 |
/images/archive/gallery/358/662.jpg סיני, 2005
צילום: גליה עזרן  |
|
|
|
|
| פרק אחרון: המערה של אורן אנטין, הסטונהנג' של תומר פרסיקו, המזבח של דוד מיכאלי, הבריכה האורבנית של ענת הלחמי, הוואדי של מיה הוד והמסע המשיחי של נועם אילן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
7/9/2005 10:42 |
|
|
|
|
|
|
|
כמה קילומטרים צפונית לעין בוקק בים המלח, בקצה דרך עפר קצרה היוצאת מהכביש לכיוון ההר, נמצאת אחת המערות המדהימות ביותר שקיימות בארץ, אפילו שאין בה נטיפים והיא כולה מעשה ידי אדם. מדובר במערה שנחפרה מתחת להרי יהודה, כחלק מפרוייקט תעלת הימים שהתחיל והסתיים בעודו באיבו אי שם בשנות השמונים. המערה מספיק גדולה כדי שמשאית קטנה תיכנס אליה. אם מתחילים לצעוד בה, האור נשאר מאחור, מתרחק ונעלם במהירות. עם כל צעד יורדים עמוק יותר למעבה האדמה, וצינור גדול מזרים אוויר פנימה. האיש שלקח אותי למערה סיפר שהיא המקום הבטוח ביותר להסתתר בו במקרה של התקפה גרעינית או כימית. אחרי הליכה של דקות, או שעות, תלוי בחוש הזמן שלכם, נוגעות הרגליים במי תהום שמילאו את מה שנשאר מהמערה מעומק מסוים, ומשם מי שרוצה יכול להמשיך בשחייה, אם הוא לא מפחד שגולום יבוא להרוג אותו. ככל שממשיכים בשחייה מתקרבת התקרה, וכשהמים מגיעים לקשתות התקרה עדיין ניתן לצלול קדימה כמה מטרים ולהתרומם אל תוך החלל שמתחת לקשת הבאה, אבל זה מומלץ רק לקרי הרוח וארוכי הנשימה.
בתוך המערה שוררת
טמפרטורה קבועה ונעימה, אין בה שום חיים ואין בה שום רחש. כל צליל שתעשו מקבל עוצמה חסרת גבולות, והחושך הוא בשתי דרגות מעל חושך מצרים. אנשים אמיצים בילו שעות רבות במערה צפים לבד על מזרן בתוך מי התעלה וסיפרו שאחרי זה הם לעולם לא יהיו אותו הדבר. לבלות במערה הזאת לילה (או יום) זו חווית התבודדות עזה אפילו אם נכנסים עם עוד אנשים, בתנאי כמובן שלא מרבים להשתמש בפנס. החוויה המרהיבה ביותר היא להתקדם לכיוון היציאה בשעת בוקר מוקדמת, לראות לפניך בהתחלה מעין ניצוץ זעיר, ולקבל אותו גדל וזוהר יותר ויותר, עד שאתה עומד שיכור מול שמש ענקית צהובה ובוהקת שמכה בך ללא רחמים ומגן על הפנים דקות ארוכות עד שאתה באמת יכול לצאת אל האור אחרי הלילה השחור ביותר בחיים שלך. זאת, רבותי, היא חווית האור בקצה המנהרה הכי חזקה שאפשר לקבל בחיים. ביקרתי במערה הזאת פעמיים לפני כמעט עשר שנים, ואני די בטוח שהיא עדיין קיימת ולא חלמתי אותה, אבל היא נמצאת בשטח סגור ששייך כמדומני לחברת החשמל, ואפילו לאפלטון לא יתנו כעת להיכנס בשעריה, אלא אם כן הוא חבר של השומרים...
(אורן אנטין)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שיכור מול שמש ענקית צהובה
|
|
|
 |
|
 |
|
הסטונהנג' הישראלי: רוּג'וּם אל הירי
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שבע שנים התעורר בי צורך עז לצאת ולהתבודד. בהיעדר מכונית באותם ימים, מה שלא איפשר לסחוב כמות מספקת של בקבוקי מים, חיפשתי מקום שיש בו מקור מים. אני כבר לא זוכר איך אבל שמעתי על מעיין מרוחק מכל ישוב במדבר יהודה בשם עין נמר. אחרי מסע של יומיים מערד הגעתי ושהיתי שם כמה ימים. היה נהדר, אבל רק אחר כך למדתי מפקח שמורות הטבע שבהיותי שם דנתי את כל בעיי החיים התלויים במעיין לצמא: הם לא יכלו להתקרב אליו בגללי. כך שההמלצה הראשונה שלי היא איפה לא להתבודד: לא במעיינות מדבריים.
