 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| החלק השלישי של הבדידות: המקום |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:56 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בתור תלמיד הייתי מפוזר מקצועי. המורה התקיפה שלא קיבלה כמעט אף פעם תשובה ראויה שלחה אותי לעתים מזומנות לעמוד בפינה. לעתים עמדתי שם עיוור מזעם ועלבון, מקשקש על הקיר בעיפרון, לעתים נמנמתי בעמידה, ולעתים רק התבוננתי מנותק בטיח מתקלף, במטאטא גלמוד, בקורי עכביש, בכרזת הכתיבה
התמה של האלף בית עם דוגמאות של מילים בשורות מקבילות ובשיערה של הילדה שהייתי מאוהב בה. לפעמים הכיתה עצמה, כולל המורה הקשוחה וחריקות הגיר נעלמו לגמרי. העכביש שעלה על הקיר היה הרבה יותר מעניין ומחוץ לחלון ישבה צוצלת על ענף קזוארינה. היה לי ממש מקום טוב.
במאמר הראשון בסדרת מדריך הטרמפיסט לבדידות דנתי בבדידות כתוצאה של יכולת התבוננות ומכאן יכולת יצירה, במאמר השני דיברתי על המסע והנוסע. השבוע אגע במושג המשלים של התודעה: המקום.
מקום, מסע והתבוננות הם מרכיביה של חבילת התודעה האנושית. יכולת ההתבוננות היא המקום שמחוץ לעולם שמאפשר להעריך ולהזיז אותו. ארכימדס אמר: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. המסע הוא הכיוון והזמן כפי שאנחנו חווים אותם כנוסעים בקיום. המקום הוא הכל: אנחנו והבחירה כאחד.
שלושת המרכיבים האלה מְבַדלים אותנו מתוך ההיגרפות החצי עיוורת בזרם הקיום: ההתבוננות כהערכה מבחוץ, המסע ככלי לפיתוח מודעות, ולבסוף הבחירה שמחייבת אותנו להחלטה עצמאית. הסופרת איין ראנד ניסחה את העניין במעשיוּת מערבית דרך שלוש שאלות: היכן אני נמצא? איך אני יודע את זה? מה עלי לעשות? ובדיוק שם נופלת עלינו הבדידות כהכרה שאין ממנה דרך חזרה. אנחנו לבד ואנחנו במקום חדש ואין מי שיחליט עבורנו מלבדנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ברוך הבא למדבר של הממשי
|
|
|
 |
|
|
|
המקום הוא מושג טעון ויסודי בתפיסה האנושית ואנו יכולים למצוא אותו הרחק בעברנו הביולוגי הקדום כדחף טריטוריאלי. המקום מייצג בסדר מתפתח טריטוריה, מטרה, מחוז חפץ. המקום מתפתח למרחב פעולה פנימי וחיצוני שיחסי הגומלין ביניהם טוענים אותנו באנרגיה והחשוב ביותר: אנו יכולים לעצב אותם. נאמר בבגהוואד גיטה ההודית: כל דבר שנהגה, הינו אפשרי.
אנחנו משליכים על המקום או מקרינים עליו דרך הפריזמה של רגשותינו וחינוכנו את תמונתו שלו. כאשר משהו לא מתאים לתמונה אנחנו משנים את הנוף. המקום הוא התודעה כפי שהיא מסוכמת בתפיסתנו החושית.
אנחנו יוצרים את סביבתנו. זו יכולת מובנית כמו ציפור שבונה את קינה. היכולת הזאת מספקת לי מרחב מוגן להשתכפל או להתרבות, וכמו כן משקפת ומייצגת את זהותי הנבחרת. אילוץ לעזוב את מקומי, ואפילו שהיתי בו דקות ספורות בלבד, מעורר בי זעם, ותחושה של יציאה לגלות. ראינו את מחזות ההתנתקות זה עתה. אפילו ויתור על מקום ישיבה באוטובוס דורש ממני מאמץ מנטלי. בכל מקום אני בונה מערך ובית מנטלי שנדרש מאמץ ורגש לנטוש אותו. כאשר זה כבר קורה אני מחפש את המקום הבא להיצמד אליו ומפעיל מיד את המערך האדיר הזה מחדש.
אבל בכל מקום בו אנחנו נמצאים אנו ניצבים במרכז שושנת הרוחות והמקום נברא סביבנו דרך פעולותינו. לא במקרה המקום הוא אחד משמותיו של אלוהים. אנחנו מתקשים לראות את המקום ולהבין את הקשר הבונה או מחריב אותנו ואותו בו זמנית. בעיות בהבנת הנקרא. היציאה מהמרחב הפרטי המוכר שלנו אל המדבר הגדול והזר, היא טכניקה מעולה לנסח עבור עצמנו ולהכיר מחדש מושגים ורגשות של מקום ותודעה. במטריקס מקדמים את פניו של ניאו המתעורר במלים: ברוך הבא למדבר של הממשי.
