 |
 |
|
|
|
|
| הפסיכותרפיסט רונלד דיוויד לאינג האמין שהחברה היא זו שחולה ושהטירוף הגיוני. דיוקן של מטפל מורד |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שילוח
26/9/2005 13:06 |
|
|
|
|
|
|
|
רונלד דיוויד לאינג, היה פסיכותרפיסט והוגה, משורר, אב סדרתי, אמן ומורד,
ובעיקר איש שהאיר באור חדש את האפשרויות לטיפול בחולי נפש בכלל ובסובלים מסכיזופרניה בעיקר. לאינג חיפש, וכנראה גם מצא, את הצד ההגיוני והשפוי של הטירוף, בעוד כל מה שנחשב לשפוי הלך והפך עבורו למטורף. יסוד הפיצול מלווה את הביוגרפיה שלו שצבועה בגוונים קודרים ומדיפה ניחוחות של עשב מתוק ושל אלכוהול.
הוא נולד ב-1927 כבן יחיד למשפחה מהמעמד הבינוני-נמוך בפרבר עלוב של גלזגו, סקוטלנד. אמו, שכנראה היתה חולת נפש, ניסתה להסתיר את הריונה ועברה עם לידתו משבר פסיכוטי. העולל הועבר לטיפול אצל סדרת מטפלות שתויות. רונלד לאינג היה בן למשפחה מסוגרת בתוך עצמה, אלימה ומסוכסכת, מה שהשפיע על משנתו ולא רק על מבנה האישיות שלו. בתוך סבך היחסים המריר הזה מופיע הפיצול הראשון בחייו של לאינג: היתה לו מערכת יחסים מוזיקלית פורה עם אביו והוא היטיב בנגינת ג'ז בפסנתר.
בנעוריו, למרות היותו בן למשפחה נוצרית, הוא העדיף את חברתם של הנערים היהודים ממשפחות המהגרים שהגיעו לארצו והיוו קבוצת שוליים חדשה. הוא התעניין באמנות, בספרות ובפילוסופיה. בהתחלה היה זה קארל מארקס שמשך את תשומת ליבו של האיש הצעיר. מארקס דיבר על חלוקה לא צודקת של ההון בין המעמדות, לאינג ביקר את החלוקה הלא צודקת של תוויות השפיות וסימוני הטירוף ואת דחיקתם של מי שלא משרתים את המערכת החוצה, אל שולי השוליים. מאוחר יותר את מקומו של מארקס תפסה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, מה שיביא אותנו בהמשך לנקודת הפיצול הבאה בחייו של לאינג.
למרות שגדל בסביבה קשת יום, לאינג הצליח להשלים לימודי רפואה ולהתמחות בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה. בין השנים 1951 ל-1953 הוא שירת כפסיכיאטר בצבא הבריטי. שם, בלב לבו של הממסד, התיעוב שלו כלפי המערכת החל לשגשג. התרופות, הטיפול בנזעי חשמל ללא הרדמה וניתוחי המוח עוררו בו התנגדות שהלכה והחריפה עד שהפכה אותו לאחד ממובילי תנועת האנטי-פסיכיאטריה ששיאה היה בשנות ה-60 וה-70. בתקופה זו הוא נישא לאן, אשתו הראשונה ואם חמישה מילדיו, שעתידים להישאר מאחור לטובת החיפוש העצמי של אביהם.