שנה אחר כך מצאתי מקום אחר, ואליו חזרתי כמעט בכל שנה מאז: רוּג'וּם אל הירי אשר ברמת הגולן.
המדובר באתר מדהים המכונה "הסטונהנג' הישראלי": שלושה מעגלי סלעים בעלי מרכז משותף, כותר הגדול מביניהם כ-150 מטר, אשר מקיפים תלולית סלעים חלולה. התלולית, שגובהה כארבעה מטרים, נפתחת באחת מצלעותיה למערה צרה אשר בסופה, במרכז התלולית, חלל של כמטר וחצי מרובע. הכל הכל מעשה אדם, אשר לפני כמה אלפי שנים (ההערכות נעות בין 3500 ל-5000) בנה אותו לא ברור למה: אולי קבר גדול, אולי מקדש לאל שנעלם, אולי ככלי אסטרונומי/לוגי. היום, בכל אופן, זה מקום נהדר להתבודד בו.
מה נהדר בו? רק חישבו על האפשרות לעשות מדיטציה בודדים לחלוטין בטווח של קילומטרים בלב מקדש עתיק ומסתורי בליל ירח מלא כאשר מסביבכם הדי יללות התנים חוזרים ממישורי הבזלת של רמת הגולן. ואם זה לא מספיק, זורם במרחק שלוש מאות מטרים ממנו נחל איתן! טוב, אולי לקרוא לזרזיף הצנוע המשתפל לאיטו בין עוגות הצואה שהשאירו הפרות ששותות ממנו "נחל" זה קצת יומרני, אבל עדיין: מים זורמים 365 ימים בשנה זה לא דבר של מה בכך בארצנו.
בפעמים שאני הייתי שם ארזתי כחצי קילו תמרים לכל ארוחת בוקר, קופסה וחצי של שימורי ירקות בממוצע ליום לצהריים, ועוד פיצוחים למיניהם לערב. לא הדלקתי אש. חשוב מאוד גם להביא כדורי כלור או יוד לטיהור המים של הזרזיף שלעיל. כדאי גם לברר עם צה"ל אם הלז מתכנן איזה תרגיל שם, מה שלפעמים קורה. אחרי כל זה מגיעים לקצרין באוטובוס, משם בטרמפים לצומת דליות, ואז הולכים כשלושה קילומטרים מזרח - או ליתר דיוק צפון-מזרחה (אפשר לקנות מפה טופוגרפית של המקום) עד שמגיעים. כמובן, לא לשכוח כרית מדיטציה ו/או ספרים, כי חוץ מזה אי אפשר לעשות הרבה: ביום חם, ואין צל בשום מקום לבד מבתוך הכוך. אום נאמא שיווה! (תומר פרסיקו)
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סטונהנג', אנגליה
|
|
|
|
|
|
|
על המזבח הקמברי
|
|
|
|
|
|
|
לא תמיד נוח להגיע לשם ובקיץ הקשה של הערבה זה גיהינום אבל במת תמנע היא אחת הנקודות המדהימות בארץ ובעולם. מי שהיה על פסגת האום-שוּמַר שבסיני יזהה את האנרגיה הראשונית והאינסופית של הגובה, הנוף והאופק. הפסגה של במת תמנע היא בגודל מגרש כדורגל גדול, בנויה מטבלה שטוחה של סלע משקע כהה הנקרא דולומיט מתקופת הקמבריום ויוצרת תחושה של מזבח ענקים. זה המקום לשבת במדיטציה עמוקה בזמן שקיעה או זריחה או ירח מלא. זה המקום לשחרר את קליפת הגוף, להיחשף לעוצמה ולתת לרוח לנוע עם הציפורים או העננים ובימי סערה אולי גם עם הרעמים.
שם, למעלה בקצה המזבח, בנקודה מרחפת מאות מטרים מעל קרקעית בקעת תמנע שתיתי בשתיקה קפה ביום חורף כאשר האור המסונן דרך גשם רך צבע בגוונים בלתי אפשריים של כחול ואדום את הערבה ממזרח עד הרי אדום וממערב את בקעת תמנע והמצוקים הסוגרים עליה.
