עצמם, התפתחותם בהכרח נפגעת. הם אינם פנויים להתפתח אינטלקטואלית, רגשית, גופנית וחברתית כפי שהיו יכולים. ילד שתשומת הלב שלו נתונה לדיכאון של אימא או לעצבנות של אבא אינו יכול להיות פנוי ללמוד, לבלות, לעסוק בספורט או ללמוד כישורים חברתיים.
לחסכים הרגשיים וההתפתחותיים הנובעים מכך שהילד לא מקבל את ההזנה, האהבה או המקום שלהם הוא זקוק, מתווספים חסכים וחורים בנפש הנובעים מניסיונו של הילד להעניק להורה, להיות שם בשביל ההורה וכתוצאה מכך, מהזנחת עצמו. הילד הזה גדל עם חסך, עם חור בנשמה המבקש כל הזמן להתמלא. הילד הזה, שלא במודע, התייאש כבר מהאפשרות שהוריו יעניקו לו את מה שהוא זקוק לו. הוא גם חש שאם יבקש או ידרוש זאת מהוריו הוא יפגע בהם, הוא יחשוף את הכאב שלהם ואת האשמה שלהם. מאחר שאינו רוצה לפגוע בהם הוא מוותר על הצורך הלגיטימי, מדחיק אותו ומנסה לקבור ככל יכולתו את הזעקה שמשמיע הצורך הבלתי מסופק.
אבל הצורך ישנו, והחלל פעור, והילד גדל לנער והנער לאיש והאיש הזה אינו שקט. משהו בפנים אינו מסופק אף פעם. או אז מתחילים ניסיונות לקבל או לדרוש את מה שחסר לו מאנשים נוספים, מבני זוג, מילדים, מהבוס, מקולגות, מחברים. נוצר מצב מורכב ביותר: מצד אחד ישנו הצורך הבלתי מסופק והחלל הפעור בנפש. מצד שני ישנה הדחקה רבת שנים של הצורך הזה. הדחקה זו נובעת מסיבה אחת עיקרית המפוצלת לשתיים: הסיבה העיקרית היא הגנה, והפיצול הוא בין ההגנה על עצמי ובין המשך ההגנה על הוריי והמערכת המשפחתית שלי.
על פי תפיסתו של הילד הגדל, הכאב על הצורך הבלתי מסופק הוא בלתי נסבל. המפגש עם הכאב הזה נתפס אצל הילד באופן לא מודע כמשימה גדולה מדי. זו אחת הסיבות שהוא ניסה מראש להדחיק את הכאב ו"להציל" את הוריו, כדי שאולי יצליחו לתת לו יותר. ככל שהניסיונות הללו "לתקן" את המצב התחזקו אצל הילד, כך גם גברה אצלו החרדה מפני חוויית הכאב של הצורך הבלתי מסופק. כתוצאה - התפתחה אמונה בלתי מודעת שהכאב גדול מכדי שאפשר יהיה לחוות אותו. אמונה זו דורשת ממנו להמשיך למצוא דרכים לפתור את העניין, לתקן אותו, רק כדי שלא לחוש את הכאב.
ההגנה השנייה היא המשך ההגנה על ההורה, או ההורים, מפני הכאב שלהם ומפני האשמה שלהם. גם כשהילד גדל להיות מבוגר, הוא עדיין נושא בתוכו את אותה חרדה לא מודעת לגורל הוריו ולגורלו שלו, במקרה שהם לא יוכלו לתפקד. מתוך חרדה זו הוא ממשיך להגן על הוריו גם בכך שאינו פותח בפני עצמו ובפניהם את הכאב ואת המצוקה. פתיחת הכאב והמצוקה כמוה כחשיפת חולשתו של ההורה, והפגשתו עם הכאב והאשמה של עצמו. הילד, גם כשהוא הופך למבוגר, חרד לעשות זאת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כוחנות ומניפולציות
|
|
|
|
|
|
|
לכן הדילמה היא כזו, והיא בלתי מודעת לחלוטין: כיצד אני יכול למלא את הצורך שלי, לקבל את שאני זקוק לו, או את שאני מאמין שאני זקוק לו, מבלי לחשוף או לוותר על ההגנה שיצרתי מפני הכאב שלי ושל הורי?
ישנן שתי דרכים בדוקות ומצוינות לעשות זאת: כוחנות ומניפולציות. ניקח את הדוגמא של בני זוג. זהו שדה נפלא לציפייה. שני בני זוג נפגשים. לשניהם, בהכרח, יש חסכים. לשניהם, בהכרח, ישנם צרכים בלתי מסופקים, שניהם, בהכרח, מגינים על עצמם ועל הוריהם מפני חוויית הכאב של צרכים בלתי מסופקים אלו.
