 |
/images/archive/gallery/388/943.jpg עיבוד מחשב: ניסן לוי.
 |
|
|
|
|
| אין פסיכואנליטיקאים שמאמינים שאפשר להפסיק לסבול. בודהיסטים דווקא יש. רני לוי על ספרה של אסתר פלד "פסיכואנליזה ובודהיזם" |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
רני לוי
6/11/2005 15:42 |
|
|
|
|
|
|
|
בנאדם מגיע לטיפול. הוא סובל. מולו יושבים שני מטפלים. האחד פסיכואנליטיקאי, נניח מבית מדרשו של וילפרד ביון והשני בודהיסט. הסיפור הוא אותו סיפור, הסבל הוא אחד. האם שניהם גם יראו את אותו סבל באופן דומה, או שלכל אחד מהם תהיה זווית הסתכלות שונה? האם תחושת בדידות, חוסר מיצוי בחיים, או סתם תחושת היעדר משמעות ייתפסו באופן דומה ויזכו לאותו מענה אצל שניהם?
פסיכואנליזה ובודהיזם, בודהיזם ופסיכואנליזה, חיבור שתופס תאוצה בשנים האחרונות, כשהוגים משני שדות הידע העצומים האלה, בניסיונם להבין את הנפש האנושית, מוצאים הדהודים אחד אצל השני. אל "זן בודהיזם ופסיכואנליזה" (1975) הישן והטוב של די.טי סוזוקי, אריך פרום וריצ'רד דה מרטינו, המציג את המפגש המעניין בין שתי תורות הריפוי הנפשי, זאת מן המערב
וזאת מן המזרח, מצטרף עכשיו ספרה של אסתר פלד, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, וכאן המקום לציין כי אין מדובר בספר שכל מי שעשה ויפסנה אחת או שתיים ימצא בו עניין אלא ביצירה אקדמית (עבודת הדוקטורט של הנ"ל) הדורשת עיון קפדני ולימוד שיטתי אך ללא ספק מהווה נדבך חשוב נוסף בגשר שהולך ונבנה בין שני סוגי החשיבה האלה.
הספר עוסק בהשוואה בין החשיבה הבודהיסטית, עם נגיעות זניות וטאואיסטיות לקראת חלקו האחרון, לבין החשיבה של וילפרד ביון, רופא פסיכיאטר ובעיקר פסיכואנאליטיקאי אנגלי בן המאה העשרים. בבסיס ההשוואה עומדת השאלה אודות היכולת האנושית לדעת משהו. על פי שתי התיאוריות, הן הפסיכואנליטית והן הבודהיסטית, ידיעה, ידיעת האמת, היא המפתח לצמיחה והתפתחות מנטאלית ורוחנית, והיא גם הדרך להפחתת הסבל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האדם הוא יצור נאחז
|
|
|
 |
|
|
|
בדרך להפחתת הסבל פלד מנסה להתחקות אחר הסיבה להופעתו. "מן היצר נובע הכוח האנרגטי היוצר קשר עם אובייקטים: פעולת האחיזה באובייקטים Cathexis אצל פרויד ו- Clinging בבודהיזם, היא נגזרת ישירה של עקרון העונג, הכוח הפועל של עיקרון העונג".
על פי עקרון העונג של פרויד כל כוח, שבמהותו הוא כוח החיים, יעדיף להיאחז, ליצור קשר עם אוביקטים, בני אדם או כל דבר אחר אשר יסב לו עונג וירחיק אותו מן הכאב.
