 |
 |
|
|
|
|
| טרחו ללמד אותנו איך מהדקים כמה שיותר אבנים מקסימות בחומה, אבל אף אחד לא חשב ללַמד שצריך להשאיר רווח בין אבן לאבן. הטור השבועי של יוסי רז |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
29/6/2005 12:18 |
|
|
|
|
|
|
|
"עד לפני שנה ומשהו, דגדגנים משוקולד נראו לו כמו חלום רחוק. גרשון התפרנס ממשכורת הייטק יפה, קיבל תלושים לארוחות צהריים ולחג והעדיף
לסבול בשקט מבעיות התוכנה ואור הפלורסנטים. אבל בוקר אחד הוא החליט שנשבר לו, ובלי לדעת לאן תוביל הדרך, החליט לכבות את המחשב". [מעריב, 18.6.04]
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
אם עד לפני מספר שנים אנשי ההיי טק היו קבוצת עילית בעלת ראייה מהפכנית, נשגבת מבינתם של מרבית האנשים, מעין קבוצת חלוץ שבידה הצופֶן המעודכן ביותר על ההתקדמות האנושית, הרי שהיום, רבותי, מהפך! אין יותר צופן התקדמות מנותק מהֶקשרים רוחניים. לפני מספר שבועות הגיע אליי יוני, זכר, לבן, בן 30. יוני בקיא בנאסד"ק, מנהל מותגי תוכנה וארבעה חדרי סיסְטֶם שבכל אחד מהם כסאות מתכת בציפוי מגוּלְבָן, שטיח עם סיבים פּוֹלימֶריים, דלפּק משולש ועליו עשרות כרטיסי ביקור בעיצובי כרומו שמפתים להגיע לאירועים, פתיחות וארוחות חגיגיות ברמת אילן. "אני עובד כל כך אינטנסיבי עד שאני שוכח ללכת לשירותים, היית מאמין?", יוני אומר לי, ובו זמנית מציץ (הוא חושב שאני לא רואה) אל ההיבהוב הטורדני של הפַּאלְם החדיש שהניח על השולחן. ובכל זאת, בסופו של יום, אחרי שהוא נכנס למיטה, הוא עוצם את עיניו ומתקשה להירדם. יוני מלמד אותי שהוא לא הגיע מסְפֵירה עליונה, אלא הוא יותר תוצר תרבותי מתבקש, כמו אנשי הניו אייג', שהם תוצר מובהק של צורך להתקדם, להתפתח, להתגבר על הסבל והתסכול מהקיים. האם יכול להיות שכולנו בסתר ליבנו, כמו יוני, אנשי היי טק הלכודים במבנים גבוהים, אלא שיותר אופנתי ומוּתָגי להיקרא "אנשים רוחניים"? האם נסכים שעולמנו יסתובב אך ורק סביב שאלות ניהול, שליטה ובקרת מחשבים? האם אין בעולמנו אושר, למשל?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
אם נניח שהמאמצים להיות מאושרים הם אבנים, לא נוכל להיות מאושרים לפני שנבנה חומה. יוני סיפר לי על החבר שלו, אבי. אבי היה בחור נחמד בעל תפקיד ניהולי בחברת היי טק גדולה. היו לו הרבה אבנים גדולות בחומה: היתה לו משכורת שמנה, בת זוג מקסימה, ובכל זאת הוא לא היה מאושר. אבי כמו יוני, הוא תוצר של שיבוט מפחיד בין הצלחה לבין אושר. השבוע נודע ליוני שאבי התאבד. אנחנו יכולים להשיג את האבנים הכי כבדות וטובות בעולם, אבל בסופו של יום, על ראשה האפור של חומה, אין פרח זהב. ובכל זאת, אם לומדים להסתכל על החומה מזווית אחרת, מגלים שהיא חיונית. החומה חיונית מכיוון שהיא מדגימה איך העולם עובד באמת, אם מתעלמים מהחוק הראשון של האושר: האושר איננו בהכרח תוצאה של מאמצים קודמים. האמנו, השקענו, השגנו כל מיני אבנים יפות, אבל בוקר אחד, מצאנו את עצמנו סגורים במלכודת החומה שבנינו. יכול להיות שתרבות ההיי טק המערבית עוזרת לצבוע את אבני החומה בגוונים יפים כדי שנרגיש טוב בעודנו כלואים בתוכה, אבל במוקדם או במאוחר, הצבע המלאכותי הזה מתקלף ואבני החומה חוזרות לַאֲפוֹרִיוּת המקורית שלהן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
כולם טרחו ללמד אותנו איך מהדקים כמה שיותר אבנים מקסימות בחומה, אבל אף אחד לא חשב ללַמד שצריך להשאיר רווח בין אבן לאבן. בין אבן לאבן היינו יכולים לאפשר לעצמנו לנשום. אולי היינו מוסיפים חלון, אולי היינו מגדלים פרח קטן, ציפור, מי יודע, אולי אפילו היינו פורסים כנף בזמן ונמלטים ממלתעות החומה. אבל גם באבנים מהודקות היטב ניתן למצוא אדמה ומרחבים. החוק השני של האושר מלמד שניתן למצוא את שורשיו גם בעפר שבין אבן לאבן. ואז, יום אחד, פרח חדש שהרווה את צמאונו ממעט הלחות של אבני החומה, ילבלב לגובה, כמו פרח לוטוס העולה מן הבוץ, מכוח החיים הפנימי של עצמו, פרח שמבין ענווה ויודע לראות את האור שבחושך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
5.
|
|
|
|
|
|
|
בעידן הפוסט מודרני של היום, על דוכני הספרים בשבוע הספר, טקסטים דלים שמנסים לשאת חן בעיני הקהל ואף להיתפס כאיכותיים בעיניו, גרים בשלום באותו מדף עם "תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן. זאת הקרקע התרבותית עליה צומחים הילדים שלנו. מהדיאלוג הקצר עם בני נוער בסביבה שלי, אני לומד שיותר סקסי לראות ארץ נהדרת. יותר קל לעבור את ההווה עם דאחקות וצ'פחות, עד שהספרות העברית נעשית פחות מחייבת, הולכת ומצטמצמת לדף שאלון חובה, 2 יחידות בגרות. אין כוח לספרות עברית בימינו, ולכן מוותרים. האחיין שלי סיפר לי על בחינת הבגרות בספרות השנה. "בפרק האנסין היה שיר רוחני", הוא אמר. והוא צדק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6.
|
|
|
|
|
|
|
שִכָּרון זהוֹב / יצחק שלו
יֵשׁ פֶּרַח עוֹלֶה בְּחוֹמָה
וְנִקְרָא: שִׁכָּרוֹן זָהׁב.
עָפָר שׁבֵּין אֶבֶן לְאֶבֶן
הִסְפִּיק לוֹ
כְּמוֹ לִי.
מִלֵּחַ מְעַט שֶׁבָּאֶבֶן
כָּמוֹנִי מָצָא לְשָׁכְרָה.
לְרֹאשָׁהּ הָאָפֹר שֶׁל חוֹמָה
קָשַׁר כֶּתֶר זָהָב.
כֵּן עָשִׂיתִי אֲנִי.
[מתוך שאלת האנסין בבחינת הבגרות
ספרות עברית וכללית, תשס"ה - 2 יחידות חובה]
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
