'ניו אייג NRG - הבליסטיקה של המוח

ראשי > ניו אייג' > הצופן האנושי

הבליסטיקה של המוח

התודעה שלנו היא לא תמיד הגורם הבלעדי שמפעיל אותנו. מני ברזילאי על הטייס האוטומטי שמסיע אותנו גם כשאנחנו לא קונים כרטיס

דפדף בניו אייג'

מני ברזילאי,
26/10/2004 14:28

הסיפור שיסופר להלן לא אירע במציאות. אם כי לא קיימת סיבה עקרונית שהוא לא יתרחש מתישהו בעתיד. הסיפור הוא על ג'וני, איש מחשבים בעל כושר המצאה יוצא דופן שחי בתקופה בה ניתן היה לרכוש בחנויות איברי אדם מלאכותיים ולהשתילם בבני אדם חיים. ברוב המקרים, תיפקדו האיברים המלאכותיים בדיוק כמו האיברים האורגניים. האיבר הבעייתי ביותר היה המוח. המוח המלאכותי לא תפקד כמו המוח האנושי. ג'וני, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בפיתוח שכזה, החל להתרכז בבניית מוח מלאכותי, שיהיה זהה למוח האנושי ויוכל לחקות את ביצועיו.

ג'וני החל את מחקרו בתהייה אחר תופעה מוזרה בהתנהגות האדם, ממנה עולה כי תודעת האדם המודעת היא לא בהכרח הגורם המפעיל את האדם בכל רגע, אלא ישנה מעין יד נסתרת המניעה את האדם בפעולותיו היומיומיות.

התופעה בה עסק ג'וני מוכרת לכל אדם: בנסיעה ברכב מביתנו למקום העבודה למשל, אנחנו עשויים להיקלע לשיחה ערה במיוחד בסלולרי, ופתאום למצוא עצמנו מגיעים לעבודה מבלי ששמנו לב לדרך ומבלי שקיבלנו החלטות ניווטיות כלשהן, כאילו הופעלנו על ידי "טייס אוטומטי".

אם הנהג היה עסוק בשיחת הטלפון ולא הוא ניווט את רכבו מביתו למקום העבודה, מי עשה זאת עבורו? בעודו מנסה לענות על השאלה, אמר לעצמו ג'וני: "למה לא להניח שיש במוחנו מנגנון ניווט לא מודע המסוגל להגיע, מבלי שתודעתנו תתערב, מנקודה A לנקודה B"? שאלה זו עוררה בג'וני שאלה אחרת לגמרי: "גם אם יש מנגנון כזה, איך הוא ידע לאן להגיע, זאת אומרת לאן אני צריך להגיע עכשיו?".

"זה פשוט", ענה לעצמו ג'וני, "מנגנון הניווט הנסתר הזה מתעורר לחיים בלית ברירה, כברירת

מחדל, כשהוא "שם לב" שאנחנו עסוקים ומישהו חייב "לתפוס פיקוד".

לשאלה איך המנגנון הנסתר יודע מהו יעד הנסיעה ענה ג'וני: "המנגנון הנסתר מנחש. לא ניחוש פרוע אלא ניחוש מושכל, מבוסס נתונים ומבוסס הסתברות.

בזיכרון של המנגנון הנסתר שמורות התנהגויות דומות שלנו מהעבר הקרוב, וכל שנותר לאותו זיכרון לעשות הוא לבחור את היעד הנפוץ ביותר לתנועה בשעה מסוימת ביממה, להגדיר את היעד הזה כיעד הנסיעה הנוכחית ולהתחיל בניווט מהבית למקום העבודה.

