 |
/images/archive/gallery/407/026.jpg
ציור של פיקאסו  |
|
|
|
|
| הפרנויה, הבדידות, ההסתגרות, מחשבות השווא והבריחה מהמציאות אל תוך חורים שחורים של ניתוק תפיסתי. מונולוג של חולה סכיזופרניה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שחר שילוח
4/12/2005 13:56 |
|
|
|
|
|
|
|
יש יותר מדרך אחת להסתכל על מחלת נפש. אפשר לקרוא לזה טירוף, הפרעה, שיבוש ביוכימי או, כפי שזה בחברות מסוימות, חיבור לכוחות שנמצאים בספירות גבוהות יותר. סכיזופרניה מופיעה אצל אחוז אחד מהאוכלוסייה בכל חברה בכל העולם. ישנן תרבויות שבהן אדם עם תופעות סכיזופרניות ישמש כשמאן ויישאר, בדרכו, חלק מהקהילה. אנחנו חיים במערב, רשמית לפחות אין אצלנו שמאנים וחולי הנפש (כמו הזקנים, הנכים והעניים) מוגלים לשולי החברה. חבל, כי יש מה ללמוד מהסכיזופרניה. היא כמו מראה קמורה שמשקפת, ובאותו זמן גם מגדילה ומעוותת, את מנגנוני ההגנה והקשיים שקיימים בכל אחד מאיתנו.
 |
| שחר שילוח \ |
קצוות מפוצלים |
הפסיכותרפיסט רונלד דיוויד לאינג האמין שהחברה היא זו שחולה ושהטירוף הגיוני. דיוקן של מטפל מורד
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
את עדי, שם בדוי, פגשתי לראשונה במאי בשנה שעברה. שנינו היינו חדשים בהוסטל השִקמים, בית שיקומי לנפגעי נפש צעירים. עדי הגיע בתור דייר חדש, אני בתור מדריכת יוגה. מאז אנחנו נפגשים כמעט בכל שבוע. קצת הרפיה, קצת מתיחות, הרבה תרגילי שיווי משקל, מעט דיבורים. כל כך מעט דיבורים, עד שהייתי בטוחה שעדי סובל מדיכאון, אבל הדיכאון הוא תופעה שנלווית לסכיזופרניה, המחלה שממנה סובלים רוב דיירי ההוסטל ועדי ביניהם. מדובר בסבל מתוחכם - אצל רוב האוכלוסייה הבריאה לא מתעוררת חמלה במפגש עם נכי הנפש. הם נראים שלמים בגופם, לפעמים אפילו חסונים ואנרגטיים, אז למה לעזאזל הם לא עושים עם עצמם משהו? מה יש בה במחלה הזאת שמכבה אותם מבפנים, כאילו הם אנשים שמחוברים לדימר, שאף פעם לא מסתובב לכיוון עוצמות האור הבהיר באמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שום דבר שאדם בריא לא חווה בעוצמה כזאת או אחרת
|
|
|
 |
|
|
|
אחד ההסברים לסכיזופרניה הוא שהיא תגובה למסרים כפולים שהאדם מקבל מסביבתו, בדרך כלל מהוריו. אל תרביץ לאחותך הקטנה, אומר האב לבנו, ובאותו הערב מכה את הילד וצועק על האם. החולה הסכיזופרני פשוט עונה לסביבה בשפה הלא אחידה שלה. גם אנשים בריאים חווים את זה בסביבה המיידית ובסביבה הרחבה. בשביל להשיג שלום ושקט עוקרים אנשים (משני עמים יריבים) מבתיהם, מעלים את מפלס הזעם ומשדרים לחברה מסר כפול. זאת כמובן רק דוגמה. שפע הגירויים גורם לחולה להסתגר, להתנתק, לא לעשות. לא מזמן, בסופו של תרגול היוגה השבועי, ניגשה אלי אחת הדיירות לשאול שאלה. התפתחה שיחה, בעצם מונולוג ארוך, בו נחשפתי להיגיון שמאחורי מה שלנו נראה כטירוף. ההזיות, מחשבות השווא, הבריחה מהמציאות אל תוך חורים שחורים של ניתוק תפיסתי והסתגרות. הפרנויה. הבדידות. כל מה
שתיארה נשמע מוכר מחד ומוקצן מאידך, אבל לא היו שם דברים שאדם בריא לא חווה בעוצמה כזאת או אחרת. בשפה ציורית, בעזרתו של עולם דימויים עשיר וביכולת משובחת לספר סיפור, האשה הצעירה, האינטליגנטית והמאוד חולה, שרטטה את פניה של הסכיזופרניה כפי שהיא חווה אותה. לא תאור קליני, אלא סיפור חיים. היא לא רצתה להתראיין. העולם הסכיזופרני רווי בגירויים חושיים, בסיפורים נטולי נרטיב ברור, בדימויים שאנשים בריאים לא נוטים לבטא.
