'ניו אייג NRG - הכל בסדר, החיים יפים, מותר ליהנות

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

הכל בסדר, החיים יפים, מותר ליהנות

עדית פאנק נסעה למרכז הזן של ניסים אמון ביוון, ישבה מול הקיר, שתתה אוזו מול הים, נזכרה שלהסכים ליהנות פירושו להתעורר וחזרה עם מנטרה מנצחת

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
16/10/2005 10:05

ארבע שנים, פעמיים בשנה, שהיתי באלוניסוס, אי קסום וקטן, בזמן לימודי באקדמיה הבינלאומית להומאופתיה קלאסית ברשותו של המאסטר ג'ורג'

ויטולקס. כבר כמה שנים שלא הייתי ביוון האהובה עלי במיוחד. סדנת מטפלים החזירה אותי אליה באחת. אל אי שטרם הייתי בו.

טאוס, מרכז הזן של המורה הרוחני ניסים אמון, ממוקם באי היווני פארוס, אי שכבר בנחיתה עשה לי מייד חשק עצום ליהנות מהחיים. נמל קטן בצבעי מים, ציזיקי, חציל קלוי כמו פה פעור, לחם לבן טרי שצולל בלי חשבון בשמן זית ואוזו שמחמם את הלב כשהשמש שוקעת בים טורקיז שקוף בטעם של אניס. כל געגועי לאיי יוון חזרו אלי בבת אחת. וגם שמחת החשק ללמוד.

ניסים נבוך כשאנחנו מודים לו בסוף השבוע הקסום הזה. אולי כי הוא יודע שזאת תודה במעגל פתוח. הוא מודה לנו שבאנו אל החלום שלו. הוא צודק. הרי הלכנו בשנתנו הערה כמו מוכי ירח, או כמי שמאמין באמת בחלומו שלו, ובזכות זה מוצא את עצמו עוזר להגשים חלום של מישהו אחר.
אם לא היינו באים אל חלומו, החלום שלנו לא היה קיים במציאות שלו. עובדה שהוא הגשים חלום ואנחנו היינו שם. שבוע שלם בו חלמנו מתוך ערות.

שלושה זוגות, ניסים ומירב, רן ודפנה, ציקי ורונית, על ילדיהם, עברו לגור באי הזה, לפני כחמש שנים ובנו חלום משותף. זה כשלעצמו עושה לי התרגשות. מי מאיתנו מעז ללכת עד הסוף? הם בחרו אי, אי אפשר, והפכו אותו לאי אפשרי, ובנו עליו מקום שאי אפשר אחרת.

ציקי, עם חיוך ענק, עושה לכולם חיים קלים כשהוא מפקד על כל העניינים הארגוניים, רן, בלי מילים, מבשל אוכל צבעוני, טעים וריחני, וניסים מעביר פעם ביום נגיעה קלה בתורת הזן. תשובות מהראש לא מתקבלות. מהבטן כן. אין חוקים למרות שיש. משחק מופלא כמו תשבץ הגיון-רגשי, שהעיקר בו, כפי שהוא חוזר ואומר - הוא ליהנות.

אני הגעתי לשם לסדנה שיועדה למטפלים, שכללה בנוסף גם שני מפגשים נוספים עם נסים, כל יום, בני שעתיים וחצי כל אחד. ברקע התנהל לו גם לוח זמנים מסודר של שיעורי טאי צ'י, צ'י קונג ותנועה אינטואיטיבית.


