'ניו אייג NRG - אחת מאיתנו

ראשי > ניו אייג' > נשים גדולות

אחת מאיתנו

ראיון עם מוארת תל אביבית, מורה רוחנית בת 78. לילי בנטב מספרת איך מרגישים כשחוווים את הנצח, מהו אושר מוחלט ומדוע היא לא פוחדת מהמוות ואפילו קצת מתרגשת לקראתו. כל מה שרצית לשאול מואר ולא העזת לשאול

דפדף בניו אייג'

איילת לב
6/11/2005 12:13

התואר "מואר" מעורר אצל אנשים ציפיות רבות, איש איש כמיטב דמיונו ותפישתו את התואר הזה. סטריאוטיפים רבים אופפים את תופעת המורה הרוחני, הנוגעים למראהו, מעשיו, תגובותיו, מידת הענווה שלו, ואיך עליו לנהוג בחייו האישיים. כשאנו פוגשים מורה רוחני, באופן טבעי נחפש בו איזה סימן היכר שיזהה אותו ככזה, נעקוב אחריו כדי לראות אם הוא נראה או מתנהג שונה מאדם רגיל.
אצל המורה הרוחנית לילי בנטב קשה לאבחן משהו יוצא מגדר הרגיל, פרט לזיק קבוע של שובבות בעיניה, מין ניצוץ שנדיר למצוא אצל אדם בגילה, 78. בדירתה המשופעת בצמחייה ירוקה ובציורי השמן שלה המכסים את הקירות, מקבלת לילי את תלמידיה וידידיה זה שנים רבות לשיחות על משמעות הקיום.

לילי מרבה

לתבל את דבריה בפרצי צחוק טוב, סוחף, מידבק, שהופך מיד את השהות במחיצתה לנוחה וקלילה. בחברתה קשה שלא להרגיש כמה טוב לחיות, טוב לצחוק וטוב לאהוב. לתחושה הזאת מוסיפים רוחה הצעירה ואורח דיבורה הגלוי והכן, החף מכל דרמה.

ואכן, בפגישותיה עם תלמידים, מרבה לילי להדגיש את ההומור כגורם מנקה ומזכך. "ההומור עושה את עבודתו של החניך הרוחני לקלילה ונעימה יותר, ומאפשר גמישות כלפי עצמו וכלפי העולם," אומרת לילי, "על החניך הרוחני להבין, שהדרך הרוחנית אמורה להיות נחושה ומעמיקה, ובאותה עת גם קלילה וגמישה".

מנומך קומתי הלא מוארת, "נדנדתי" ללילי בשאלות אנושיות קטנוניות, כדי לקבל מבט מקרוב על חיי היומיום של אדם שחווה שהארה.

איך הגעת להארה?
"הגעתי להארה עקב סבל רב ביותר. עוד בילדותי סבלתי מפחדים איומים ונוראים. מותה של סבתי האהובה כשהייתי בת 8 ונכחתי בגסיסתה, היה בשבילי טראומה קשה, ומאז היו חיי מסכת של פחדים בלתי פוסקים. פחדתי מחושך, מלהיות לבד, ממקום לא מוכר, מבתי קברות, סלדתי מזרים. היו לי פחדים תמידיים מדברים שלא ידעתי לקרוא להם בשם. שנים על שנים סבלתי ממיגרנות קשות ביותר, מחוסר שביעות רצון מחיי האהבה שלי. היה לי גם פחד במה, כשהייתי זמרת מקצועית. חייתי בחרדה תמידית. בצר לי חיפשתי אמת, משמעות. תמיד הייתי תולעת ספרים, וקראתי הרבה מאוד. רציתי להבין את החיים ולפתור את הבעיות שלי, אז התמקדתי בקריאה, שהיתה אמורה להוביל אותי לאיזושהי תובנה.

"אז לא הכרתי עדיין את ספרות המזרח, קראתי את הפילוסופיה של המערב, שופנהאואר, קאנט, וגם ספרות יפה, טולסטוי, היינה, שירה. הכל עניין אותי ודיבר אל לבי. כל השנים סגדתי לשכלתנות, אף על פי שכבר הייתי אמנית, ציירתי ופיסלתי, כתבתי מוזיקה ושירה, כתבתי שני ספרים ותרגמתי הרבה ספרים.