אחרי שהשתחרר מהצבא ולפני שנחלץ מהממסד הוא עבד בבית חולים פסיכיאטרי בגלזגו, שם ייסד ניסיון טיפולי: "חדר רומפוס". המטפלים והמטופלים שהו בחדר כשהם לבושים בבגדיהם הרגילים ולא במדים או פיג'מות והחולים יכלו לעסוק בפעילויות כמו בישול ואמנות. הצוות והחולים יכלו להגיב זה לזה בסביבה נוחה מחוץ למשחקי התפקידים של בית החולים. כל החולים הראו שיפור בהתנהגותם בעקבות הניסוי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אמא תהפוך את כל סיוטי הלילה שלך למציאות
|
|
|
 |
|
|
|
אני לא יודעת אם שלמה ארצי קרא את ספרו של לאינג "האני החצוי", אבל המשפט "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה השתגעו או התאבדו או הלכו לעזאזל" משקף במידת מה את משנתו של לאינג. לדידו הטירוף הוא התגובה ההגיונית ביותר לעולם השקרי בו כולנו מנסים לשרוד. ילדים נולדים לתוך משפחה שהיא סביבה הכופה על חבריה מושגים ונורמות שמונעים מהם לבטא את האמת הפרטית שלהם. המשפחה בעצמה ירשה את מערכת החוקים הנוקשה והמזיקה מדורות קודמים וממשיכה לדכא בעזרתה את חבריה הצעירים.
זוכרים את השיר אמא מתוך החומה של פינק פלויד? "שקט ילד שלי, אל תבכה / אמא תהפוך את כל סיוטי הלילה שלך למציאות / אמא תחדיר בך את כל הפחדים שלה / אמא תשמור עליך כאן מתחת לכנפיה / היא לא תיתן לך לעוף אבל היא אולי תיתן לך לשיר". וכזכור פינקי לא צמח להיות גבר מאושר או יציב במיוחד. רוב האנשים, אלה שמוגדרים נורמלים, מצליחים לשרוד בבועת השקר, אבל הרגישים יותר מגלים סימנים של סכיזופרניה. הסכיזופרניה על פי לאינג היא הרבה יותר מסתם חוסר איזון של דופאמינים במוח, היא מחלה של החברה. אם ייעלמו השקרים - תיעלם הסכיזופרניה.
לאינג הפנה אצבע מאשימה כלפי החברה ובעיקר כלפי המשפחה. בספרו "הפוליטיקה של המשפחה" הוא מתאר כיצד המשפחה כופה על האדם דגמי מחשבה והתנהגות. הוא אינו מתעלם, כמובן, מאנשי העולם הלכאורה נאור, המתקרא תרבותי, שבשנות ילדותו השמיד מיליונים של אנשים באירופה (וזאת למרות שיחד עם חביביו האקזיסטנציאליסטיים קירקגור וסארטר היה גם היידיגר שהצרף לשורות הנאצים).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבעיות הן כלל אנושיות
|
|
|
|
|
|
|
לאינג בחר בדרך הבלתי אפשרית, הפיצול הגדול ביותר בחייו: רגלו האחת פסעה על צוקי הפילוסופיה בעוד רגלו השניה מהלכת על צוקי הפרקטיקה הטיפולית, ובין שתיהן נפערת תהום עמוקה. כפילוסוף הוא היה אמור לצפות, לנתח, לפרש ולבקר, כמטפל היה עליו להיות חלק מהממסד ובממסד הוא לא הפסיק לבעוט ולא חדל מלבקר.
האקזיסטנציאליזם שלאינג היה מזוהה עמו הוא זרם בפילוסופיה המערבית שהתפתח בתחילת המאה ה-20 ועסק כמשתמע משמו במהות הקיום האנושי, במשמעות החיים ובתכליתם. על פי הזרם הזה, שלעתים היה קודר למדי, האדם יכול להתקיים גם ללא מהות או מטרה. האקזיסטנציאליסטים דיברו על חיים בתקופה אלימה, שאין לאדם החי בה במה להאמין והוא עטוף באימה ובבדידות. האימה היא אך תגובה טבעית לחיים בעולם שאין בו משמעות ושאין בו תכלית והניכור מעצים את האימה הזאת. הצד האופטימי של האקזיסטנציאליזם הוא התפיסה שמהות החירות היא אינדיבידואליזם.