עדי, שמגלה פתיחות מדהימה, הסכים ברצון לשתף את הקוראים במה שהוא עובר במשך עשר השנים האחרונות, מחצית מחייו. הוא מתאר, מסביר ומפרש את הפאזל הסכיזופרני. צדדים בלתי מוכרים של המיינד יכולים לרתק כל מי שעבודה רוחנית היא מרכיב בחייו. חלק מהדברים המובאים כאן נכתבו על ידי עדי וחלקם סופרו לי בראיון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ללחוץ על הקיר עם האצבע
|
|
|
|
|
|
|
"במשך כל השנתיים האלו, מגיל 13 עד גיל 15, חייתי בסיוטים, הרגשות נוראות, ופחדים איומים. הפסקתי בשלב מסוים לדאוג לעצמי ובמשך כל התקופה הזאת לא חשבתי שיש לי מחלה. במשך השנתיים האלה נתקלתי בספרים על סכיזופרניה, קראתי מה שכתוב שם ופתאום הבנתי שיש לי סכיזופרניה. ההרגשה הראשונית של העובדה שאני חולה נפש היתה קשה מאוד, לא חשבתי מעולם שאני אהיה חולה נפש".
דיברת על זה עם מישהו, מישהו ידע מה אתה עובר?
"דיברתי עם אמא שלי לגבי המחשבות שווא, אבל היא לא הבחינה שיש לי בעיה, זה היה לה נורא מוזר והיא ניסתה להבין אותי. היא עזרה לי להבין שזה רק בראש שלי. אי אפשר להגיד היום שאני יודע את זה, אבל אני מאמין מאוד שהיא צודקת. אם היא צודקת וקיימת, אז ההגיון שלי אומר לי שגם אני קיים. היה שלב שהיא ניסתה לשכנע אותי לבוא לטיפול, אבל לא הסכמתי בגלל מחשבות שהיו לי.
"ה-OCD (הפרעות התנהגות כפייתיות, ש.ש) זה היה מחשבה שבכל פעם שאני אוכל, שותה, רואה טלוויזיה והרבה דברים שאני עושה - אני בעצם לוחץ על כפתור וגורם להרג המוני של מיליארדי אנשים במציאות אחרת. כדי שזה לא יקרה, מה שעשיתי היה בעצם ללחוץ על הקיר עם האצבע. זה הדבר הכי מזעזע שקרה לי בחיים. הייתי עושה הכל בפחד. חשבתי שאם אני אבוא לטיפול יחשבו שאני אדם רע, בגלל שלמרות מה שאני חושב אני ממשיך לאכול ולשתות.
"הטקס (כינוי "חיבה" בעולם הפסיכיאטריה להפרעות ההתנהגות הכפייתיות, שמופיעות באינספור צורות, עוצמות ותדירויות, ש.ש) היה ללחוץ עם האצבע על כל מיני דברים, לנקוש עם היד על הקיר ודברים כאלה. עשיתי את זה ואמרתי: זאת הפעם האחרונה. אבל בכל פעם חזרתי ועשיתי, כי הרגשתי שהאחריות על כל העולם היא על הכתפיים שלי. אבל זה נעלם.
"אני חושב שהבעיה העיקרית שלי היום היא שני דברים: אחד זה ההתקפים - שאני מרגיש רע מאוד ובעצם לא יכול להסביר מה אני מרגיש, והדבר השני זה בתפקוד. אני מניח שתרופות כבר לא ממש יכולות לעזור, קראתי שהתרופות עוזרות למחשבות אבל לא לתפקוד. אני מתכוון להיגיינה, לפעמים קצת בורח לי, קטע של מקלחות; יש לי בעיה בהתמדה בבית ספר. זה ברח לי גם במחלקה. אני מעלה השערה שאולי איפשהו קשה לי לקבל את העובדה שאני חולה, או שמאוד מפחיד אותי הקטע של החולי ואולי זאת בעצם עייפות, עייפות נפשית, לא פיזית".