"בשלב מסוים הסבל שלי הגיע לשיא בלתי נסבל, וגם טיפול פסיכולוגי שעברתי לא עזר. זה היה דיכאון עצום כזה, של חוסר יכולת ורצון לקום מהמיטה ולעשות משהו. זעקתי לתמיכה ולעזרה שלא הגיעו, כי הסביבה הקרובה אליי לא הבינה מה קורה לי. בעלי ביקש ממני להפסיק לעשות הצגות, אז השתדלתי להעמיד פנים שהכל בסדר. לפעמים, כשהילדים ובעלי לא היו בבית, הייתי שוכבת במיטה כל היום ובוכה עד שעיני התאדמו. למשפחתי סיפרתי שקיבלתי דלקת, ולא שאני מרגישה שדעתי עומדת להיטרף עליי. הפחד הכי הנורא שלי היה אובדן השפיות. היום ברור לי שאדם לא פונה לחיפוש האמת המוחלטת עד שאינו מגיע לשלב של ייאוש מוחלט כמעט. אדם אתיאיסט, סקפטי, שלא מאמין בתבונה של הקיום, רק הסבל הקיצוני דוחף אותו לחיפוש".


	הוצפתי כולי באור בוהק לבן-כחול


	מצאת את עצמך מקנאה באחרים על הנורמליות שלהם? "ועוד איך. רצה הגורל ופגשתי משפחה דתית עם ילדים, והנה אני מגלה משפחה ששוררים בה הרמוניה, אהבה רצון טוב וכבוד זה כלפי זה, כלפי הילדים. באותה תקופה היו לי בעיות קשות עם הילדים שלי. היה אצלי גיהינום בבית. כל כך רציתי הרמוניה ושיתוף, וכשראיתי איך מתנהלים הדברים באותה משפחה דתית, ממש קינאתי, ואמרתי לעצמי, אם אמונה מסוגלת לעשות דבר כזה, הלוואי שיכולתי גם אני להאמין. היום ברור לי ששום דבר לא מקרי, שבכל דבר שקורה לנו בדרך יש מתנה, יש סיבה, אבל באותה עת הייתי כל כך סקפטית, כל כך מתנשאת, שחצנית בגלל הידע הרב שיש לי מתוך קריאה. סגדתי להיגיון, לשכל הישר, ואדם שהאמין במשהו, בכוח עליון, באלוהים, היה בעיני רפה שכל ממש, וזה היה למטה מכבודי להסתכל עליו בכלל, לדבר איתו, ליצור איתו קשר. בעיני הוא היה הטינופת של החברה. בכל אופן, המשפחה הדתית הזאת השאירה עליי את חותמה. הלכתי הביתה והמשכתי את חיי. סבלתי כל כך, שהייתי מוכנה למות. ואז, בתחושה של שיא של סבל, של ייאוש טוטאלי ועל סף אובדן שפיות דעתי, כשכל גופי כואב והפחדים מציפים אותי, פתאום עלה בי משהו, וזעקתי ואמרתי: "אלוהים, אם אתה קיים, תן לי סימן, שאוכל להאמין בך!" נו, וקיבלת סימן? "הסימן הזה הגיע, ובגדול. קשה להסביר את ההרגשה שהציפה אותי פתאום. את הזעקה החליפה הרגשה של אושר מוחלט, מופלא, הרגשה שנעה מהקצה אל הקצה. הוצפתי כולי באור בוהק לבן-כחול, שקשה לתארו. חוויתי הבנה כוללת, עמוקה, ברורה. ההגדרות ולימוד נוסף באו אחר כך. החוויה היתה אושר מוחלט, קראתי לזה בספרים שלי אורגזמה קוסמית, התחברות עם היקום כולו, אחדות. היום, כשאני מלמדת שש פעמים בשבוע, אני קוראת לזה השלם, כי שום דבר לא יכול להתקיים מעבר לו. כולל הלא-כלום. קיום המודע לעצמו באושר מופלא, אננדה. חוויתי וידעתי משהו שלא יכולתי לשכוח לעולם, והחוויה העוצמתית שחוויתי מחקה כל ספק שעלה בי. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כי מאז זה כל הזמן איתי. כמובן, לא בעוצמה הראשונית, אבל אני חווה את זה כל הזמן. בפעם הראשונה זה היה כל כך עוצמתי, שהעולם שסביבי נעלם, וגם אני נעלמתי". מה זאת אומרת נעלמת? תפקדת במציאות באותו זמן? מה ראית? "לא תפקדתי, הייתי בתוך זה וזהו, אבל כשזה חלף, חזרתי לעולם הזה מלאת תובנה, מלאת אושר, שמחה, רצון לחלוק ולשתף. לצערי, בהתחלה לא היה לי עם מי לשתף". בטח כולם חשבו שהשתגעת. "כן, אחרי מה שחוויתי אמרתי לבעלי, תשמע מותק, להיות באמת מאושרים, ושלא יהיו ריבים ובעיות, בסך הכל צריך לוותר על האגו שלנו. בעלי מצדד אלי מבט ואומר: "מה, השתגעת? שאני אוותר על האגו שלי? על מי שאני? אני זה אני". לא היה לו מושג על מה אני מדברת איתו". לא דיכא אותך לחזור שוב לעולם הרגיל, אחרי האושר המוחלט שחווית? "כן, לעתים שקעתי שוב לתוך דיכאון, אבל כבר היה ברור לי שמה שחוויתי הוא האמת, והתחלתי לקרוא תורות של המזרח. הבנתי את העניין של העבודה הרוחנית, של המאבק המתרחש בתוך התודעה של החניך הרוחני, של תחושת הנבדלות והנפרדות שלא מרפה וגם לא רוצה להרפות, וגיליתי דברים שלא ידעתי, אבל הכול היה כבר אחרי החוויה.


