 |
/images/archive/gallery/361/255.jpg סאדהו.
מתוך האתר: asianart.com  |
|
|
|
|
| האם ידע רוחני אינטלקטואלי "של ספרים" חשוב להתפתחות הרוחנית או ש"החוויה היא העיקר"? מונולוג של מחפש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
12/9/2005 12:46 |
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שנים של חיפוש רוחני, כולל כמה קורסי ויפאסנה, במסע השני שלו
בהודו, הגיע חבר קרוב שלי לעיר פונה. פניו לא היו מכוונות לאשראם המפורסם של אושו, אלא לפרברי העיר, אל המרכז המקומי של גואנקה, שם יתנסה בפעם הראשונה בקורס ויפאסנה, גואנקה סטייל. לדבריו הוא לא הרגיש שום דבר יוצא מגדר הרגיל לפני הקורס, אבל כבר בשעות הראשונות להגעתו, עוד לפני שישב ישיבה הגונה אחת, חווה רוגע יוצא מגדר הרגיל, מין שקט עמוק, סמיך כמעט, ובד בבד חושיו התחדדו מאוד ונהיו עדינים ורגישים. עם חלוף הימים הלכו חוויותיו והעמיקו, אם כי לא כולן היו טובות או משמחות.
הנה דבריו.
"הרגשתי פחות ופחות שאני עושה מה שאני עושה, ויותר ויותר הרגשה ש"רצון האל" פועל דרך הגוף, ודרך כל דבר אחר. לאט לאט איבדתי את אותו מרכז אוטונומי שהוא זה ש"עושה מעשים" ושהכל "קורה לו" - כלומר את האני שלי. אחרי כמה בקורס האני כבר היה מפורק: כל מחשבה או הרגשה או רגש היו לבד בבדידותם חסרת המשמעות. שום מעשה שלי לא נחווה כאילו הוא יוצא "ממני". הכל פשוט קרה. כך יצא שרחצתי כלים ולא אני רחצתי אותם, שהיה לי כאב בטן, אבל הוא לא היה לי, היה לי רצון ללכת לשירותים וגם הוא היה סתם רצון שקיים, ללא קשר לשום מרכז של זהות.
"מצד שני הרבה מהזמן היה ברור לי שאני עדיין מזדהה עם ה'תפקיד', כלומר עם האישיות שלי, ובכלל עם איזשהו מרכז פנימי שהמשיך בכל זאת לדרוש קיום. כלומר, אחרי החוויות האלו היה חוזר האני, והכל היה שוב כרגיל. במילים אחרות, האני נכבה ונדלק, היבהב, ויחד עם גלים של שמחה ופליאה נהדרת, יחד עם הרגשה עמוקה של 'ככה-אכן-צריך-להיות' ו'הכל-תמיד-היה-נכון-מבראשית', עלתה בי גם הרגשה קצת מעציבה של 'הכל-חסר-משמעות', וגם - פחד. עלה בי מדי פעם פחד עצום. וכשהפחד עלה, בהחלט אני פחדתי. פחדתי נורא.
"כך הבהבתי, רצוא ושוב, בין מצב מרוקן לחלוטין מעצמיות לבין מצב שבו האני קיים, אבל מודע לכך שלפני רגע הוא למעשה לא היה, ובצד חוויות של שמחה, הקלה וחופש אפפו אותי גם שעמום וחמור מזה: פחד גדול מאוד.
"אל גואנקה עצמו אי אפשר היה לפנות כי באותו קורס הוא היה נמצא רק בפורמט של קלטות אודיו ווידאו. לא היה גם טעם לדבר עם המורה כי הוא בקושי הבין אנגלית, וגם לא הייתי בטוח גם ברמת ההבנה הרוחנית שלו. נשארתי בודד עם תהפוכות הנפש האלו, ויותר ויותר פקפקתי באפשרות שאגמור את הקורס שפוי".
אותו חבר סיפר שמה שהציל אותו היה דווקא הידע התיאורטי שהיה לו על מדיטציה בודהיסטית. ראשית, לדבריו הוא ידע, כמובן, שעל פי תורתו של הבודהה הוא אמור להבין שהאני לא קיים בצורה מוצקה וקבועה. דבר זה, בנאלי ככל שישמע, ניחם אותו והרגיע אותו באשר לחוויות שעבר. לא רק זאת: הוא גם זכר שעל פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם) לעתים, כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, זאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה, והשטחיות היחסית שלה. הידיעה הפשוטה הזו, שהוא מרגיש משהו מוכר ומתועד, הרגיעה אותו מאוד. "בסופו של דבר", הוא אומר, "אם לא הייתי יודע את מה שידעתי, אני בספק אם הייתי מסוגל לסיים את הקורס ללא נזק נפשי".