אתה מסביר בצורה מאוד הגיונית וברורה את ההפרעות ומחשבות השווא. כאילו שיש בך שני חלקים שפועלים במקביל: חלק בריא שצופה בחלק החולה
"יש את הקטע של המחלה, זה קיים, אבל יש לי חוש בקרה כזה שעוזר לי להבין. קראתי ספרים ודיברתי עם אנשים ואני יודע מה הגיוני ומה לא. זאת איזושהי הבנה שאיתה באים המחשבות, הטקסים וכל הדברים האלה. "לגבי הרגשות - כשאני בהתקף דברים נראים לי יותר מעורפלים, אני לא יודע אם אני מגדיר את זה נכון. לגבי המחשבות, אם קוראים לזה מצב פסיכוטי - אז אני במצב פסיכוטי כל הזמן. אני מאוד מרגיש ומאוד מאמין שהמחשבות שווא לא נכונות, אבל אני לא מאמין בזה במאה אחוז".
מתקיים לך דיאלוג בתוך הראש?
"זה לא בדיוק בא בצורה של מחשבות, אלא כמו תמונות בתוך הראש. אני נוטה להאמין שזה לא נכון, כל המחשבות שווא, אני עדיין נתפס לקטעים הפסיכוטיים. אני שומע את המילה סכיזופרניה בכל כך הרבה מקומות ואני מרגיש שזה קשור אלי. אני מאוד משוכנע שהמחשבות שווא שלי לא נכונות, זה מה שאני רוצה להגיד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אישיות מרובה
|
|
|
|
|
|
|
טעות נפוצה היא לבלבל בין סכיזופרניה לפיצול אישיות. פיצול אישיות, או בשפה המקצועית - אישיות מרובה - היא מחלה אחרת, נדירה יותר, שבה החולה עובר מאישיות אחת לאחרת מבלי להיות מודע בכל פעם לקיומה של האישיות הנוספת. הסיבה לבלבול היא שפירוש המילה סכיזו הוא פיצול, המתייחס למאפיין העיקרי של המחלה: חוסר קשר ותיאום לקוי בין תפקודים שונים כמו חשיבה, תפיסה ובוחן מציאות. זה יכול להתבטא בקושי לנהל שיחה רציפה ובמקומה לנוע בין נושאים שלמאזין יכולים להיראות כבלתי קשורים זה לזה, במחשבות שווא, בהזיות שקשורות לחושים השונים, כמו שמיעת קולות. במקביל לפגיעה בחשיבה ובתפיסה, גם הרובד הרגשי חדל לתפקד באורח הנחשב בריא. החולה עובר בהדרגה ממצב של רגישות יתר לקהות רגשית, מעין זוֹמביות אדישה שמלווה בירידה חריפה של כושר ההנעה והריגוש. החולים פשוט לא רוצים, לא מתרגשים, לא משתדלים, לא נאבקים על התפקוד. התופעות משתנות מאדם לאדם באופיין ובדרגת חומרתן, מעורבלות ומושפעות מהחלקים הבריאים שבאישיות הייחודית של החולה ומהתרופות שהוא לוקח. ההסבר הפיזיולוגי לתופעה הוא חוסר איזון כימי במוח שדומה לאפקט שבשימוש יתר בסמים כמו ספיד וקוקאין.
אתה יכול לתאר מה התרופות עושות לך?
"בעבר הן גרמו לי להרגיש הרבה יותר טוב, המחשבות נעלמו. מאז האשפוז בגהה המחשבות לא באו, רק קצת, בעיקר בזמן האחרון כשעברתי להוסטל והחרדות עלו. יכול להיות שהמעבר היה סוויצ' בחיים שזעזע אותי קצת: כל הדברים שההורים היו אחראים עליהם - אני עכשיו אחראי עליהם ואולי קצת קשה לי להתמודד איתם. אני חושב שאני לא מבקש עזרה. אם הייתי מבקש היה לי יותר קל. אני נשאר עם הדיכאון והחוסר תפקוד לבד ובעצם בגלל זה, נראה לי, אני מרגיש לא טוב. כי זה מצטבר: דיכאון ועוד דיכאון ולהגיד לעצמי אני דפוק, אני טיפש, כל הירידה העצמית הזאת. ההוסטל נוצר כדי לעזור לי ואם הייתי מבקש עזרה החיים היו אחרת, הם היו נראים יותר טוב.
"התרופות בהתחלה העלימו לי את המחשבות והטקסים. אני זוכר שבשניידר ניצב לפני החוסר תפקוד, ירדתי על עצמי שאני עצלן, לא עושה שום דבר, אבל בגהה הבנתי שזאת בעצם המחלה שמקשה עלי. זה מה שגרם לי להתלבט אם אני חולה ב-OCD או סכיזופרניה, כי זה לא היה ברור באותה תקופה. קראתי שב-OCD אתה בהתחלה יודע שזה לא נכון, אבל אחר כך אתה מתחיל להאמין בזה. או שזאת סכיזופרניה ואני אף פעם לא אבין אם אני במציאות ומדבר עם מישהו כמו עכשיו.