בשלב זה שאל ג'וני את עצמו שאלה נוספת: "מה יעשה המנגנון הנסתר שבמוחי אם בדרכי לעבודה אתקל בכביש חסום ושוטר יפנה אותי לדרך חלופית, כזאת שלא נסעתי בה בעבר. האם אז הוא 'יתקע'? האם אז המודעות שלי תהיה חייבת להתעורר כדי לפתור את הבעיה?". לא בהכרח, במקרים מסוימים אנחנו מצויים ב"שינה" כל כך עמוקה שאפילו שוטר בכביש או דרך חסומה לא מעירים אותנו.
ג'וני שוחח על מחקרו המיוחד עם חברים, ולא מעט מהם דיווחו לו שהם זוכרים במפורש מצבים זהים לחלוטין. הם דיווחו על מקרים בהם ביום החופשי שלהם, כאשר יצאו מן הבית בבוקר מתוך כוונה לנסוע לקניות בקניון, הם מצאו את עצמם בפתח מקום העבודה שלהם, כשבדרך הם זכרו נתיב סגור ושוטר המפנה לדרך חלופית.

אם הסיפורים ששמעתי, אמר לעצמו ג'וני, הם מדויקים, הרי שמנגנון הניווט הנסתר הוא מורכב יותר ממה שהנחתי עד כה. מנגנון זה מסוגל לא רק לנוע במסלול ידוע ומוכר אלא גם לנווט בין מכשולים ולנוע בדרכים לא מוכרות. כלומר מנגנון הניווט הנסתר לא מנווט על פי מסלול ידוע, אלא על פי יעד, ולכן הוא מסוגל להגיע ליעד גם כשהמסלול משתנה.


	מנגנון הניווט של המוח


	מסיפורו של ג'וני למדנו שקיים מנגנון ניווט מיוחד במוח האדם שאלו הן תכונותיו: הוא מסוגל להוביל אותנו ליעד כלשהו גם כשאיננו מודעים לכך, הוא מסוגל לעקוף מכשולים ואפילו לנוע בדרכים חלופיות ולא רגילות, ולכן, הוא בעל יכולת לנווט ליעד גם כשהמסלול משתנה. כאן ניפרד מסיפורו של ג'וני ונחבור לסיפור אחר, שבשונה מסיפורו של ג'וני דווקא כן התקיים במציאות. ארתור רוזנבליט, החוקר שהמציא למנגנון שגילה ג'וני את השם "המשוב המוחי", תבע שם זה כשניתח את התהליך שעובר במוחנו בהפסקת חשמל פתאומית. כשהחשמל נפסק, אנחנו מחפשים גפרורים או נרות ותוך כדי חיפוש נתקלים בחושך בחפצים שונים, מזהים במישוש שהם לא גפרורים או נרות, "נסוגים", מבצעים "תיקון ניווט" בחושך עד שאנחנו מוצאים את מה שחיפשנו. "המשוב המוחי" אם כן הוא מנגנון ניווט של המוח, הנע למטרה תוך קבלת משוב מהסביבה. על פניו, אין קשר בין המנגנון הנסתר שגילה ג'וני, המסוגל להוביל אותנו מהבית למקום העבודה ביום החופשי שלנו מבלי שהיינו מודעים לכך, לבין תהליך מציאת הנרות בחושך. הקשר בין שתי התופעות הללו הוא שבשתיהן מדובר על יכולת לנווט על פי תמונת יעד. בסיפור של ג'וני, תמונת היעד היתה מקום העבודה, בסיפור של רוזנבליט, תמונת היעד היתה הנרות. ההבדל בין הסיפור של ג'וני לסיפור של רוזנבליט הוא שבסיפור חיפוש הנרות התנועה ליעד היתה מודעת, בעוד שבסיפור של ג'וני התנועה ליעד היתה לא מודעת. חלק מהפעולות שאנחנו עושים נעשות כשאנחנו מודעים להן וחלק כשאיננו מודעים. בשני המקרים, "הנווט המוחי" מוציא לפועל תוכנית כלשהי, ובשני המקרים ככל שמודעותנו לעצמנו תהיה גבוהה יותר, כך יקטן הסיכוי ש"נופתע" מהיעדים ש"הנווט המוחי" מוביל אותנו אליהם. הגברת המודעות העצמית מאפשרת גם הזנה מכוונת של מנגנון הניווט המוחי בתמונות יעד רצויות, וזאת כדי למנוע ממנגנון זה לשלוף יעדים אקראיים שאינם בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג.