אם כך גם אצל פרויד, כמו בבודהיזם, האדם הוא יצור נאחז. ההנחות של שתי השיטות על התודעה והמבנה שלה דומות מאוד, והן מובאות דרך מאמרו של פרויד, "נסוחים בדבר שני עקרונות של הפעילות הנפשית" ודרך חמשת הסקאנדהות בהגות הבודהיסטית המוקדמת. ההבדל נמצא באופן הטיפול בסבל. בעוד שאצל פרויד האחיזה באובייקטים מספקים מעידה על תקינות נפשית, בבודהיזם כל אחיזה, בין אם באובייקטים מקדמים, חיוביים ומספקים ובין אם באובייקטים שליליים והרסניים היא שלילית וזאת מכיוון שעצם ההיאחזות היא סיבת הסבל. אצל פרויד אנחנו נידונים להיאחז והדרך היחידה להפחתת הסבל שבמפגש בין עקרון העונג לעקרון המציאות היא על ידי מציאת אובייקטים מספקים שאינם פוגעים בסדר החברתי ומסבים לנו עונג יחסי. במובן הזה ברור למדי כי הבודהיזם כתורת שחרור הוא רדיקלי יותר וכמובן נובע מתפיסת מציאות שונה לגמרי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עקרון הידע
|
|
|
|
|
|
|
עד כאן פרויד. אם נישאר בתיאוריה הפרוידיאנית התוצאה תהיה דטרמיניזם פסימי, וזו אכן אחת מן הביקורות הרווחות על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. העקרונות על פיהם פועלת הנפש הפרוידיאנית הם מכאניסטיים בעיקרם, כלומר עקרונות ניוטוניים של סיבה ומסובב - לכל פעולה נפשית יש סיבה שמקורה בנסיון להשיג עונג ולהימנע מכאב. ואילו הנפש משתמשת בדרכים שונות ומשונות כדי לבצע פעולה זאת, דרכים אלו הם המנגנונים הנפשיים הידועים כגון התקה, הדחקה, הכחשה, סובלימציה וכך הלאה. אך כפי שמציינת אן אלווארז, פסיכואנליטיקאית אנגליה ששאבה רבות מתורתו של ביון לגבי ההתפתחות נפשית - מכונות אינן מתפתחות.
כאמור, פלד נשענת בספרה בעיקר על הרעיונות שפיתח הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון (1897-1979), שנולד בהודו, וגדל באנגליה מגיל שמונה. התאוריה שלו מפתיעה בדמיונה לזאת הבודהיסטית, מבלי שתתקיים השפעה ישירה של הבודהיזם עליו.
ביון הוא זה המחלץ אותנו מתוך הסד של עקרון העונג בקובעו עקרון נוסף על פיו פועלת הנפש והוא עקרון הידע, או במילים אחרות, היכולת המנטלית לדעת את העולם (K). הסימן (K) הוא אחד משרשרת ארוכה של סימנים מופשטים בהם משתמש ביון בכדי לציין פעולות מנטליות. K שמציין Knowledge, ידע, (L) מציין love, אהבה, (H) מציין hate, שנאה, וכך הלאה.
בעוד שפרויד תפס את החשיבה כאמצעי להתרוקנות ממתח, ביון מייחס לה תפקיד של צמיחה והתמודדות עם מתח. אצל ביון החשיבה יכולה להיות כפופה לעקרון העונג, אך היא יכולה גם להשתחרר מכפיפות זו ולבטא עיקרון אחר - עקרון צמיחת החשיבה. כאשר אנו מרגישים תחושות של כאב, אשמה, צער, או תחושות חיוביות כמו שמחה והתרגשות, עלינו להתמודד איתן איכשהו, תחושות אלו מציפות אותנו ולפעמים קשה לנו להכיל אותן. להכיל הינו מושג נוסף שביון משתמש בו ושבעצם מציין את היכולת האנושית לעכל תכנים רגשיים שונים. אם על פי פרויד אנחנו משתמשים במחשבה כדי להתרוקן מרגשות שאיננו יכולים להכיל, הרי שאצל ביון אנחנו יכולים להשתמש בהן כדי לפתח את היכולת שלנו לחשוב. מאמץ זה כרוך ביכולת גבוהה להתמודדות עם תסכול וחוסר אונים, שכן ברגע הנתון איננו יודעים מהו הדבר המאיים והלא ברור שאיתו אנו מתמודדים. בכך פתח ביון את התיאוריה הפסיכואנליטית אל האינסוף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ווילפרד ביון. פתח את התיאוריה הפסיכואנליטית אל האינסוף
|
|
|
|
|
|
|
"רק מה שנוכח ברגע הוא מה שחשוב"
|
|
|
|
|
|
|
פלד משרטטת בספרה את הקווים המקבילים בין הבודהיזם והפסיכואנליזה. הראשון הוא כמובן היות הסבל חלק אינטגרלי של החיים. עקרון נוסף הוא היכולת לשינוי נפשי שיביא להקלה בסבל. אך בעוד שהבודהיזם הינו תיאוריה של שחרור מסבל וקיימת בו האפשרות לנירוונה, בתיאוריה המערבית אין מצב כזה ואף מעבר לכך, מצב כזה נתפס כשיגעון, פסיכוזה, איבוד קשר עם המציאות. דבר נוסף המשותף לבודהיזם ולפסיכואנליזה מבית מדרשו של ביון, השונה מתיאוריות פסיכואנליטיות פוסט-מודרניות, הוא האמת. אם על פי התיאוריות הפוסט-מודרניות הכל נרטיבים ואין אמת אחת קבועה ואבסולוטית, הרי שאצל ביון יש אמת ואף ניתן לפגוש אותה דרך תהליך ארוך ומכאיב של עמידה בתסכול, כאב נפשי ותחושת בדידות.