ברגע שבני הזוג נפגשים, או זמן מה לאחר מכן, מיד הם הופכים חייבים זה לזה. זו תופעה מדהימה, לא כן? גבר מתאהב בבחורה, שולח לה פרחים, מטלפן אליה, מפנק אותה. אחרי מספר ימים הוא הופך לחייב: "למה לא צלצלת אלי עדיין? למה לא רצית לבלות איתי יותר? למה יצאת עם חברים ולא איתי? איך זה ששכחת את הפרחים? אתה כבר לא אוהב אותי יותר". מה שקורה כאן הוא שברגע שאדם מאפשר לעצמו להתאהב, משהו בתוכו נפתח. עולם הרגש שהוא הצליח להחזיק נשלט כל חייו נפתח לרגע והכאב והצרכים הבלתי מסופקים מציצים. הילד הקטן בתוכו מתעורר ופתאום יש לו תקווה שאולי בן הזוג הזה, שאכן נותן אהבה ומפנק, יוכל גם לספק את כל מה שחסר לו בתוכו. אולי בן הזוג יוכל לתקן את כל מה שהוריו לא הצליחו לעשות. אך הוא אינו יכול, מכיוון שגם בן הזוג הוא אדם שגדל בעולם הזה, שאין בו הורים מושלמים וגם לו יש חסכים ומצוקות משלו.
לכן ביחסי אהבה מתעוררת התקווה לקבל מבן הזוג את מה שחסר. אולם מאחר שהחסך הוא בלתי מודע ומכיוון שהאדם מגונן על עצמו ועל הוריו מפני חוויית הכאב ולכן אינו מודע לחסר, הוא מתחיל לחפש לעצמו דרכים לקבל או לדרוש את שחסר לו, מבלי להודות בפני עצמו שאכן זה חסר, שהוא אכן במצוקה. הוא מנסה לקבל את שחסר לו מבלי להיות מוכן להיות פגיע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טכניקות לתמרון בן הזוג
|
|
|
|
|
|
|
אז מה עושים? לפניכם רשימה, לא מלאה, אבל די מספקת של טכניקות כוחניות ומניפולטיביות לתמרן את בן הזוג לתת לך את שחסר לך מבלי להראות את הפגיעות שלך:
· להאשים
· לבוא בטענות
· לכעוס
· לא להתרצות
· להשוות בין בן הזוג לשכן או לחבר
· לא לעשות דברים שבן הזוג אוהב ומצפה
· לא לתת לו מין
· לתת לו מין
· לרצות
· להתחנף
· להתפנק
· לדרוש בתקיפות
· לשתוק שעות, ימים, שבועות
· לתת מתנות
· לשכוח לתת מתנות
· לשכוח יום הולדת או תאריך חשוב אחר
· לשכוח דברים שחשובים ליריב, סליחה לבן הזוג, זו טכניקה מצוינת, כי אף אחד לא ממש יכול לבוא אלייך בטענות, כי לשכוח נחשב משהו לא רצוני ממש אז: לשכוח להוריד את פח הזבל, לשכוח להביא פרחים לשבת ועוד
· לצעוק
· לצרוח
· להתכנס בתוך עצמי
· לטרוק דלתות
· לשבור משהו שבן הזוג אוהב
· להיהפך לחלש או חלשה (כמה כוח שיש בטכניקה הזו וכמה היא מצליחה לגייס אפילו את הטובים שבינינו)
· להיות חולה
· להיכנס לדיכאון (שמתם לב פעם כמה אנשים שמחים מסתובבים סביב דיכאוניים?)
· להפסיק לתפקד
· לבזבז כספים
· להיות לא אחראיים (נגיד, לשלם בצ'קים כשאין כיסוי...)
· להיאטם, להפוך אדיש
· להיעלם מהבית
· לנסוע לחו''ל
· לא לענות לטלפון
· לטלפן כל חמש דקות
· להיות ממש בסדר
· לפנק, להציף באהבה
· לנדנד
· לקנות המון מתנות
· להיות ילדותי
· להיות בוגר
· להתלבש, להתאפר, להתגנדר, בדיוק כפי שבן הזוג רוצה
· להתלבש, להתאפר, להתגנדר בדיוק ההפך ממה שבן הזוג רוצה
· לפקח על כל תנועה של בן הזוג
· לחקור, לתשאל ולא להניח, לחשוד
· לבגוד
· לבלות הרבה עם אחרים
· להפוך לקורבן
· להציג את עצמך כמי שפגעו בו, כחסר אונים, כמי שאינו מסוגל למצוא פתרונות
· להציף את השני בבעיות ולא להציע פתרונות
· להציע המון עזרה
· לעורר רגשות אשמה (זה בסדר, אתם לכו ותיהנו ואני אשאר כאן ואראה טלוויזיה...)
