 |
/images/archive/gallery/257/889.jpg קלייב וורינג.
מתוך האתר: health telegraph  |
|
|
|
|
| לפני 20 שנה תקף וירוס את המוח של קלייב וורינג. היום כל מה שהוא יכול לזכור זה מוזיקה ואת אשתו דברה. סיפור על תודעה של מוזיקאי ודרכו של הזיכרון האנושי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
10/2/2005 12:28 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני 20 שנה וירוס תקף והרס את מוחו של קלייב וורינג (Clive Wearing). היום כל מה שהוא יכול לזכור זה מוזיקה ואת אשתו דברה. הם שותפים לחיי נישואים נטולי זיכרון שהדבר היחידי
הקבוע בהם הוא האהבה שלהם אחד לשני. דברה וקלייב, זוג ותיק, נראים כאילו רק עכשיו התאהבו. בפועל, זה בעצם המצב, לפחות מבחינתו של קלייב.
הסיפור שלפניכם פורסם ב"אובזרבר" בחודש שעבר והוא מובא כאן כמעט במלואו. זהו סיפור עצוב שיש בו שפע של חמלה ואהבה ומעבר להיותו דרמה אנושית מרגשת, הוא גם מעלה מחדש שאלות שכבר נשאלו מזמן - האם הדבר הזה שמכונה "אני" קיים באמת? ואם כן, איפה הוא נמצא והאם ניתן לאבד אותו ועדיין להמשיך להתקיים? הוא מעורר בחינה מחודשת של ערך הרכוש המנטלי שכל אחד מאיתנו צובר במהלך השנים: ידע, השכלה, ניסיון וזכרונות. בעיקר זכרונות.
לפני 20 שנה נגיף תקף את מוחו של קלייב וורינג וגרם למקרה קיצוני של אמנזיה - מחלת השכחה. הנגיף הרס את החלק במוח האחראי על הזכרון. קלייב, שעד לאותו היום היה מנצח ומפיק של מוזיקה קלאסית, לא יכול היה עוד לזכור כמעט דבר מעברו וגם לא שום דבר שקרה מאז שחלה. הוא חווה כל רגע ערות בחייו כאילו היה רגע של יקיצה מחדש בפעם הראשונה. דברה, אשתו, מתארת את זה כך: "כל אינפורמציה חדשה נמסה כמו שלג ולא מותירה עקבות". כל מה שנותר לאחר המתקפה על הזכרון של קלייב הוא יכולתו לנגן ולזכור את דברה. בכל פעם שהוא רואה אותה מחדש, גם אם יצאה מהחדר רק לרגע כדי להכין כוס תה, הוא מקדם את פניה בחיבוק נלהב.
קלייב חי היום בבית מוגן. דברה מגיעה לבקר אותו לעתים תכופות ועדיין רואה את היחסים ביניהם כיחסי נישואים, למרות שרשמית הם כבר לא. חדרו של קלייב נראה כמו חדר של מי שצריך לזכור עבורו ולהזכיר לו כל דבר: הדלת מסומנת בשלט שאומר: "החדר של קלייב", המגירות מתויגות ומודיעות מה יש בתוכן, מעל המראה יש כתובת גדולה המורה לקלייב לצחצח שיניים. על הפסנתר שלו, הדבר הראשון שהוא רואה כשהוא פוקח עיניים, יש תמונה של דברה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דברה וורינג
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
קלייב לא יכול להישאר ללא ליווי והשגחה. לפני שנתיים בני הזוג לנו במלון בו לא פעלה אזעקת הדלת. דברה נאלצה לערום רהיטים בפתח כדי למנוע מבעלה שוטטות לילית. הם חיים בעולם סגור ומבודד של שניים. לקלייב אין חברים מהסיבה הפשוטה שאינו יכול לזכור אותם. "אנחנו לא מתערבבים", דברה מסבירה, "קלייב חי ביחידת הדיור שלו ויוצא רק בליווי של אנשי צוות הבית המוגן. בפעמים הנדירות בהן הוא יוצא איתי הוא אומר לאנשים בבתי קפה דברים מוזרים כמו: 'האם אתה ראש הממשלה?', 'האם את מלכת אנגליה?'. בגלל שהם האנשים הראשונים שהוא ראה מאז שנעור מ'חוסר ההכרה' של אותו הרגע, הוא מניח שהם אנשים חשובים".