משפחת טאוס. הגשימו חלום


	הילדים שלך הם לא את


	את מה שקיבלתי שם אני מיישמת מדי יום, אבל חוויתי כבר בערב הפתיחה. כמה ילדים יש לך, ניסים שואל אותי. אני יושבת על כרית לפני כולם. שניים, אני עונה. אני רוצה להכיר לך עוד שניים. ילדייך הפנימיים. היא, הרגש, הוא אומר ומצביע על הכרית האדומה שמונחת לשמאלי. והוא, הראש. הוא מצביע על הכרית הכחולה שמונחת לימיני. ואת האמא שלהם, הוא אומר. ובמשך הסדנה אני מבינה כמה זה נכון. הוא זורק כפפות אבל ער לרגע בו ארים כפפה שכולה שלי. מאותו רגע בו מתחילים לעבוד, אני נעה בין ישיבה על כרית אדומה, עונה בלשון נקבה, בעודי הרגש, זאת שרוצה ליהנות, לכייף, לשבור חוקים, לצרוח, לטייל, לא לעבוד, ליצור, להישאר ילדה, לבין ישיבה על כרית כחולה, עונה בלשון זכר, ואז אני הראש, זה שנותן פקודות, מכריח לקום לעבודה, יודע שאין ברירה, ומאלץ אותה, הרגש, להיכנע לחוקים שהיא שונאת, או מרגיש אבוד מולה, כי היא מזלזלת בו ממש. וכשאני על הכרית האמצעית, שקטה ומחוברת לעצמי, אני משוחררת מההשפעות של שני ילדי הפנימיים, הרגש והשכל, שלא מאפשרים לי להיות מי שאני באמת. חוכמת האמצע, היא יכולתו של האדם לשבת על כרית הזהב של קיומו. דברים נעשים פשוטים לצידו של ניסים, כמו לצידו של ילד. אולי זה חן החוכמה שלו, אולי זהו חן הזן. הילדים הפנימיים הם תוצאה של מה שעברנו. בנסיבות חיים אחרות היינו מביאים ראש ורגש אחרים. הם הקרמה שלנו. האמצע הוא האני המקורי. בכל דרך בה אנסה לתאר את הצורה בה הוא מוביל ברוך עיקש בין נבכי הכריות האדומות והכחולות, עד כרית האמצע שלנו, אני מועדת לכישלון, כי זה ההבדל בין תיאוריה מילולית לתחושת חוויה. בתיאוריה מדברים על איך משתיקים את העורבים שלנו שלא נותנים מנוח. בחוויה עצמה, העורבים פשוט משתתקים. המחשבות נחות. השיפוט מוותר על הצורך לבקר או לקרקר. אני נזכרת בעורבים של המציאות שלי, אלה שגרים בתוך הברוש מול חלוני, ואיזה יחסים פיתחנו עם השנים. אהבה בלי פחד. אני שמה להם פירורי לחם על מעקה חיי ולומדת מהם להרפות, והם באים לאסוף את הפירורים שלי, בשקט, בלי להתגונן וגם בלי לתקוף. אולי גם הם למדו להגיד, כמו ניסים, שהכול בסדר, החיים יפים, ומותר ליהנות. אם אומרים את המילים האלה אלף פעם, ניסים אומר, בסוף הן חורטות משהו חדש על לוח הלב. על לוח התוכנה שלנו. הן צורבות את הדיסק. חוויה מאפשרת אותנטיות של שינוי. האמצע, אומר ניסים, היא רוחניות של כאן ועכשיו. לנשום, להקשיב, לחכות. זן, הוא אומר, הוא חוכמת האמצע. האדומה [הרגש] תמיד בוכה בקלות או מתפרצת בכעס מול הכחול המקובע. הכחול [השכל] מכתיב לה תנאים שנראים כמו כלא. בכל מקרה, אצל רובנו הם לא חיים בשלום, והאמצע מושפע מהם. האמצע לא חי את חייו שלו כי הוא לא מבין שילדיו הם אמנם באחריותו, אבל הם לא הוא. הם רק הקארמה שלו. מה שעיצב אותנו בילדותנו, מה שפגע בנו רגשית או נדרש מאיתנו שכלית. האמצע משוחרר מכל השפעה סביבתית או תרבותית. האמצע, הוא המקור, מי שאנחנו באמת.


מבט מבחוץ


	פשוט יושבים על כרית החופש הפנימי


	הסדנה עובדת בדרכים סמויות כמו השקט הכחול של הים. סדנה בתוך סדנה. אני, ושני חבריי, אייל גושן, פסיכולוג קליני, ואלון רון, בעל רשת גנים בשיטת מונטסורי, משחקים בקייטנה על אי קסום. שוכרים רכב משותף, חדר משותף, באים ביחד, עוזבים ביחד, אוכלים ביחד, ומוכיחים ביחד שלכל אחד מאיתנו יש אמצע משלו. אנחנו מתחברים דרך הכרית האדומה, וגם דרך הכרית הכחולה, אבל כשאנחנו באמת על כרית הזהב שלנו, אנחנו לא מוותרים. רגע לפני שאנחנו נכנעים לרגש או לשכל, אנחנו יושבים על הכרית האמצעית, בלי אשמה, בלי האשמה, בלי אצבע מאשימה, או אצבע שמופנית אל עצמנו מתוך אשמה. פשוט יושבים על כרית החופש הפנימי. אני מודה שלא הייתי חוצה את אוקיינוס החירשות שלי בלי שני החברים הטובים האלה שליוו אותי. לצידם גם גיליתי שלא כל מי ששומע גם מקשיב, לא כל מי שמדבר גם שומע, ולא כל מי שגם מדבר, גם שומע וגם מקשיב, רואה את האמצע שלו. ניסים מציע דרך שהוא עומד מאחוריה. הוא ואשתו עשו צעד אמיתי בחייהם, עם חברים טובים שהפכו למשפחה מזן אחר. והם שם. על ילדיהם. בחירה מעוררת כבוד.