· להבטיח ברמז או באופן גלוי טובות הנאה מסוגים שונים: מתנות, כסף, שחרור מעונש
· להתנשא ולהתרחק (לגרום לאחר להתעניין או להתאמץ מאוד כדי להשיג אותך)
· להעניש, למנוע מהשני דברים שהוא אוהב או צריך
· למצוא פגמים
וכמובן גם: סטירות, דחיפות, מכות, איומים, מניעה של זכויות (לא לתת לשני להשתמש במכונית, לנתק את הטלפון...) ושאר סוגי האלימות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכאב משחרר
|
|
|
|
|
|
|
אף אחד מאיתנו אינו חופשי לחלוטין משימוש בחלק מהטכניקות הללו כדי לתמרן את השני להעניק לו את צרכיו. השאלה היחידה היא האם אנחנו מוכנים להיות כנים עם עצמנו ולראות את הפעלת המניפולציה או התמרון כפי שהיא באמת. רובנו, רוב הזמן, טוענים ומאמינים שהמניפולציות והכוחנות שאנו משתמשים בהם הם ביטוי אותנטי של רגשות שאנו מרגישים. איננו מוכנים להודות שהדיכאון שלנו הוא מניפולטיבי. איננו מוכנים להודות שאנו מנסים להשיג משהו כשאיננו נותנים מין. איננו מוכנים להודות שהצעקה שלנו על בן או בת הזוג הם ניסיון לתמרן אותו לעשות את שאנו רוצים ולא ביטוי לגיטימי של כעס תמים.
אנו משתמשים בתמרונים כל הזמן. אך לא כל דבר שאנו עושים הוא תמיד תמרון מכוון. השאלה היא כמובן מה המניע. האם אנחנו מוכנים להתבונן בכנות במניע שנמצא מתחת? האם העובדה שאנו נותנים כל כך הרבה נובעת באמת מרצון ללא תנאי לתת, או שבתוך תוכנו אנו מצפים לתמורה. וכשזו אינה מגיעה אנחנו נעלבים ומרגישים קורבנות?
מהן הטכניקות שלך? האם אתה מוכן להתבונן ברשימה הזו ולבחון באילו טכניקות אתה משתמש ולשם איזו מטרה? האם אתה מוכן להתבונן במניעים הנסתרים שלך לשימוש בטכניקות הללו?
יש גם שלב נוסף. לאחר שהסכמנו לראות את התמרונים שלנו במערומיהם, נותר לנו לשוב ולהתבונן בכאב שלנו במערומיו. נותר לנו להודות בו בפני עצמנו, להפסיק להתגונן, להפסיק להפעיל את כל מערך ההגנה הזה, להסכים להיות פגיעים, להרגיש, לחוות, לכאוב.
אז אנחנו מגלים שתי תגליות מדהימות. הראשונה היא שהכאב שעד עתה חשבנו אותו לבלתי נסבל הוא למעשה נסבל. ויותר מכך. אם אנחנו ממש בוחרים לחוות אותו, מסכימים להיות בתוכו מבלי לעשות עליו כל מניפולציה, הוא הופך לחוויה מיוחדת, עוצמתית, מעשירה, מלאה. המוכנות לחוות את הכאב עד תומו משחררת אותנו מכמויות של אנרגיה שנשמרו עד כה להגנה מיותרת. ולפתע האנרגיה הזו משתחררת ומאפשרת חוויה מלאה, חוויה של הרגע הזה במלואו. אלה אינן רק מילים. זו אינה תיאוריה. אתם חייבים להתנסות בכך.
התגלית השנייה שאנו מגלים היא שכאשר אנחנו מוכנים להיות פגיעים, לחוות את חוויית הכאב והחסך שלנו במלואה, וכשאנו מפסיקים לתמרן אחרים למלא לנו אותה, הסיכויים שלנו באמת לקבל את מה שאנו זקוקים לו עולים ומרקיעים שחקים.
אף אחד לא אוהב אותנו מניפולטיביים. אף אחד. וכשאנחנו מסכימים להיות אמיתיים ומפסיקים לדרוש מהאחר למלא את צרכינו, אנחנו נפתחים לאהבה, לאהבה אמיתית. וזו מתחילה להגיע. אנשים אוהבים אותנו כשאנחנו אמיתיים וכנים ופשוטים והם מעניקים לנו את כל מה שלא העזנו לחלום שיגיע אלינו מתי שהוא. אין אלה מילים בלבד. אתם חייבים זאת לעצמכם להתנסות בכך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אמתי ואילה מגד
| /images/archive/gallery/417/574.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר לקוח מתוך הספר "משפחה כן בוחרים" שיצא בהוצאת נורד. הספר נכתב בדיאלוג עם אילה מגד ,בת זוגו של אמתי.
לאתר הבית של אמתי ואילה
פרסום ראשון : 13/12/2005 12:37 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומלאכים''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