"אני חושב שהתרופות מעלימות את המחשבות ולא משפרות את התפקוד. במהלך המחלה התפקוד שלי ירד, אבל נגיד בבית הספר - הצלחתי לשמור עליו. אני לא חושב שהתרופות פוגעות לי בתפקוד, מה שפוגע לי בתפקוד זה המחלה ולא התרופות. אולי הן קצת מאטות אותי. לפי מה שקראתי התרופות עובדות על כל מיני חומרים במוח וברגע שהן מכבות את המחשבות הן מכבות קצת את התפקוד באזורים האלה במוח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עישון, התחפרות במיטה ושתייה אינסופית של נס קפה
|
|
|
|
|
|
|
דיירי ההוסטל יכולים לצאת ולבוא כרצונם, לצאת לעבודה במקומות עבודה מוגנים או רגילים, ללמוד, להשתתף בחוגים שמתקיימים במסגרת ההוסטל או במסגרות אחרות, אבל הפעילות הבולטת ביותר לעין היא עישון, התחפרות במיטה, התעסקות באוכל ושתייה אינסופית של נס קפה. הכל, לכאורה, פתוח אבל כושר הרצייה פועל ברמות הנמוכות ביותר. החוטים הדקים שמקשרים בין האדם למנוע שלו מחוברים חיבור רופף ועדין מאוד.
בחודשים הראשונים לעבודתי בהוסטל, בכל פעם שהייתי מגיעה לשם חלק ניכר מזמני מוקדש לשליפת אנשים מהמיטות: דיבורים, ניעורים, ליטופים, הפשלת שמיכות, שכנועים. החלטתי שכמעט כל האמצעים כשרים.
בסשן שליפה ממושך אחד עדי אמר שהוא לא מסוגל לצאת מהמיטה, שהוא פשוט מרגיש רע. לא יעזור לשכב במיטה, מכאן לא תתקדם לשום מקום, דבקתי בשלי. אני יודעת מה זה להרגיש רע, תאמין לי. את לא יודעת, הוא אמר בחיוך הכי עצוב בעולם, תאמיני לי שאת לא יודעת. אני מרגיש שמסביב הכל שחור. האמנתי. נסו להיזכר ברגע השפל הכי מר שחוויתם, מתחו אותו על פני חודשים ושנים, נסו לדמיין חיים פעילים מתחת לצל הסמיך הזה.
יש משהו חמוץ מתוק בהוסטל השִקמים. 28 אנשים חולים בתחילת שנות העשרים שלהם חיים שם. המקום הומה, אף פעם לא שקט. אל הדיירים מתלווים מדריכים, מטפלים, מבשלת, מנקה, מתנדבים, חונכים, אורחים שבאים לבקר. תמיד יש משהו על האש, הטלוויזיה תמיד דולקת, מוזיקה קולנית בוקעת מטייפ בחצר. חתולים. אנשים יוצאים ונכנסים. שיחות. ויכוחים. משברים. אם הייתי צריכה לחיות שם הייתי משתגעת.
מה הכי מפחיד אותך?
"יש לי פחד שנגיד תהיה לי משפחה בעתיד, עם ילדים והכל, אם תהיה לי, אני לא מאמין, אבל נגיד. אני מפחד שאני לא אתפקד, לא אאכיל אותם ולא אטפל. היו לי מחשבות, לא הזיות, כאילו אני שומע אותם בוכים: אבא, תבוא תטפל בי. היו לי מחשבות - איזה מין אבא אני אהיה. זה הפחד הכי גדול שיש לי. אני לא חושב שיש פחד יותר גדול מזה".
מה לאדם בריא הכי קשה להבין?
"שאלה קשה. אני יכול להגיד משהו שאולי יישמע נורא רגיל - את החוסר תפקוד. אולי ביחד עם המחשבות. המחשבות המוזרות ואת הרגשת חוסר האונים, שאתה רואה איך אתה מתחיל להידרדר, כמו שאני בזמן האחרון, שאני מרגיש איך אני מידרדר ולא יכול לעצור את זה. את תחושת חוסר האונים הזאת הכי קשה להבין. יש כאן מישהו שיש לו רק OCD ואין לו סכיזופרניה ויש מישהו שיש לו רק סכיזופרניה והאדם היותר בריא מנסה לשכנע את הפחות בריא להתאמץ, אבל זה מאוד קשה להתאמץ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם אני אלוהים ואלוהים חולה - מי ישגיח על העולם?
|
|
|
|
|
|
|
"להוסטל הגעתי לפני שנה וחודשיים בערך. הגעתי לכאן אחרי שעברתי תהליך אשפוז של שנתיים ברצף ועוד כמה חודשים לפני זה בשניידר. כשהגעתי לאשפוז זה היה אחרי מצב ממש גרוע.