	ברור לי שאין הכחדה, כי חוויתי את הנצח


	כשאת חווה את האושר האינסופי בגוף, את ההארה באופן פעיל, האם הראייה הפיזית שלך משתנה, ואת רואה אחרת את החומר? "היו לי חוויות כאלה, אבל לא התמקדתי בהן. משהו אמר לי ללכת הלאה. ראיתי את החומר הזה בצורה של ריצוד אנרגטי בשלב מסוים של ההתפתחות שלי, ולכן ברור לי שזה כך מתוך התנסות. ראיתי גם את החומר כהולוגרמה. אבל זה לא אומר שאני כל הזמן מתנסה בדברים האלו, כי הלכתי הלאה מזה. בעיניי, הכי חשוב היה להגיע לשורש הכמיהה העצומה הזאת שתמיד הייתה בי לאהבה, אחדות, שמחה, קלילות, הומור. וזה הדבר שאני נותנת לו הכי הרבה ביטוי. כל מה שאני רוצה זה לחוות אהבת אמת. אני כל הזמן חווה את האושר המוחלט הזה, בעוצמות משתנות, באות והולכות". את מבקשת שזה יבוא? את שולטת בזה? "תחושת האושר המוחלט שאני חווה היא מהות קיומו של כל אחד. אם אנחנו לא חווים זאת, זה משום שהשכלתנות שלנו מכסה אותה על יד כך שהיא מפצלת, מדרגת, ממיינת, לא מתייחסת לאחדות האחת והיחידה, שהיא הבסיס והיסוד לקיום כולו. אם זה ים וגלים, היא מתייחסת לבועות, לגלים שעל פני המים. התודעה לא רואה את הים כולו, היא מזדהה עם הגל, עם הבועה, עם המוגבל והחולף, עם שם, צורה, עבר, עתיד. לזמן יש כאן תפקיד חשוב. כדי לחוות את השלם אנחנו אמורים להיות כאן ועכשיו, כי העבר הוא שכלי, הוא זיכרון, והעתיד הוא גם שכלי, כי הוא דמיון, והכל משרת רק את הנבדלות והנפרדות, את הסיפור האישי של כל אחד". מה זה אדם? מה אנחנו, בעצם? "אנחנו מעין הולוגרמה, בהולוגרמה כל חלק הכי זעיר מכיל את התמונה כולה. ה- DNA שלנו מכיל את האינפורמציה של הגוף כולו, וכל תא מכיל את ה-DNA, הפוטנציאל של הגוף כולו. אז אנחנו מעין DNA של השלם". באחד הסטסאנגים (מפגשים) שלך אמרת שאת לא מפחדת למות, שאחרי מה שראית, את מצפה למוות כמו לקראת הרפתקה מרגשת. "נכון. ברור לי לחלוטין שאין הכחדה, לא קיים דבר כזה, כי חוויתי את הנצח. יש רק שינוי. הדרך שבה אנו יכולים לחוות את התודעה הנצחית היא דרך האושר המוחלט, ואני קוראת לזה אהבת אמת, שיש לה כותרות משנה: חופש, יופי, התפעמות, תבונה, סדר, איזון, התחדשות, יצירתיות לשם השמחה שביצירתיות. "הבעיה היא, שעד שהאדם לא מגלה זאת בתוכו, הוא לא יבין, כי גם כשהוא יגלה את השלם מחוצה לו, השכלתנות שלו תהפוך את זה מיד לאובייקט בעל צורה, שם, משמעות ספציפית, והוא יתחיל להשוות ולדרג. ואז, במקום להתחבר למשהו מהשלם שנמצא כאילו מחוצה לו, התחברות שמובילה אותו לסך הכול, לשלם שאין לו גבולות, האדם הופך את התחושה לאובייקט, ומאבד את השלם. "לי עזרה היצירתיות לחוות את האושר המוחלט, כי המטרה היא לשכוח את האני הנפרד והנבדל הזה. זה אפשרי דרך יצירתיות או דרך אהבה של ילד קטן או דרך התפעמות מהגדולה והיופי של הטבע או דרך המחקר של מסתורין הקיום, לא משנה איך. "אני ניסיתי את כל הדרכים האלה, לכן אני מדברת עליהן. אני לא אדבר על אסטרולוגיה או על ריפוי אנרגטי, כי אלה דברים שלא התנסיתי בהם ואיני מבינה בהם. אני לא מתביישת להגיד 'לא יודעת'".