לנושא "משבר האמת בפסיכואנאליזה" על רקע התיאוריות הפוסט- מודרניות מקדישה פלד חלק ניכר מן המבוא לספר. ביון סימן את האמת הזאת באמצעות ה-0, האפס, האלוהי, הדבר כשעצמו, האינסוף שאי אפשר לדבר עליו אלא במונחים חלקיים מצמצמים ואי אפשר לתפוס אותו כפי שהוא אלא רק לתארו דרך אמנות, מדע, דת, או פרשנות בשדה הטיפולי.
ביון מקשר צמיחה מנטלית עם קשר לאמת. "בהישעני על הניסיון הפסיכואנליטי, זוכר אני כי צמיחה מנטלית בריאה תלויה בַאמת כפי שיצור חי תלוי במזון", הוא כותב.
עוד מן המשותף לשתי התיאוריות הוא ששתיהן תיאוריות של התפתחות, כלומר של מעבר ממצב אחד למצב אחר, בהדרגתיות, ולקראת הבנה גדולה ועמוקה יותר של המציאות.
גם תפיסת המציאות האמיתית דומה והיא יכולה להיקרא בפשטות כעיקרון ההתהוות המתמדת, עיקרון השינוי האינסופי שהוא המציאות האמיתית. על המטפל הפסיכואנליטי להיות אחד עם החוויה של המטופל בכדי להבין אותו ולפרש אותו.
בתיעוד של אחת ההדרכות שעשה ביון בשנת 1976 בלוס אנג'לס לקהל של מטפלים הוא נשאל האם הוא באמת לא רושם רשימות כפי שהוא פעם העיד על עצמו. "כל פעם שבא אדם, אותו אדם, אתה רואה אותו כאילו בפעם הראשונה ורק מה שנוכח ברגע הוא מה שחשוב", הוא אמר.
האין זהו ה-Beginner mind הזן בודהיסטי? ביון ציווה על מטפלים להתייחס לדברים שהם שומעים מהמטופלים שלהם ללא זיכרון, תשוקה או הבנה, רק בקשב פתוח וצף, כמיכל בלתי רווי. הפתיחות הזאת למה שיבוא היא פתיחות לרגע הזה, היא חיבור של אדם לאדם אחר ללא עקבות או טשטושים רגשיים. דרישה זו מקבילה לדרישה מהמודט לשבת מבלי להיאחז בדבר, להיות נוכח ברגע. על פי ביון המטפל נמצא במצב מדיטטיבי פתוח וקשוב הן לעצמו ולרשמיו הפנימיים והן למטופל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק חקירה ארוכת שנים עם אימת אי הידיעה תאפשר את היציאה מהרחם המנטלי
|
|
|
|
|
|
|
ההבדל העיקרי לטעמי בין שתי התיאוריות נעוץ בכך שהעבודה הטיפולית הפסיכואנליטית היא עבודה הנעשית במשך שנים בעוד שהעבודה הבודהיסטית נעשית בבדידות - תרגולו של היחיד עם עצמו. וזהו הבדל מאוד משמעותי.
על פי משנתו הפסיכואנליטית של ביון, כל אדם זקוק באופן ראשוני ומולד לקשר עם אדם אחר כדי להתפתח, וכמובן שדרישה זו אינה הולמת את החשיבה הבודהיסטית המדברת על היעדר היקשרות לאחר באשר הוא. הבודהיזם מאמין במצב שהוא טהור ולמעלה מן היומיומי, הסמסרי, בהארה. אצל ביון אין שום הבטחה שכזאת והמטרה היא המשך החקירה העצמית בשניים למען הרחבת הקשר עם המציאות. בעקבות אפלטון ביון אומר כי התינוק ידע הכל ושכח הכל ביציאה מן הרחם. התפישה שלנו היא מוגבלת, כמו של אדם המצוי בתוך רחם, רחם התפיסה, ורק חקירה ארוכת שנים עם אימת אי הידיעה היא זו שתאפשר את היציאה מהרחם המנטלי לחלל רחב יותר, שהוא בעצם לא יותר מאשר רחם גדול, מעט או הרבה, מהקודם.
"פסיכואנליזה ובודהיזם" יצא בהוצאת רסלינג
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פסיכואנליזה ובודהיזם. עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
רני לוי הוא עובד סוציאלי, מטפל ומנחה קבוצות
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