מגיעים משער האתר, לוקחים מפה מהקופה בכניסה, עולים לאט בשביל עם המסלול הגיאולוגי עד למעלה. בקיץ חובה לדאוג למספיק מים לשתיה ולהרטבה ועדיף לא לעלות בשיא החום אלא מוקדם ככל האפשר בבוקר או בסוף היום. במטרים האחרונים לפני הפסגה יש סולמות מתכת נעוצים בסלע. הירידה מסומנת לכיוון דרום מערב. לאחר כחצי ק''מ אפשר לחזור ימינה אל נקודת היציאה או שמאלה לאגם תמנע. הפסגה תישאר בתוכנו. (דוד מיכאלי)
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המדבר צופן את הקסם. גם בערבה וגם במדבר סונורה
|
|
|
|
|
|
|
הבריכה
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים ביום חורף גשום וסוער במיוחד, בשעה שתיים בלילה, לאחר מסיבה ריקנית החלטתי לסור אל בריכה עירונית מיוחדת הממוקמת על גג בניין מרכזי בת"א הפתוחה 24 שעות ביממה. (טוב, נו הבריכה בדיזינגוף סנטר). חשבתי שבטח אהיה היחידה שבאה למצוא מרגוע והתבודדות בשעה כזו באמצע החורף וגיליתי להפתעתי עוד קומץ של נשמות אורבניות שגילו את כוחם התרפויטי הקסום של המים. מאז (כמעט) כל לילה לפני השינה אני שוחה שם. קשה לתאר את השקט המופלא שניתן למצוא באישון לילה בבריכה עירונית הממוקמת על גג בניין. ברגעים שמחים, או עצובים או סתם ימי חול אני תמיד אוהבת לסיים את הלילה בשקט הקסום של המרחב הקטן שבשעה כזו הוא רק שלי. הגילוי הכי מרעיש שלי הוא שבשביל שקט והתבודדות לא צריך לנסוע רחוק - לפעמים בלב הרעש השקט הוא עמוק יותר. (ענת הלחמי)
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בלב הרעש השקט עמוק
|
|
|
|
|
|
|
ואדי שיח
|
|
|
|
|
|
|
נחל שיח זורם במורדות העיר חיפה ומשקה ואדי קסום שבתחתיתו בוסתן עצי פרי. בחלק העליון של הוואדי יש נביעה טבעית שמכורה בתוך גדר אבן מעשה ידי אדם.
איך באים? מחוף הכרמל עולים מעט בדרך פרוייד, ומיד אחרי קניון חיפה יש פניה שמאלה לכיוון בית הקברות. בצומת T פונים ימינה ובT- הבא שמאלה. בית הקברות נמצא מצד שמאל ומולו, בצד ימין נחשף הוואדי. כאן חונים. עולים בעיקול שמאלה ומיד ימינה בשביל עפר שמתחיל מבתי השכונה שבשולי הוואדי ומתחילים לעלות עם השביל. בדרך יש נביעות הכנה קטנות ונקיות, טעימונת של השתכשכות לרגליים. באיזשהו שלב השביל נגמר ואז יש שביל אבן ואחריו שביל אדמה צר. מדובר בהליכה של 20 דקות עד שמצד ימין נראה המקווה. המים החשופים בחוץ נעימים, ובפנים אפשר לחטוף ממש מכת קור עצבנית והמים נקיים יותר. בחוץ אפשר לנשנש רימונים (בעונה, זה עכשיו!) ולהשתרע בצל העצים
שימו לב :
· ואדי נמצא בשכונת האחמדים של חיפה, שכונה ערבית. יש לכבד את המקום וכדאי להתרחץ בלבוש כלשהו (בנות) לכל מקרה של ביקור פתאומי.
· אם להתבודד, אז באמצע השבוע, ואפילו בלילה. מקסים שם.
· אפשר להגיע גם ברכבת, לרדת בחוף הכרמל וללכת ברגל.
· אם קבלתם השראה, נמאס לכם לבד ויש לכם זמן פנוי, ניתן לעזור לאייל ופטריק בעבודה בבוסתן המדהים שבתחתית הוואדי. הם ממש נחמדים. (מאיה הוד)
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אם להתבודד, אז באמצע השבוע
|
|
|
|
|
|
|
ערב תשעה באב: התבודדות, התגלות
|
|
|
|
|
|
|
ערב תשעה באב, מסע הקיץ ברחבי א"י מתקרב לקיצו. המכונית חולפת ביעף בכבישי הגולן, אחרי כמה שבועות של תקופת בין המצרים, התבודדות קסומה תחת אילנות פרי ועל גדות המעיינות, הלב רוצה אקורד סיום חזק, עוד כמה רגעים של שקט מופלא, בייחוד ברגע טעון, זכר לליל חורבן הבית, בית המקדש של כולנו והבית הפנימי בנשמה אליו אנחנו מתגעגעים ואליו רוצים לחזור. ספר התנ"ך על המושב בוער, מגילת איכה מצפה להתגלות השנתית, זעקת האימהות שאכלו את בשר ילדיהן צריכה לעלות לשמים ממקום עמוק בנשמה ובמקום חזק ברמה הפיזית.