בלי להתייחס לתוכנן של החוויות הרוחניות שעברו על חברי, מעניינת אותי מאוד שאלה אחרת: האם אכן ייתכן שידע פשוט, אינטלקטואלי, שכלתני, ידע "של ספרים" שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו יכול להיות חשוב? האם לא לימדו אותנו חזור ולמד ש"החוויה היא העיקר" ושכל ידע הוא סרח עודף שיש להיפטר ממנו? האם לא שמענו עשרות פעמים שצריך לא ללמוד, אלא "to unlearn" את כל מה שיש בנו? אכן שמענו. שמענו בעיקר כי זה מה שרצינו לשמוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יודעים יותר טוב מכולם
|
|
|
 |
|
|
|
הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה או כל ידע אינטלקטואלי אף פעם לא היתה פופולרית כמו בזמן הזה. למעשה אפשר לומר: היא אף פעם לא היתה פופולרית. כמעט כל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה - כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו; לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות. אפילו כמה כתות/דתות מודרניות, כמו התיאוסופיה, הסיינטולוגיה, הסיקים והבהאים מדגישים את חשיבות הלימוד. למעשה, הקריאה לזנוח את כתבי הקודש ולהסתפק בחוויה הישירה יצאה כמעט תמיד מפיהם של מיסטיקנים בודדים שהחליטו על דעת עצמם שהם יודעים יותר טוב מכולם ומכל מה שקדם להם.
כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, ושהזהירו מאוד מפני עודף אינטלקטואליזציה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך בצד אזהרה זו בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים (מנזר "אייהייג'י"), ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אינטלקטואלים החוצה
|
|
|
|
|
|
|
לרובנו ברור שהיצמדות קיצונית למסורת הכוללת נוקשות של חשיבה ואיסור גורף על כל עשייה החורגת מהמקובל מקשה מאוד, אם לא ממש בולמת, התפתחות רוחנית. אין ספק גם כי המחשבה שניתן להסתפק בידע אינטלקטואלי בפוסענו בדרך הרוחנית, ובעיקר ההיאחזות בו כביטוי אחרון של אמת היא שגיאה גסה. כידוע, כבר הבודהה הזהיר לבל נתבלבל בין האצבע המורה על הירח לבין הירח עצמו. ברור עם זאת שחכמים מכל הזמנים והזרמים הדגישו את חשיבותו של הידע הסטנדרטי, השכלי, בצדו של זה החוויתי. אלא שבזמננו הנטייה ההטרודוקסית, שוברת המסורת, שהיתה קיימת תמיד רק כמשקל-נגד מאזן לנטייה האורתודוקסית, הופכת לרעיון המרכזי ואת המסורת עצמה זורקים כקליפה ריקה שאין בה צורך.
הגיע הדבר עד כדי גישה אנטי-אינטלקטואלית ממש, כאשר הזדהות כדוקטור או פרופסור מעלה מיד על פני בן השיח "הרוחני" ארשת חמוצה, כאילו הוא אומר "אוי, נקווה שלמרות שהוא משכיל, בכל זאת הוא מבין משהו ברוחניות" (וראו לדוגמא את תגובות הקוראים במאמר של ד"ר יונתן גארב שהתפרסם בערוץ זה).
מסתבר, אם כן, שמתוך טנא מלא של מסורות רוחניות המעודדות לימוד והבנה אינטלקטואלית, רובנו בוחרים דווקא את המעטות שמעניקות לנו רישיון לבורות. ייתכן וזה משום שאין לנו זמן, ייתכן משום "מותן של האידיאולוגיות" והספקנות הצינית שיש לנו כלפי כל מסורת ושיטה, וייתכן שפשוט מתוך עצלות. אך כפי שחוויותיו של חברי מעידות, חוסר ידע יכול לגבות מחיר יקר, ודווקא באותם רגעים שאנחנו מצפים להם כל כך. תמיד חסר שוטר דווקא כשצריך.
פעמים רבות דווקא חוסר דיוק אינטלקטואלי, בכסות של רוחניות, משמש גם ככלי להעמקת ההיאחזות בדעות שעמן יצאנו לדרך, כלומר מנגנון השומר עלינו בעצם מכל שינוי משמעותי בחיינו. אם ניקח כדוגמה את רעיון גלגל הנשמות נראה כיצד חוסר ידע ותלישת רעיון מתוך הקונטקסט בו הוא צמח מאפשרת פיתוח של רוחניות נוחה ומפנקת-אגו.
הכוח המשחרר של תנועות הכופרות באורתודוקסיה ופועלות לפירוק המסורת קיים רק כאשר יש מסורת לפרק. אלא שמה שביקשו אותן תנועות הצליח הרבה יותר מכפי שמישהו יכול היה לצפות, ובזממנו אלו לא הכופרים והכתות, אלא דווקא הדתות הממוסדות הנלחמות על חייהן (שימו לב שאנשים שחוזרים בתשובה נתפסים פעמים רבות כ"מורדים"). במצב בו אנו כיום, כאשר רבים מתחילים את החיפוש הרוחני שלהם ללא כל מטען מסורתי מהבית, ההיצמדות לקוטב המרדני של הרוחניות מובילה בדרך כלל לעבודה רוחנית שטחית, או גרוע מזה: לביצור ושימור דרך החיים הבלתי-מאתגרת ממנה התחלנו את המסע הרוחני.
האם מכך עולה שעלינו להישבע אמונים לכת הראשונה שמנשר מטעמה נדבק לסוליית סנדלנו? ודאי שלא. ודאי גם, כאמור, שכל אדיקות פנאטית, אוטומטית ובלתי-ביקורתית לסט מסוים של אמונות היא בעוכריו של המחפש הרוחני. אבל הקביעה כי מסורת, הכוללת מסד רעיוני ופרוגרמה מעשית יכולה לעזור מאוד למחפש הרוחני בדרכו איננה קביעת סרק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