לאינג יצר את התפר בין צורת החיים הסכיזופרנית והסכיזואידית לבין התובנות הפילוסופיות הללו. את המצוקות שתיארה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הוא ייחס בעיקר לסכיזופרנים. מטרת הפיצול הסכיזופרני היא להוריד את רמת החרדה. זאת דרך ביניים - רוב האנשים משמידים את האני האותנטי שלהם ומצייתים לעולם השקר, המיעוט מורד, ואלה שנותרים באמצע מאמצים חזות מזויפת, "אני" חלופי וכוזב הנפרד מה"אני" האמיתי. האני הכוזב יכול להיפגע אבל זה האמיתי הוא לכאורה מוגן. עם הזמן החזות המזויפת מתעצמת ומתנתקת מהחברה ומהאני האמיתי. זהו למעשה הפיצול הסכיזופרני שמאופיין על פי המינוחים המקצועיים במחשבות שווא, הזיות, קטטוניה ובוחן מציאות לקוי. האנשים האלה חווים בדידות ותחושת חוסר שייכות, אין להם בית בעולם, אבל הדברים שהם מבטאים ולנו נשמעים כטירוף קשורים למציאות הסובייקטיבית. שלוש חרדות עיקריות מעיבות עליהם.
הפחד להיבלע על ידי אחר כלשהו ולאבד את זהותם. הפתרון לכך הוא ההתבודדות, הפחד מהתפרצות - שמא הריקות שבתוכם תאפשר לסביבה לפרוץ לתוכם ואז תאבד זהותם, והפחד להיתפס כממלא תפקיד מסוים במשחק הגדול ובכך להפוך לחפץ. הבעיות הן למעשה כלל אנושיות, דרך ההתמודדות היא שמבדילה את הסובלים מהפרעת האישיות מיתר החברה. הסכיזואיד, הבודד תמיד, מפתח את האני השקרי שלו שעלול להתפתח לסכיזופרניה. בספר "הטירוף, שפיות הדעת והמשפחה" שלאינג כתב ביחד עם שותפו אסתרסון, מודגם ההיגיון שבהתנהגות המטורפת בתוך המסגרת המשפחתית. הספר כולל סדרת ראיונות עם משפחות של סכיזופרנים.
לאינג האמין שקשב של המטפל יכול לעזור לאני האמיתי לבוא לידי ביטוי. הוא כמובן לא היה הראשון שהאזין למטופליו, אבל הוא בהחלט ביקר את קודמיו. על המושגים ותפיסת מבני האישיות שהנחיל פרויד הוא אמר שהם גורמים לניכור, למרות שפרויד עצמו דיבר על כך שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. לאינג התנגד נמרצות לעולם המושגים של עולם הפסיכותרפיה וטען שהשפה בה מתארים את הסכיזופרניה חייבת לעבור שינוי ולהיות מתורגמת לשפה רגילה. המילון הקליני והמטפלים שעושים בו שימוש יוצרים במו ידיהם נבואה שמגשימה את עצמה ומובילים את המטופל אל נתיב חד סתרי שיוציא אותם מתוך כלל החברה. הוא טען שבכך המטפלים למיניהם דואגים למטרות של עצמם, לנורמליות לכאורה שלהם ולקידום מעמדם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזדהות עמוקה במיוחד עם הטירוף
|
|
|
|
|
|
|
ב-1965 לאינג הקים את אגודת פילדלפיה וביחד עם מספר עמיתים פתח קהילה טיפולית שוויונית בקינגסלי הול בלונדון, מקום שהיה לפני כן בית מחסה ובית תמחוי והאכיל בין היתר גם את מהאטמה גנדהי. המקום נועד לשמש משפחה חלופית. העיקרון: לחדור לעולם החוויות של המטופל מבלי לכפות עליו תפיסת מציאות, שיכולה להיות מסוכנת ונטולת הגיון ממש כמו מצב פסיכוטי. בקינגסלי הול לא היתה היררכיה של רופאים וחולים ולא השתמשו בשיטות הפסיכיאטריה הקונבנציונליות. התרפיה הלאינגיאנית לא מנסה לשבש את מהלך הטירוף, אלא לספק תמיכה והדרכה אוהדת. ואכן, כפי שביטא זאת בספרו "הפוליטיקה של הניסיון", לאינג מזדהה הזדהות עמוקה במיוחד עם הטירוף. הוא מעניק לטירוף משמעות מיסטית ומתעלם מהסבל שחווים החולים ואולי גם שוכח את הסבל, הניתוק וחוסר המנוחה שלו עצמו. הוא מדגיש את חשיבותה של ההתנסות האישית של המטפל במצבים קרובים לפסיכוזה (סמים כמו ספידים וקוק יכולים לגרום לתופעות דומות מאוד לשל סכיזופרניה, למי שמתעקש לנסות את זה בבית) אפילו יותר מהכשרה פורמלית. הוא יישם זאת בעצמו - האיש שהטיל על המשפחה את האחריות לסבל הסכיזואידי נטש את אשתו וחמשת ילדיו, ב-1960החל להתנסות בסמים, בעיקר LSD.
