 |
 |
|
|
|
|
| איך אתה רואה צבעים? איך אתה חולם? איך אתה משתין בלי לפספס?". יוסי רז תוהה מתי בפעם האחרונה היה לכם חבר עיוור
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
20/10/2005 13:04 |
|
|
|
|
|
|
|
"יוצא לי לנסוע המון באוטובוסים (מסיבות מובנות, טרם עברתי טסט). בדרך כלל אני יושב באוטובוסים מאחור. כעקרון, אני לא מוכן לשבת במקום הראשון שמוקצה לנכים. אני יושב, שומע דיסקים ומסתכל על חיילות. כמעט תמיד
אנשים מדברים איתי ומתפתחת שיחה, ותמיד עולות אותן השאלות. איך אפשר לחיות ככה? יש לך חברה? אתה חושב על התאבדות? איך אתה רואה צבעים? איך אתה חולם? וכמובן, איך אתה משתין בלי לפספס?"
כך אומר גידי אהרונוביץ, 30, תואר שני, מוזיקאי, לשעבר עורך מוסיקלי בגל"צ, מתורגמן, איש מחשבים מובהק, נבון, חברותי, מלא הומור ועיוור מלידה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
"... כואב לי שגם היום, בשנות האלפיים, אנשים חושבים שאדם עיוור צריך לשבת בבית, לשמוע רדיו, ולעבוד כמרכזן", אומר גידי. בדרך כלל, אדם שעבד 8 שנים במקום מסודר, ומודיעים לו "אתה מפוטר" בגלל צמצומים, מגיב בכעס, כאב, עצב, אכזבה עמוקה. כשגידי סיפר לי לפני שנה שהוא מפוטר, לא שמעתי בקולו כעס, אכזבה, עצב. הוא רק אמר ש"זה צפוי היום במצב הכלכלי הקשה בה נמצאת המדינה. אני לא המפוטר היחידי. בכל יום אני שולח עשרות מכתבי קורות חיים, ובכל שבוע אני מקבל עשרות תשובות שליליות. וזה נכון שלעובד עיוור קשה קצת יותר, כי אין מודעות רבה ליכולתו של העיוור לתת שירות ותמורה מלאה במקום העבודה".
את גידי מעולם לא פגשתי. הקשר בינינו נוצר לפני כשנה. נתקלתי במקרה באתר האינטרנט המרגש שלו ובמאמר האמיץ והיפהפה שהוא פרסם ב"אייל הקורא". שלחתי לו אימייל, התכתבנו מעט, וגם נוצר קשר טלפוני קצר. רציתי לעזור לו במעט הקשרים שיש לי למצוא עבורו מקום עבודה המתאים לכישוריו. גידי אמר לי שהוא מחפש מקום שצריך מישהו לתמוך בטלפון בלקוחות, תמיכת מחשבים, ואף שירות לקוחות מסוגים שונים. גם כישוריו המוזיקליים ותעודת ההוראה שבידו יכולים להיות היו לעזור. חשבתי שגם כישורי הכתיבה שלו יכולים להיות איזשהו מקור לפרנסה הגונה. אני זוכר ששלחתי את פנייתו אל כל מי שהכרתי ושיכול לעזור, אבל לא מצאתי באמת מישהו שיסכים לקבל אותו בזכות כשרונותיו. מאז, נותק בינינו הקשר. אני לא יודע מה הוא עושה היום, האם הוא עובד ומה שלומו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גידי אהרונוביץ
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
השבוע, כשקיבלתי בדואר מכתב, נזכרתי שוב בגידי. יותר נכון נזכרתי שאני חלק מחברה הקוראת לעצמה נאורה ומתוקנת. בלילה חלמתי ובחלומי, צבא של ניואייג'יסטים דוחפים את גלגלי החמלה השקועים בבוץ העמוק, ואז התעוררתי. לרגע חשבתי שאני, איש הניו אייג' הגדול, חלק מפֶּלַח רוחני נאור, רגיש ורענן שיכול להמתיק את התפוזיות הרקובה של החברה החומרנית שלנו. חשבתי. אז מה אם חשבתי. המכתב שקיבלתי בדואר הזכיר לי עד כמה אנחנו לעולם נישאר חברה שמקיאה את האנשים המיוחדים שלה כמו גידי וכמו הבן שלי. ילדים שנולדו עם כל הכשרונות שבעולם, אבל בלי הכשרון להיות מתאימים לריצה ולהישגיות האינסופית של החברה החומרנית שלנו.