השתלשלות העניינים הובילה את דברה לכתוב ספר על מחלתו של קלייב - Forever Today(היום לנצח) . מעבר לעובדה שהספר יכול לשמש מדריך אינפורמטיבי עבור אלפי נפגעי מוח, מדובר בביוגרפיה רהוטה של אדם שהיה מומחה בעל שם עולמי למוזיקה עתיקה ומנצח מוכשר ודיוקן של מערכת יחסים יוצאת דופן ועיקשת.
דברה כתבה את הספר "במיטה במקום לישון" ולמרות שלא אמרה זאת מפורשות, הכתיבה מילאה את החלק החסר בחייה - זה שהיה שייך פעם לבן הזוג שלה. "ניסיתי להבין מה קרה לנו. מי אנחנו? מה זה אומר לגבינו? לאן אנחנו ממשיכים מכאן? הייסורים היו חייבים לבוא לידי ביטוי בדרך כלשהי. גם חשתי שמה שקרה לקלייב לא תועד כראוי - לא ברישומים רפואיים ולא במבדקים נוירו-פסיכולוגיים. הם יכלו לומר עד כמה הוא אמנזי, אבל אני תמיד נותרתי עם השאלה 'כן, אבל מה חוץ מזה?'".
שני סופרים, ג'ון ביילי ולינדה גרנט כתבו לאחרונה על זיכרון ואובדן. ביילי כתב על אשתו אייריס מרדוק שדעכה אל האלצהיימר, לינדה גרנט מנתחת את המשמעות של זהות משפחתית לאחר שאמה רוז אובחנה כחולת שטיון (דמנציה). ליריים ומעוררי מחשבה ככל שיהיו הספרים האלה, הם לא מתקרבים למקרה של וורינג. כאן לא היתה נסיגה מתמשכת, גם לא סימני אזהרה. קלייב היה בן 46 כשחלה. דברה - והסיפור הוא במידה רבה על האובדן שלה ולא על שלו - היתה בת 27. הם היו נשואים בקושי חצי שנה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
Forever Today. עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
זה התחיל בכאב ראש והסתיים בכך שקלייב איבד את הראש. מספר נגיפים יכולים לגרום לדלקות מוח. רופאים בבית החולים סט מרי בפדינגטון - לשם החישה דברה את קלייב כאשר התמוטט ב-29 במרץ 1985 ושם נשאר 7 שנים - אבחנו שנגיף ההרפס סימפלקס 1, שבדרך כלל גורם לפצעי קור, הוא האשם. לעתים נדירות מאוד הנגיף נעור מתרדמת ליד עמוד השדרה ואז במקום לגרום לפצעי קור הוא נע לכיוון המוח. המוח נדלק, מתנפח ונחבט בגולגולת. אזור הפגיעה העיקרי הוא ההיפוקמפוס, בו אנו משתמשים על מנת להיזכר ולאחסן רעיונות חדשים. בזמנו, כל מה שדברה ידעה הוא שבעלה כנראה עומד למות. הוא סבל מהתקפים של איבוד הכרעה והרופאים נתנו לו סיכוי של 20 אחוזי הישרדות. אחרי שהולעט בתרופות אנטי ויראליות במשך שבוע, מצבו של קלייב החל להשתפר, לפחות מבחינה פיזיולוגית. איש עוד לא ידע באיזו מידה נפגע מוחו. יעברו חודשים עד שדברה תבין את התוצאות הרפואיות של המתקפה הנגיפית - נושא שתתמחה בו בעתיד כפעילה למען אנשים פגועי מוח.
כשדברה נשאלת על השנה הראשונה שלאחר המקרה היא מתארת את זה כמו שהות מתחת למים. "את לא בשליטה על תנועותייך, את לא יכולה לשמוע כלום. את לא יכולה להבין את העולם. זה היה כאילו נלכדנו מתחת לפני השטח ואנחנו לא יודעים כיצד להיחלץ משם.