	מלמדת רק מה שאני יודעת


	רבים חושבים שמואר יודע הכל, כי הוא מחובר למקור מידע אינסופי. "השלם נותן לעצמו ביטוי באינסוף ערוצים, כמספר האנשים, ואני רק ערוץ אחד מני רבים לביטויו של השלם. לכן אני מלמדת רק מה שאני יודעת". איזה סוג של מורה רוחנית את? "הדרך שלי היא לא דרך של מורה מתנשא. דרכי היא להראות לכל תלמיד, שבפוטנציה הוא בדיוק כמוני, ושהוא גם בגדר תלמיד וגם חבר. אני לא יוצרת מרחק ביני לבין תלמידיי. יש תלמידים ברמת התפתחות מסוימת שזקוקים לתחושת מרחק מהמורה, כי אם המורה הוא חבר, אז אין להם מספיק יראת כבוד אליו, והם זקוקים ליראת כבוד. לכן גם יש מורים כאלה, שמשרתים את מי שזקוק לסוג שלהם. אני מלמדת את אלה שזקוקים ללמוד כשהם יודעים שהם ואני זה אותו דבר. אפילו לא דרשתי תשלום בכל השנים שבהן לימדתי". למה לא לקחת כסף מתלמידייך? "לכסף יש מקום בעולם שלנו, השאלה היא מה מסתתר מאחורי לקיחת הכסף, מהי ההתכוונות. הכוונה היא שקובעת, לא העשייה עצמה. לא דרשתי כסף כי לא היה לי צורך בו. בעלי פרנס אותי ורציתי לתת את מלוא מה שיש לי, אז למה לעשות מזה ביזנס? לא הרגשתי צורך. היום אני לוקחת מעט מאוד כסף, כי בעלי נפטר ואין לי מקור פרנסה אחר. הפגישות שעשיתי עד עכשיו ממשיכות להיות ללא תשלום. פשוט הוספתי פעילויות עם תשלום, כי מצבי הכלכלי השתנה. נוסף לזה, זאת עוד דרך למידה בשבילי כיצד להתייחס לכסף. עוד דרך שלא הכרתי. היום, באין ברירה, אני צריכה ללכת לבנק בעצמי, לתקן את המכונית, לעשות דברים שמעולם לא עשיתי, ואני לומדת לעשות זאת. הרי אני לא יושבת בהימלאיה וגם לא במנזר. יש לי משפחה, ילדים, נכדים ונינים, ככל אדם". אם במהלך מפגש תלמיד כועס עלייך, מתקיף אותך, את מנסה לשקף לו את עצמו? "במקרה כזה ברור לי שהתלמיד חש מאוד מאוים ממני, שהאגו שלו פועל והוא מפסיק ליצור איתי קשר. מבחינתי זה בסדר גמור. זה שלב שהוא עובר והוא יכול להתחבר למורה אחר, זה לא משנה לי. הרי גיליתי את מהות החופש. איננו יכולים לכפות כלום על אף אחד, כי אהבת אמת לא מתרחשת בכפייה. ברגע שיש כפייה, אין אהבת אמת, אלא אשליה של אהבה. ובעיניי, האנרגיה של היקום, בה"א הידיעה, היא אהבת אמת. "אני מלמדת רק מי שבא ומבקש ורוצה ללמוד. מי שלא, אני מניחה לו ומכבדת את השלב שהוא מצוי בו. זהו תהליך, והשלם נמצא בכל מקום, בכל זמן, בתבונה עצומה, באיזון מופלא. אני לא רוצה שיהיה לי עסק עם כפייה, כי בחרתי ללכת בדרך של הרמוניה. "כולנו תודעות אדם שמגיעות לפרשת דרכים ונוקטות או דרך של שליטה וכוחנות או דרך של אהבה והרמוניה. מוצאנו מהחיה ויש לנו אינסטינקט הישרדות, אבל להבדיל מהחיה, הפכנו להיות "האדם החושב". יש בנו קיום פסיכולוגי, והפכנו את אינסטינקט ההישרדות הזה להישרדות פסיכולוגית: האמת שלי, הצדק שלי, הכבוד שלי, האמונה שלי, הדת שלי, הלאום שלי, המדינה שלי, אינסוף דברים. כשמישהו מאיתנו נתקל בדעה שונה משלו, ההישרדות הפסיכולוגית שלו מאוימת, ואז נוצרים המאבק והלחימה הפסיכולוגית והפיזית. הדבר הזה חוסם את התפתחות התודעה. אל לנו לשאוף לכוחנות ולשליטה, אלא להרמוניה ולאהבה". איזו עצה תתני למחפשים, אלה שמתרגלים במשך שנים, נוסעים למזרח, קוראים ספרים, שכמהים כל כך לחוות הארה? למה זה לא מצליח להם? "זה לא מצליח כי הנפרדות עדיין שולטת בהם, האגו שולט בהם. יש להם אגו רוחני. נקודת המבחן אם יש או אין אגו רוחני היא, האם קיים עדיין העושה, הנבדל, באופן פרטי או באופן קולקטיבי, לא משנה, אנחנו עושים, הם עושים, אני עושה. אנחנו לא עושים כלום. הכל נעשה בידי השלם האחד והיחיד".