הקינגסלי הול שרד חמש שנים. המטופלים, שהוגדרו נורמלים, חיו שם ביחד עם המטפלים. הנטל של להיות מטפל 24 שעות ביממה היה כנראה בלתי נסבל, גם אם לא היתה הפרדה רשמית בין מטפלים למטופלים. ההידרדרות החלה כאשר לאינג הפסיק לגור שם. המקום הפך למוזנח ושבור חלונות, השכנים התלוננו והבית נסגר. לאינג, או בכינויו רוני, ניסה לגייס כספים עבור פתיחה מחודשת של הקינגסלי הול. הוא ערך סבב הרצאות בארה"ב, גבה עבורן סכומי עתק והתייחס בזלזול ובהתנשאות לקהל ולשאלות שהוצגו בפניו. זה היה אופייני לו - ביחד עם יכולתו להיות קשוב ולגלות אמפתיה היתה לו נטייה לא פחות בולטת למציאת שעירים לעזאזל ויריבים לרגע.
בינתיים הוא הספיק להכיר את זוגתו השניה, צעירה גרמניה בשם ז'וטה, איתה הוליד שני ילדים לפני הנישואים ועוד אחד אחריהם. עם משפחתו החדשה נסע לסרי לנקה שם תרגל בודהיזם תראוודי (המרכבה הקטנה), המשיך להודו ולמד הינדואיזם וסנסקריט. אל שמונת הילדים שלו הצטרף אחד נוסף מבת זוג שהרתה לו עוד בטרם התגרש מז'וטה.
ב-1976, אולי בהשפעת הבודהיזם, הוא ייסד שיטת טיפול קבוצתית חדשה של סדנאות לידה מחדש. בסדנאות המטופל מנסה לשחזר את תהליך היציאה מצוואר הרחם שמיוצג על ידי יתר חברי הקבוצה שמקיפים אותו. הוא עצמו טען שהוא זוכר את רגע הלידה שלו. לאינג אגב, תמך בלידה טבעית.
בעיות השתייה שלו החריפו כאשר ב-1980 נפטר יו קרופורד, קולגה קרוב מאגודת פילדלפיה. בעיטה נוספת דוחפת אותו לתהום כשהוא מגלה שז'וטה אשתו מנהלת רומן עם עורך דין גרמני. הוא נפרד ממנה ב-1885 ועבר לחיות עם העוזרת האישית שלו, מרגריטה רומיין קנדון שילדה את בנו העשירי.
שנתיים לפני מותו הושלם תהליך הפיצול שלו מהממסד - הוא נתפס כשברשותו מריחואנה והוא הוּצא מאגודת הרופאים הבריטים.
את חייו כרונלד דיוויד לאינג הוא סיים ב-1989 כשקיבל התקף לב במהלך משחק טניס בצרפת. הוא הלך לעולמו לפני שמצא שלווה ומרפא לכאביו.
קבוצה מתלמידיו ממשיכה לקיים רשת של בתים טיפוליים בלונדון ובסביבותיה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