"בתור התחלה, בעקבות ההחלמה הגופנית, קלייב היה אופורי עד כדי טירוף. זה יכול היה להצית את האוויר. הוא יכול היה לקפוץ, לרקוד ואלס במסדרונות בית החולים, להיות ליצן החצר. בסופו של דבר ההיתוליות הזאת הגנה על אנשים מההבנה של מה שקרה לתודעה שלו. לפעמים זה היה מפחיד. היה קשה לשלוט בו. הוא קפץ מתוך מכונית ברחוב דו סטרי. הוא קיבל סמי ארגעה מכל הסוגים".
ואז מצב הרוח השתנה. "יום אחד כשחזרתי מהעבודה יכולתי לשמוע את הבכי שלו כבר כשנכנסתי למחלקה", היא נזכרת. "הוא ישב על קצה המיטה, ראשו מורכן כאילו הוא מתבייש. הוא לא הפסיק לבכות. התחלתי לבכות איתו. הוא היה מכונס בעצמו, מפוחד, מובס על ידי מה שהבין. כל מה שיכולתי לעשות היה לומר לו שאני אוהבת אותו. הוא בכה ברצף במשך חודש.
הוא הפך כפייתי ברצון שלו לדעת מה קרה לו, ובאותו זמן הוא לא יכול היה להבין. הידיעה הזאת היתה מעבר ליכולתו. היומנים שלו מראים בבירור את הייאוש. "7:46 בבוקר. אני מתעורר בפעם הראשונה; 7:47 בבוקר. המחלה הזאת היתה כמו מוות עד עכשיו. כל החושים פועלים; 8:07 בבוקר. אני הנני ער; 8:31 בבוקר. עכשיו אני באמת, לגמרי ער; 9:06 בבוקר. עכשיו אני ער באופן מלא ומוחלט; 9:34. כעת אני ער באופן מופלג, הלכה למעשה".
מכל החיים שלו עד לרגע המחלה קלייב זוכר רק כמה עובדות חשובות. הוא יודע שהוא נשוי אבל אין לו זכרונות מהחתונה. הוא יודע שיש לו ילדים מנישואיו הראשונים, אבל לא זוכר את שמותיהם. כשהיה בבית החולים זכר את מספר הטלפון בבית, אבל לא היו לו זכרונות של שיחות טלפון. כשדברה היתה חוזרת הביתה מהעבודה או מביקור אצל קלייב היו ממתינות לה אינספור הודעות על המשיבון. "שלום אהובה. זה אני, קלייב. השעה ארבע וחמש דקות ואני לא יודע מה קורה פה. אני התעוררתי בפעם הראשונה ולא דיברתי כאן עם איש...", "מותק? הלו, זה אני, קלייב. עכשיו ארבע ורבע ואני ער בפעם הראשונה. הכל קרה לפני דקה ואני רוצה לראות אותך", "מותק? זה אני, קלייב והשעה שמונה-עשרה דקות אחרי ארבע ואני ער. העיניים נפקחו לי לפני דקה. לא דיברתי עדיין עם איש. אני רק רוצה לדבר איתך".
דברה וקלייב נישאו חצי שנה לפני פרוץ המחלה. הם הכירו 6 שנים קודם, כשקלייב התנדב לנצח על מקהלת סנט לואיס. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט 20 שנה. מוזיקאי כריזמטי והפכפך שעשה הכל מתוך תשוקה - ניצוח, לימודים או עישון אינספור סיגריות. הוא היה כל מה שצעירה אידיאליסטית ורומנטית בת 21 שאוהבת תיאטרון יכולה לבקש. "זה לא מפתיע בכלל שהתאהבתי באמן", היא אומרת, נהנית להביט לאחור. המילים הראשונות שאמר לה, שכעת נראות גדושות בעוצמה, היו "אי אפשר לומר במילים את הדברים החשובים ביותר. בגלל זה יש מוזיקה".