שלט ברוכים הבאים לקצרין. עולה אפשרות לפקוד את בית הכנסת המקומי, קריאה במניין, נהי עם אחים יהודים לצרה. המחשבה המרתיעה על מפגש פתאומי עם יצורי אנוש יחד עם ריח העשן החריף העולה מבגדים שחורים מלכלוך שעלול להוות תזכורת חיה מדי למתפללים לשריפת המקדש, גורמים למכונית להמשיך לשעוט קדימה. שלט נוסף, חריקת בלמים, נסיעה בהולה לאחור, העיניים מתקשות להאמין. באותיות קידוש לבנה: בית הכנסת העתיק של קצרין. שוב ההתכוונות נענית, הזדמנות לשילוב מושלם בין תחביב ותיק, התבודדויות ליליות באתרים ארכיאולוגיים שוממים לבין זכות גדולה להתייחד עם ייסורי החורבן בבית כנסת שנבנה תוך כדי השיקום ההירואי של עולם הרוח היהודי לאחר אותו הרס נורא.
המכונית מזדחלת לחניה, מוחנית במקום מוצנע, ספר תנ"ך ביד אחד, פנס בשניה, סיור מקדים להכרת השטח. אם לא היו שלטים המציינים את טבעו של המקום, היה אפשר לחושבו לבסיס טילים סודי; גדרות גבוהים, תאורה היקפית, כאילו שהרומאים עומדים שוב בפתח. נקודת תורפה: שער כניסה למכוניות, קצת מוגבה מעל פני הכביש. שבועות של תזונה לקטית עושים את שלהם. הגוף רזה, גמיש, נדחק דרך החרך הצר ועולם קסום נפתח. האורות מתעמעמים מאחור, השביל מתפתל אל הלא נודע, מסביב דממה, פנייה בשביל ואור הלבנה הנוגה מציף כמתוך חלום שתי שורות של עמודי אבן נישאים במרכזו של מבנה חרב. העמודים מכוונים את ההולך לכיוון ירושלים, בקצה שורות העמודים, במיקומו המשוער של ארון הקודש, העוצמה משתקת.
מגע קרקע האבן קריר. את המגילה הזאת קוראים בישיבה על האדמה כמנהג האבלים, קול קריאת המגילה הולך ומתגבר, העמודים עונים בהד שנשמע כאילו מגיע ממרחק אלפי שנה, מכה בקירות הזקופים של גמלא החרבה, מתנפץ על האבנים בחורבות יודפת וחוזר להכות באדם אחד לבדו, רק הוא ואלפי נשמות של יהודים שישבו באותו מקום במשך מאות שנים, תחת אותו חצי ירח של קיץ, ישבו ובכו על החורבן אותו ראו במו עיניהם, או שמעו עליו מאבותיהם, מבלי לדעת שעוד ארוכה דרך הייסורים, בה יתנתקו בניהם מאדמה זו, עד שקול קריאת המגילה ימלא את ההיכל שוב, חנוק מהתרגשות, מחדש ימים כקדם.
ארצנו קטנה היא וצפופה ומרחב בה מעט. יש כאלה שעל מנת להתבודד נוסעים הרחק אל מעבר להרי החושך, אולם מי שהתבודדות היא טבעו השני, יודע שהתבודדות היא קודם כל מצב של תודעה, אפשר להתבודד בכל מקום. ואילו אנו התברכנו באינספור מקומות בעלי עוצמה אדירה להתבודד בהם, רבים ממקומות אלו, עוצמתם נובעת מעבודתם של בנאים עתיקים שחצבו אבנים נצחיות והניחו אותם במיני תבניות קדושות. התייחדות שלמה ואמיתית עם מורשתן של אותן נשמות שפקדו מקומות אלו במשך אלפי שנים מצריכה, כמו הרבה דברים אחרים, מחשבה יצירתית ומקורית, התכוונות ולעיתים התעלמות אלגנטית ולא מזיקה מכללי המערכת.
אם חשבתם שבארצנו אפשר להתבודד רק במקומות מעשי ידי אדם, אזי לא שזפה תודעתכם את אותם מקומות קסומים ריקים מאדם בהם גילתה השכינה את פניה בשבועות שקדמו להתעלות הנפש בקצרין. כדי לגלות מקומות כאלה, כל אחד צריך לצאת למסע שלו וכשהרגע יגיע המקום יתגלה. הדבר לא קורה בין רגע ולעתים הוא קורה רק כשאנשים יורדים מנכסיהם, מוותרים על הבריחה דרך הדמעה השקופה הפתיינית ומפנים זמן ומקום בתודעתם להתוודע אל חמוקיה הנסתרים של ארצם ואל עצמם. (נועם אילן)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