	החיים כבצל


	האם יש שיטה שיכולה לעזור למחפש להתעורר? "ההתעוררות היא תהליך. מדובר באבולוציה של תודעת האדם. בהתחלה אנחנו לא מודעים שקיים בכלל תהליך. אנו חיים את חיינו בהתאם לדפוסים, תבניות, אמונות שצברנו לאורך הרבה מאוד קיומים וחיים עלי אדמות. העולם הזה הוא בית ספר, ואנחנו באים לכאן ללמוד, ומביאים איתנו את הקארמה, הבנויה מהרבה מאוד בומרנגים שהשלכנו ושחייבים לחזור אלינו, מטבעם, לטובה או לרעה. לסבל או לאושר. קארמה שנובעת ממשאלות לב להתנסות בדברים מסוימים, להתקיים בצורות שונות שאנו משערים שהן קיימות, אבל שאיננו מכירים אותן עדיין מהחוויה. "המורה הפנימי שבתוכנו מצרף את כל הדברים האלה ויוצר את הקארמה הנוכחית, עם כוונה ומטרה שנלמד עוד משהו, שנוריד עוד קליפה מהבצל הזה שאנחנו קוראים לו אגו. כל זאת בשילוב עם ההורים, הילדים, האחים, אלה שמשפיעים על החיים שלנו, מתוך הסכמה הדדית. למה שלאחד יש לתת, השני צריך לקבל ממנו כדי ללמוד. היחסים שלנו עם אנשים אחרים הם הכי מלמדים. "אנחנו באים לעולם הזה בהתאם לרמת התודעה שלנו, עם השיעורים שבאנו ללמוד. הסרט כבר הוכתב ומצולם, אבל ההתייחסות היא בידינו. אנחנו בחרנו את הסרט, מתוך הסכמה משותפת של כל המשתתפים בתוך הסרט הספציפי של כל אחד. בשלב הזה אנחנו לא מודעים, והכל נראה לנו מקרי, ואם טוב לנו, אז זה מזל, ואם רע לנו, אז זה גורל, ועד שאנחנו עוזבים את העולם הזה, נדמה לנו שזה חד פעמי. זה השלב שבו עדיין לא עלינו על הדרך הרוחנית. זה יכול להימשך גלגולים רבים. "מה שדוחף אותנו לנקודת המפנה זה הסבל, הכאב, האומללות וחוסר המשמעות, וככל שהסבל עוצמתי יותר, הוא מקרב יותר לנקודת המפנה, שהיא הרמת ידיים של אותה נבדלות ונפרדות. ואז אצל כל אחד קורה משהו שמשנה לו את תפישת העולם, הוא שומע משהו ממישהו, קורא ספר, מתרחש בו משהו, והוא נותן לזה הזדמנות ומתחיל לחפש. בהתחלה אנחנו מחפשים משמעות באובייקטים, אבל אחר כך המורה הפנימי שלנו משמש לנו אור. עלינו להיות אור לעצמנו. לאט לאט אנחנו משילים את קליפות הבצל של האגו, הדפוסים, האמונות, התבניות