והמדבר של הממשי מפחיד. מה שמחוץ לבועת התפיסה שלי הוא זר ואני נתקף באותה אימה למראה מקום, אנשים או יצורים לא מוכרים. הקשיים האמיתיים שלי הם נקודת המפגש וההתנגשות בין תפיסת העולם שלי הבנויה ומבוססת על העבר והציפיות, לבין השטח החדש. האילוץ לוותר על התבניות ודפוסי ההתנהגות שלי, מעורר בי זעם, התנגדות ותחושה של היוותרות ללא הגנות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ניאו. מפחיד שם במדבר של הממשי
|
|
|
|
|
|
|
כמספר הברואים כך מספר המרחבים והזמנים
|
|
|
|
|
|
|
אין מקום ללא שוכני המקום. אנו משתמשים ברבדים שונים של זמן ושטח יחד עם אוכלוסיות אחרות החולקות ויוצרות איתנו את המקום. הלטאה משתמשת בסדקים שאני איני משתמש בהם וזמנה שונה משלי. וכמוה הנחש, העקרב, הנמלה והחרגול. כל אחד מקיים את פעילותו על פי ממדיו וראייתו, ובמרחב שאינו בר שימוש עבורי. והיה וכבר נפגשנו, כדאי להשתמש במתת ההתבוננות האנושית. הזדמנות להציץ לעולם אחר.
לכל מקום יש נימוסים וכללים. התעלמות מהם מפנה את המקום נגדנו. מחסום של פחד ואיבה גורם לפגיעה במרחב החיצוני: הסתגרות, בניית מבצרים, השמדת החי, השמדת הצומח הנראה לי כמאיים ומסתיר רע. אלה מגישים חשבון ומחזירים לנו בתורם עוינות ותוקפנות אקולוגית ופוליטית. בטווחי הזמן הפרטיים הקשר אינו נראה לעין. אולם אין חשבון שאינו נסגר. נכתב: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.
מדיניות של פחד ואיבה גורמת לפגיעה במרחב הפנימי: פעולות בלתי שקולות, מאמץ לא סביר בזמן לא מתאים, התכנסות, אדישות, הזנחה והתעלמות מהמערכות שלי עצמי. אלה מחזירים בתורם פגיעה והרסנות בריאותית וחברתית.
בתרבות האינדיאנית של צפון אמריקה האוגר לבן הרגל מסמל הן את השיתוף והעמלנות ובד בבד את המוות המתבטא במגיפה והמציין את התערערות המאזן הקהילתי של חברת בני האדם וחברת בעלי החיים כתוצאה מהזנחה או הגזמה.
ג'ייקוב פון-איקסקול, ביולוג והוגה, טבע בתחילת המאה העשרים את המונח ''אומוולט'' שמשמעו המרחב והזמן הייחודיים לכל נברא. כמספר הברואים כך מספר המרחבים והזמנים. כל יצור הוא חלק מסביבתו ומסתבר שכולם תומכים אחד את השני לפלנטה שלמה. מדהים עד כמה האיזון עדין ושביר. מדהים להיווכח ולראות את ההתרסקות ואת המהירות המואצת שבה הולכים ונעלמים המקומות ושותפינו למערכת הבית העולמי. וברוחו של דאגלאס אדמס זצ''ל: היו שלום ותודה על הדגים. כפי שאמרו הדולפינים לפני שנעלמו מכדור הארץ.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כמספר הברואים כך מספר המרחבים והזמנים
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו הנוף
|
|
|
|
|
|
|
האדם הוא תבנית נוף מולדתו. מהות אחת של תודעה ונוף. הנוף יכול להיות אכזרי או נדיב. תלוי איך ניגשים אליו. הנוף יכול להיות קבוע או הפכפך, גלוי או נסתר, סגור או פתוח. כך גם הקהילות שצמחו בו וממנו. האנשים שהולכים בו יוצרים את דרכם ומשקפים את הנוף בו-זמנית. אנחנו נושאים בנו את תמונת הנוף. אנחנו הנוף. כאשר לא מלמדים אותנו להכיר אותו, אנחנו פוחדים ממנו ומעצמנו.
נוח לנו לראות את המקום במושגי נדל''ן רשומים בטאבו נצחי: קירות, מגרשים, חלקות. אבל כל מקום, בית, מדינה, פסגה או עמק, הוא אירוע לזמן קצוב שאנו נוטלים בו חלק. בפחדנו מעצמנו לבדנו אנחנו מוותרים על נוכחות עצמאית ונשענים על שיפוטם של אחרים. מישהו מנהל את האירוע עבורנו. אנחנו מוותרים על קשר בורא ובריא, מחליפים אותו תמורת שקט תעשייתי בהתמכרות סבילה למותג וקבוצה ומקבלים כבונוס את צידה הנורא, המופנם, האפל, המדוכא והנואש של הבדידות המסורסת וחסרת יכולת ההחלטה. אנחנו מאבדים כך את עוצמתנו הפנימית, את המקום ואת השכינה השורה בו ומקבלים במקומו טריטוריה, פחד, מנהיג והיררכיה. התלהקות, זעם וקהל במקום נטילת אחריות אישית, סמכותנות במקום סינרגיה.
אבל זו כנראה התבגרותו של העולם וכל מתבגר יודע בשלב מסוים בחייו כי עליו להחליט נכון או לא נכון, גן עדן או גיהינום. בידינו הבחירה לקבוע את אופי המקום והאירוע. המדבר הממשי של הבדידות מלמד אותנו, כמה נפלא! את ההחלטה שאיתה אנחנו יכולים לגדול, ליצור קשר ולבנות, או להרוס, עולם.
בשבוע הבא: כותבי הערוץ עם הגיגים ולוקיישנים להתבודדויות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