"המצב הגרוע התברר בסופו של דבר כסכיזופרניה. היו לי כל מיני מחשבות שווא, לא הזיות או משהו כזה. מחשבת שווא ראשונה שאני זוכר היא מגיל 10, אני זוכר שזה מאז, כי התמונה שמלווה את המחשבה היא קניון שנמצא קרוב לביתי, אז בדיוק עברתי לאזור עם הקניון. המחשבה הראשונה שאני זוכר היא כאילו אני לא במציאות, כלומר אני חולם, חשבתי שכל מה שאני רואה ושומע ועושה זה בדמיוני. המחשבה עזבה אותי אחר כך, כנראה בגלל שהייתי קטן ועניינו אותי יותר הנאות החיים. המחשבה השנייה - היום אני יודע שהיא סימלה את תחילת הסכיזופרניה - היתה שלכל מקום שאני הולך מפלילים אותי. המחשבה גרמה לי לחרדה רבה והציפה אותי. באותם ימים לא חשבתי שאני חולה, חשבתי שפשוט יש לי חרדה. היום כשאני מסתכל אחורה ועושה מעין בקרה אני מאוד מאמין, אבל לא יכול לדעת לגמרי, שהמחשבה היתה לא הגיונית. המחשבה ליוותה אותי עד גיל 13 וגרמה לי לתשישות.
"הגעתי לכיתה ח' בערך חודשיים אחרי תחילת השנה. אני זוכר שתקפה אותי מעין הרגשה מוזרה, שמה שאני זוכר ממנה זה בעצם המחשבה שאני לא במציאות. מכאן הדברים קצת מעורפלים לי, אבל אני יכול להגיד שחשבתי שאני מעין צורה של שני משולשים שעומדים אחד על השני, כשמשולש אחד עומד בקודקודו על השני שעומד רגיל, וחשבתי שאני מסתובב בחלל ואין אף אחד מלבדי. מה שאני זוכר שגרם לי לאחת ההרגשות הכי גרועות שהיו לי זאת תחושת הבדידות.
"היתה לי עוד מחשבה לגבי מי אני: חשבתי שאני מישהו שמאושפז במחלקה פסיכיאטרית כלשהי בפתח תקווה ואני פשוט מנותק מהמציאות. המחשבות הנוספות שהיו לי היו שאני אלוהים, מחשבה מאוד מפחידה מפני שחשבתי שאם אני אלוהים ואלוהים חולה - מי ישגיח על העולם? בזמן שאני כותב שורות אלה אני מתחיל להבין יותר ויותר את עצמי.
"אחת המחשבות שהיו לי היא שהכל יהפוך ללבן, כלומר לא יהיה כלום. קצת קשה לי לתאר את זה. מחשבה נוספת שהיתה לי היא שאני לא קיים, ואת זה לא תפסתי - בהתחלה, מפני שחשבתי שאם אני מרגיש וחושב, אז איך אינני קיים? אך לאט לאט קיבלתי זאת.
"מחשבה שתקפה אותי כשהייתי מדבר עם אחותי הקטנה וגרמה לי למעין תחושת הלם היתה שאני חייזר וכל האחרים הם בני אדם וגם היתה לי מחשבה הפוכה שבעצם כולם הם חייזרים ואני הבן אדם היחיד. גם כאן היתה מעין תחושת אחריות, שחשבתי שאני צריך להציל את בני האדם שנמצאים במקום אחר. גם תחושת השונות שבעצם כולם שייכים ואני פרט יחיד לא היתה נעימה. ואז היתה לי מחשבה פרנואידית שכל פעם מפלילים אותי בפשע שלא עשיתי, בעיקר לגבי גנבות. הרגשתי כאילו זה קורה. היום במבט לאחור אני מניח שזה היה שטותי. היו עוד מחשבות פרנואידיות: שאני אגיע לגיל 70 או 80 ואז כל העולם יתאסף ויוציא אותי להורג. דמיינתי שכל העולם מגיע ואני מבקש לא להמית אותי, אבל בכל זאת עושים את זה. דמיינתי גם שאמי היא יצור מרושע והרגשתי שהיא שונאת אותי מאוד, שזאת בעצם מחשבה נוספת שהיתה לי - שכולם שונאים אותי".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