מדהים עד כמה הם פועלים בדרכים דומות. שניהם בוכים וצוחקים בקלות, שניהם מוצאים נחמה במוזיקה. הדבר האחד שקלייב עוד יכול לעשות זה לנצח ולנגן בפסנתר. נראה שהמוזיקה באורח פלא היא הדבר היחיד שיכול להעביר אותו מרגע אחד למשנהו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
עד כאן המאמר מהאובזרבר, עם כל הכאב והחומר למחשבה שהוא מעלה. נקודת האור, מלבד האהבה הגדולה שבין בני הזוג, היא המוזיקה, וכאן המקום להזכיר את הסיפור המפורסם של יואב קוטנר שבגיל 18 נפל מהר בשוויץ, איבד כליל את זכרונו וחזר לחיים באמצעות המוזיקה. סיפורו של השדרן הוא לא ההוכחה היחידה ליכולתה של המוזיקה לשקם זיכרון. פסיכולוגים מהאוניברסיטה הסינית בהונג קונג ערכו מחקר שבמסגרתו העניקו לילדים חינוך מוזיקלי. נמצא שהילדים שקיבלו שיעורי נגינה ומוזיקה פיתחו זיכרון ורבלי טוב יותר משל ילדי קבוצת הביקורת. ילדים שקיבלו שיעורי מוזיקה בשלב מאוחר יותר, הצליחו בהדרגה להשלים פערים ולהתקרב להישגיהם של חבריהם המנגנים. ילדים ששיעורי המוזיקה שלהם הופסקו לא המשיכו להתקדם מבחינת פיתוח הזיכרון, אך לא איבדו את ההישגים שרכשו. החוקרים מאוניברסיטת הונג קונג סבורים שמוזיקה מסייעת בפיתוח האונה השמאלית של המוח, אזור האחראי על הזיכרון המילולי. בנוגע לזיכרון החזותי, לא נרשמו הבדלים ביכולות של הילדים שהשתתפו במחקר.
ישנה תיאוריה האומרת שלמוזיקה יש את היכולת להתל במרכז תחושת הסיפוק (או הגמול, rewarding) שבמוח. סיפוק בדרך כלל נוצר על ידי אכילה, סקס, פעילות גופנית וכדומה. ישנם מדענים המאמינים שתחושת הסיפוק נוצרת תודות ליכולת ההישרדות של הפרט היותר "סקסי", ואילו נגינת מוזיקה גורמת לאדם להיראות מושך יותר. בכל מקרה, ברור שמוזיקה מפעילה את המערכת הרגשית ומשפיעה בכך על מערכות גופניות. מוזיקה מושמעת בבתי חולים כדי להחיש את תהליך הריפוי ונמצא שהיא עוזרת לפצעים להחלים מהר יותר .
קבוצת חוקרים שמאמינה בהשפעות המוזיקה על מבנה המוח ומשתמשת בה ככלי עזר רפואי עורכת מחקרים בתחום ומנסה בין היתר להוכיח שמבנה המוח של מוזיקאים שונה משל אחרים.
לפני שקלייב וורינג חלה דברה ויתרה על הזמן החופשי שלה כדי לתמוך בעשייה המוזיקלית שלו. "עזרתי לו עם המקהלה שלו, עזרתי לו בהפקות שלו. אלה היו גם החיים שלי. בדיוק התחלנו להתקדם כשהוא נלקח. כל הידע הזה נהרס על ידי המוח שלו עצמו. 25 שנות מחקר הלכו".
קשה לתפוס כמה מהחיים שלהם נבלעו על ידי הנגיף. הזמן חלף עבור דברה, אם לא עבור קלייב. בספר שכתבה היא מתוארת בת 30, 35, 40. היא תוהה האם אי פעם תוכל ללדת ילדים. היא מספרת שבמשך שנים כל מה שקלייב אמר היה: כמה זמן אני חולה כבר? איך את חושבת שזה? לילה אחד ארוך? כמה זמן זה נמשך? ארבע שנים? חמש שנים? שבע שנים? "נהגתי לדמיין שיש חלק מיוחד במוח שלי שהופך לנוזל. לא יכולתי לשמוע עוד את השאלות. הייתי צריכה לסרוק לעצמי את המוח: מה היה הדבר שהוא הרגע אמר? נתתי את התשובה הלא נכונה והוא לא החסיר כלום. הוא היה נתון לשיגעון שלו. פשוט לשיגעון שלו.
דברה היתה חייבת להתחיל לשכוח. לפחות לנסות. היא התרחקה לניו יורק, חזרה למה שנהגה לעשות כמתבגרת: לצייר, ללכת לתיאטרון. היא החלה להשתתף בסדנאות כתיבה. 10 שנים אחרי שבעלה חלה היא התגרשה ממנו, אבל לדבריה מדובר בהליך טכני בלבד. "בינינו", היא אומרת, "דבר לא השתנה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