שיעור טאי צ'י


	זא-זן מול הקיר, ברבוניות מול הים


	חלומות מתגשמים. סטיקר ידוע שתלוי על המקרר שלי, וגם, "גל אחד הוא לא הים כולו", שורה משיר שכתבתי מזמן, עושים לי חשק לחזור. האי טאוס מדהים ביופיו. אולם המדיטציה נכון. גדול, מחבק, מואר ברכות. מעוצב בפשטות ולא חסר בו דבר. דומה לשקט אנושי שגיליתי במרכזי ויפאסנה בעולם. איזה כיף, שזה עובד גם במקום הזה, שמאמין בהתענגות ולא רק בשתיקה מיוסרת. בבוקר ואחר הצהריים, מדיטציה, בעיניים סגורות או פקוחות מול הקיר. חצי שעה של זא-זן. למדנו לשבת זן בשקט רב ובכוונה מלאה גם כשהתחמקנו מישיבה מול קיר כדי לאכול ברבוניות מול הים. כי הכול בסדר. החיים יפים. מותר ליהנות. ניסים, עם עיניים צלולות ותמימות וידיעה פנימית נחרצת. רך, שקט, מדויק, תמים ודורש כמו ילד, בוגר בחוכמתו, מצחיק, ולא ממש כאן כל הזמן. וכשהוא לא כאן, הוא חסר ממש.


זא-זן מול הקיר


	להסכים ליהנות פירושו להתעורר


	ניסים מדבר על הטבעת הקרמה. תוכנות שהוטבעו בנו. אם ההורים תכנתו אותנו, גם לאחר מותם נרגיש שאנחנו סוחבים אותם איתנו כל חיינו. רק הסרת ההתניה תאפשר לנו לנוע עם חוכמת האמצע שלנו, שמוסתרת על ידי הילדים הפנימיים שלנו, שההטבעה נותנת להם כוח לנהל את חיינו. לפעמים, מאה מראות טובות, לא מפצות אדם פגוע, על מראה אחת גרועה. האמצע מאפשר הבראה, אבל לפני כן צריך להשתיק אותה, את הרגש, וגם אותו, השכל, ואז לנשום ולהקשיב לחוכמת האמצע שהיא זהה אצל כולם. יש שני בתי סוהר: להיות כמו הורינו, או להיות ההיפך מהם. האמצע הוא החופש שמגיע לכולנו. המפגש האחרון בסדנה הוקדש לסולם הסבל. סבל עובר בשרשרת. הבוס צועק על העובד שצועק על אשתו שצועקת על הילד שרב עם חבר בגן. זה נכון. מניסיוני למדתי שסבל, כמו שפעת, באמת מדביק את מי שפתוח לקבל את הכאב. אבל שמחה מדביקה את מי שמוכן להבריא דרכה. וכן, אני מסכימה, כשנוצרת אהבה פנימית בין הראש לרגש, האמצע משתחרר ומאפשר שקט אמיתי. לסבול, אומר ניסים, פירושו לא לחיות. לעשות הפסקה מהחיים. להסכים ליהנות פירושו להתעורר. להיות המיילד של עצמך. הרבה אנשים מעדיפים לטפל כדי לא להיות מטופלים בעצמם. כולנו עולים מאולם המדיטציה לזורבה-בר. ליהנות, לרקוד, לנגן, לשיר. ניסים, לבוש בגלימת הנזיר שלו, אוחז סיגריה בודדת אחת בידו הימנית, וכוס יין מקומי, אחיין של האוזו, עושה לו נחת בידו השמאלית והופכת אותו לאנושי עוד לפני טאוס, למדתי לבד איך שמחה רוקדת על קצות האצבעות, ואיך הסבל צועד על כל כף הרגל. למדתי לבד איך לרקוד על כל כף הרגל בלי אשמה, ולמה לא כדאי להחזיק שום כאב בכף יד מאוגרפת. אני לא מרבה לעשות סדנאות או להעביר אותן. אבל עובדה שאני משננת את המנטרה. שש מילים, מתוך חוויה לשמה. החיים יפים. מותר ליהנות. הכול בסדר.