שבתודעה שלנו. למה? כי במרכזו של הבצל אין כלום. זהו הריק המנטאלי המאפשר את חוויית האמת. "לי, למשל, לא היה מורה חיצוני, אבל כל המורים שבעולם הם מורים שלי, כי שלפתי מה שאני צריכה מכל מקום אפשרי, שיעזור לי. ואותו מורה פנימי הוא השלם - אותו מורה לכולם, אותה אמת לכולם. בשלב השלת הקליפה האחרונה, אנחנו מבינים שעלינו להגיע לאחדות, ושאין שניים. אז כל עוד אני נמצא שם, טורח ועמל, זה שניים, זה עדיין אגו רוחני, היא יכול להיות מאוד גדול ומפוצץ ויכול להיות מעודן, אבל הוא עדיין שם". אז איך משתחררים מאגו רוחני? "משתחררים על ידי מדיטציה, על ידי אהבה עמוקה וכנה, פיתוח ערך עצמי הדרוש לאיזון, פיתוח ענווה עמוקה וכנה שאף היא דרושה לאיזון, חיפוש השוויון, ראיית האחד והיחיד בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב, והתחברות אליו. בהתחברות חווים אהבת אמת, וכך יודעים שכל השאר זה משחק, אשליה, חלום. כשמתעוררים פשוט נעלמים, אבל לא פיזית. אנחנו ממשיכים לפעול ולחיות, והקיום ממשיך עבורנו כפי שהיה, אבל העושה נעלם. אנחנו מבינים שהשלם הוא העושה, והוא עושה זאת בזרימה מתמדת. הזרימה היא שנשארת, אבל אין "אני". האישיות לא נעלמת, אבל אתה שם ואתה לא שם". איך מתייחסים היום האנשים הקרובים אלייך לתפישת המציאות יוצאת הדופן הזאת שלך? "יש לי קשר עם חברי ילדות שנמשך כבר שישים שנה. ניסיתי להעביר להם את התובנות שלי, וזה לא התקבל. הם לא הבינו בכלל, ואפילו לא קראו את הספרים שכתבתי. אני נראית להם מוזרה, ועם זאת הם לא יכולים להתעלם מהיעילות ומהארציות שלי, מזה שאני עם הרגליים על הקרקע, ולא סתם מישהי עם דעות מוזרות על היקום. אני לא מרחפת ולא בעד ריחוף. מצד שני אני לא נמצאת בעולם הזה בכלל. כשאני באופוריה, באושר, אני כן ולא נמצאת במציאות, לא יודעת איך להסביר. כאילו השכל כבוי". איך את מתפקדת במצב כזה? שוכבת במיטה? "הנה, זה קורה לי עכשיו, בזמן השיחה הזאת. איך את חושבת שאני מלמדת? תוך כדי לימוד אני חווה באותו רגע את מה שאני אומרת". מה את מרגישה עכשיו בגוף? "אושר".