 |
 |
|
|
|
|
| יוסי רז על הנזירה שמכרה תה, סאטורי שאין לו התחלה ואין לו סוף והכינור של סבא יוז'ו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
26/1/2005 10:27 |
|
|
|
|
|
|
|
אנשים מצפים להתגלות המיסטית הגדולה, לקבלת הנוסחה הרוחנית שתגרום להם לראות הילות, לרפא מחלות, להיות מאושרים ולהישאר
לנצח צעירים ויפים. המחיר שהם מוכנים לשלם הוא כמה מאות שקלים ושניים-שלושה ימים פנויים כדי להשתתף בסדנה רוחנית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עיניים אופקיות ואף מאונך
|
|
|
 |
|
|
|
כל מה שאנחנו רוצים ללמוד מקורו בשאיפות האגו שלנו. אנחנו שואפים להיות טובים יותר, מיוחדים יותר, חכמים יותר, אבל בסופו של דבר, החוכמה והידע הכי גבוהים הם ההבנה, שמזרע העגבניה צומחת עגבניה, שבקיץ יש שמש ושבחורף יש גשם. פתגם זן ידוע אומר שלפני שהשאלה נשאלת, כבר ענית עליה. לפני שתעשה צעד, אתה כבר בבית.
מאסטר הזן דוגן חזר ליפן לאחר מסע של שנים בסין, שם פגש מאסטרים רבים שלימדו אותו ידע רוחני עצום ומגוון. חבר ותיק שבא לבקר שאל אותו: "דוגן, מה למדת שם בסין?".
"בסין הרחוקה למדתי שהעיניים שלי עדיין אופקיות ושהשאף שלי עודנו עומד אנכי", ענה דוגן ובכך רמז שהמסע הרוחני שנמשך לאורך שנים, מסע של התמסרות, של חיפוש ולימוד - חיזק אצלו את ההבנה שאין חדש תחת השמש. העיניים והאף יהיו תמיד ממוקמים היכן שהעיניים והאף היו ממוקמים מאז ומעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנזירה שמכרה תה
|
|
|
|
|
|
|
מסופר על נזירה אחת שמכרה תה בכניסה להר קדוש. נזירים שהגיעו להר הקדוש כדי לכבוש את פסגתו ולהגיע שם להארה עברו דרכה ושאלו אותה היכן הדרך לפסגה. התשובה של הנזירה היתה תמיד "תלכו ישר", תוך שהיא מצביעה קדימה. אותם אנשים אכן היו ממשיכים ישר, אך תוך זמן קצר היו נוכחים לדעת שהם חוזרים לפגוש אותה שוב ושוב.
לנזירה שמכרה תה קראו ביפנית "מושאן" שפירושו "פסגת הר". הסיפור הזה מלמד שהמסע הרוחני אינו להגיע אל הפסגה אלא לשוטט במעגלי החיים הלוך ושוב ולחוות את הפסגה בכל רגע ורגע של התירגול.
לפי דוגן, המסע הרוחני אינו מגלה את פסגת ההר, גם לא את הצל שלו. המסע הרוחני הוא תירגול חוויות הדרך. הפילוסופיה המזרחית טוענת שזה בלתי נמנע לחוות את התענוג, השמחה והאושר ללא כאב הכשלון, המחלה והאובדן. כל מצבי החיים האלה תמיד היו ותמיד יהיו חלק מהתירגול שלנו. אם לומדים לקבל את האקסיומה הזאת, מבינים שכל רגע הוא פסגה של הר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להתעורר ביליון פעמים
|
|
|
|
|
|
|
דוגן אומר שעלינו להעיר את התודעה ביליון פעמים. בכל פעם שאנו נושמים אנחנו מעירים את טבע הבודהה שבתוכנו. זה לא משהו מיוחד לנשום, כמו שזה לא משהו מיוחד להעיר את טבע הבודהה הנמצא בתוכנו מאז ומעולם. כדי לחיות את החיים עלינו לנשום ביליון פעמים כפול ארבע, לאורך החיים. כמו שאנחנו לא חושבים על טרחת הנשימה, כך זה יהיה טפשי להתייאש בנשימה השלישית, בנשימה הרביעית או בנשימה האלף. טבענו האמיתי הוא לנשום, כפי שטבענו האמיתי הוא להיות מוארים. שלא נלך שולל ונחשוב שניתן לחיות את החיים בנשימה אחת ויחידה. ביליוני פעמים יהיה עלינו לשאוף אוויר ולנשוף אותו, אלפי פעמים יהיה עלינו לקום בכל בוקר, למלא את היום בדבר מה משמעותי, לאכול, לישון, לכאוב ולשמוח. שלא נלך שולל שניתן להעיר את התודעה שלנו בפעם אחת ויחידה. שלא נתפתה לחשוב שסאטורי (הבזק הארה) אחד שיסנוור לנו את החושים וילטף לנו את האגו, זה כל המהות של טבע הבודהה שבתוכנו. "לסאטורי אין התחלה ואין סוף. הוא כמו התירגול המתמשך שלנו", מסכם דוגן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכינור של סבא יוז'ו
|
|
|
|
|
|
|
לסבא יוז'ו היה כינור. זה היה כינור עתיק שעבר את גלגולי השואה, את העלייה בספינת המעפילים ואת חבלי הקליטה וההסתגלות לחיי הצנע בדירה קטנטונת בחיפה. לאחר שסבא יוז'ו הלך לעולמו, קיבלנו את הכינור בתוך מזוודה מרופטת. "זה מתנה בשביל אילה, שתנגן בכינור כמו שסבא אהב", אמרה בהתרגשות סבתא סטלה. בתי אילה קפצה מרוב אושר למראה הכינור של סבא. פתחנו את המזוודה הישנה וריח כבד של עץ עתיק יצא ממנה. "הכינור של סבא יוז'ו" אמרה אשתי בלחש וראיתי דמעות געגועים לאביה היקר.
אילה נכנסה לחדרה, החזיקה את הכינור מתחת לסנטר הקטן שלה, העבירה את הקשת וניסתה לנגן. פעם, פעמיים, שלוש ושום צליל לא יצא מהכינור. לאחר מאבק של חצי שעה, יצאה אילה מחדרה בתלונה: "אבא, הכינור לא מנגן!".
לא יכולתי להגיד לילדה הקטנה שלי, שלא מרימים כינור סתם ככה ומתחילים לנגן בו. לא יכולתי להגיד לה שסבא יוז'ו למד לנגן בכינור במשך שנים רבות, וגם כשהיה נגן מקצועי והופיע עם התזמורת העירונית, עדיין הוא לא היה מרוצה מהנגינה וחשב שיש לו עוד המון מה לשפר. לא יכולתי להגיד לה שגם לה צפויות שנות נגינה רבות, אם היא באמת רוצה לנגן בכינור.
חיבקתי את בתי ואמרתי לה, שאולי בגלל שזה הכינור הנאמן של סבא, אז כשסבא יוז'ו עלה לשמים, אז גם המנגינות היפות עזבו את הכינור והלכו ביחד איתו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