המכתב היה מאמא של אחד הילדים בכיתה של הבן שלי. אמא טובה שלחה לנו מכתב. והיא באמת אמא טובה והגונה. אני חושב שדבריה באו ממקום של כוונה לעזור לנו לראות את המציאות. "צופים - זה לא בשבילו", היא כתבה, ובסוף היא חתמה: "שתהייה לכם שנה טובה". היא כמובן התכוונה שהבן שלי, שהוא לקוי ראייה עם תעודת עיוור, אינו מתאים להיות בצופים. כנראה היא ראתה אותו באחד מרגעיו החלשים כשהיא באה לאסוף את בתה. ואולי היא צודקת. כשאני רואה את היחס של החברה שלנו לגידי, אולי היא באמת צודקת. אנשים כמו גידי וכמו הבן שלי צריך לשים במוסד. לא? עבודה זה לא בשבילם. בן זוג זה לא בשבילם. חברים זה לא בשבילם. אהבה זה לא בשבילם. אפילו לעשות פיפי בבית שימוש בתוך החור כמו בנאדם תרבותי זה לא בשבילם. נכון? ובבקשה, אל תגידו לי שלא. כמה מכם היו באמת מציעים עבודה לעיוור? האם פעם אחת היה לכם חבר נכה, עיוור, שלא במסגרת המחויבות האישית בכיתה י'? ואם אתם הורים, כמה מכם היו נותנים בשמחה את ידה של בתכם לבחור עיוור?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
מדי יום ג' ומדי שבת הבן שלי לובש מכנסיים וחולצת חאקי. הוא מגיע לשבט דיזינגוף והוא מאושר. גם אם הוא נתקל בקורת עץ ונופל בחצר, גם אם הוא מועד בתוך שלולית ביוב, הוא מאושר. הוא משחק תופסת עם חבריו, וחבריו אוהבים אותו. הוא שר את שירי התנועה, ועוד מעט הוא עומד לצאת לטיול סוכות עם חבריו לתנועה. טוב לו. בגיל תשע וחצי עדיין טוב לו. בבית הספר הוא משתתף בחוג קומיקס. לפני מספר ימים ציוד הקומיקס היקר הלך לאיבוד. לא רק הציוד, גם הקלסר עם נסיונות השרבוט שלו שכל כך אהב והתגאה בהם בבית. כששמעתי את זה, כאב לי. ברור שהבטחתי לו שנקנה עפרונות ציור מיוחדים וחדשים, אבל בקשר לציוריו שבקלסר האבוד לא יכולתי להועיל. "אל תדאג אבא", הוא אמר לי. "אני אכתוב מודעה". הוא הלך למחשב וכתב: "אבֵדה. לבן רז אבד קלמר צהוב עם עפרונות קומיקס יקרים וקלסר עם ציורים. המוצא הישר מתבקש להביא את הציוד לכיתה שלי". זה נהדר, אמרתי לו, אבל לא האמנתי שהאבדה באמת תימצא ועוד באופן הזה. לא רציתי שהוא יחווה עוד אכזבה. אבל בן, בעקשנותו, תכנן כל פרט. הוא לקח איתו סלוטייפ ונתן לשומר בית הספר ביחד עם עותק של המודעה שהדפיס, כדי שידביק עבורו את המודעה מספיק גבוה, במרכז לוח המודעות בכניסה לבית הספר. בסוף יום הלימודים, בן חזר עם חיוך נצחון הביתה: "אבא, האבדה נמצאה. מישהו מכיתה גבוהה מצא את הקלמר והקלסר קומיקס, הוא ראה את המודעה שלי - והחזיר לי!".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
חֶבְרָה יקרה, שלום.
בתור חֶבְרָה, את הישראלית השפויה היחידה שאני מכיר ויודע. באלפַּיים וחמֵש אני יודע שאת קוראת לעצמך מתוקנת. לדעתי, את אפילו יפה. ראיתי את הפרופיל המדהים שלך כשהתגייסת בהמונייך לטובת ילד שהיה צריך תרומת דם נדירה. אבל ביומיום, חֶבְרָה יקרה, כשאת לא משדרת מהרייטינג של הטלוויזיה, אני מבקש, לא, אני מתחנן, אל תעזבי את גידי, את הבן שלי ואת החברים שלהם החמודים. מבחוץ הם כאלה מצחיקים וקוּלים, הולכים או נופלים בצופים, אבל בלילות, כשהם נחים מהיום שעבר, רק אנחנו ההורים שומעים את נחש החלומות מעיר אותם מבועתים ובוכים.
חֶבְרָה יקרה, את מאמינה לי שלפעמים אני מרגיש שאני לא רוצה שהבן שלי יגדל ויהיה בן שלושים? לפעמים אני רוצה שהוא יישאר תמיד בן תשע וחצי. בגיל הזה יש לו חברים שעדיין עוזרים. בגיל הזה לא צריך לחפש עבודה, לא מקבלים דחייה מהצבא, לא מתחתנים, ועדיין שני ההורים נמצאים בחיים. לפעמים אני מרגיש שאני לא רוצה שהבן שלי יהיה בן שלושים, מוכשר ונבון ומצחיק ושמקיאים אותו כל רגע כמו גידי.
בכבוד רב,
יוסי רז
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נ.ב.
|
|
|
|
|
|
|
אני מודע לעיסוקייך הרבים בפוליטיקה ובתרבות (בחירת זמר השנה, רקדן השנה וסדרת הטלוויזיה ההורסת של השנה), אבל אם, אולי, בכל זאת, תמצאי איזו דקה גנובה, תוך כדי מדידת שמלת הערב החדשה לטקס קבלת פרס הנובל השני תוך שנה (קונגרטוליישנס!) – אשמח שתעני לי באימייל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