	טילים והמוח האנושי


	ניתוח המנגנון המוחי, שמאפשר לנו למצוא גפרורים בזמן הפסקת החשמל, תרם גם באופן מפתיע להתפתחותה של טכנולוגיית הלחימה המתקדמת ביותר כיום המכונה "טילים מונחים". על טילים אלה ניתן לומר שהם טילים "מונחי מטרה", טילים "חכמים", אשר מרגע שננעלו על מטרה, הם "יודעים" לנוע בין מכשולים טבעיים ובניינים עד לפגיעה ישירה ביעד. כיום מוכרים שלושה סוגים עיקריים של "טילים מונחים": טיל מתביית ("שגר ושכח"), טיל בעל מנגנון התבייתות המבצע חיפוש אקטיבי של המטרה. טיל מכוון, המכוון על ידי מפעיל אנושי העוקב אחר מעופו ומתקן את מסלולו. וטיל שיוט, טיל בעל מנגנון המכונה G.P.S המאפשר לו לדעת את מקום הימצאו בכל רגע ולחשב את הכיוון הדרוש על מנת להגיע ליעד הרצוי שהוזן במחשב. מערכת ה-G.P.S היא מערכת של לוויינים המקיפים את כדור הארץ בגובה נמוך ומשדרים אותות שעל ידי קליטתם ניתן לחשב מיקום וגובה. עד להופעת הטילים המונחים, הטילים הנפוצים בקרב צבאות העולם היו טילים בליסטיים: טילים הטסים בקשת בליסטית ללא יכולת תיקון מסלול. אם כינינו לצורך המאמר את הטילים המונחים "טילים מונחי מטרה", נכנה את הטילים הבליסטיים "טילים מונחי מסלול". ההבדלים בין טיל בליסטי "מונחה מסלול" לטיל שיוט "מונחה מטרה" משקפים את אחת המהפכות הגדולות ביותר שהתרחשו בכלי הנשק המודרניים בשדה הקרב של המאה ה-21. לטיל הבליסטי "מונחה המסלול", אין כאמור, יכולת ניווט עצמאית והוא פוגע בקרקע במסלול המכונה "קשת בליסטית". המסלול שעובר הטיל מרגע שיגורו ועד פגיעתו ניתן לחישוב באופן שמאפשר לנבא ברמה גבוהה של דיוק את מיקום נחיתתו. עם זאת מרגע שיגור טיל בליסטי "מונחה מסלול", לא ניתן לשנות את מסלולו ובוודאי לא את המיקום המשוער בו ינחת. טיל בליסטי "מונחה מסלול" לא מסוגל לנווט בין מכשולי קרקע ובניינים ובמובן הזה איננו מצויד ב"חוכמה" של ניווט מדויק למטרה. טילים מונחים, טילים שכיננו אותם "מונחי מטרה" פועלים בצורה שונה לחלוטין. ב"מוחו" של הטיל המונחה מטרה נמצאת טכנולוגיה מיוחדת המאפשרת לו ל"נווט" עצמו לפגיעה מדויקת במטרה תוך זיהוי מכשולים, ניווט ביניהם ותיקון מסלול מעופו עד לפגיעה במטרה. מסלול טיל זה אינו צפוי ועקבי ולכן אינו דומה כלל למסלול הטילים הבליסטים "מונחי מסלול". מבט ביקורתי על רוב בני האדם מלמד על דמיון רב ביניהם ובין טילים בליסטים "מונחי מסלול". בדומה לטילים הבליסטיים "מונחי המסלול", שמרגע שיגורם מושפעת תנועתם מגורמי הסביבה בלבד - רוחות, צפיפות אטמוספרית, חום, גשם, לחות וכו', חייהם של רוב בני האדם מושפעים בעיקר מגורמים סביבתיים, נעדרי יכולת לבצע תיקון בניווט ביחס למטרות. אנשים "מונחי מסלול" מאמינים שגורמים חיצוניים, שרובם אינם בשליטתם, מכתיבים ומעצבים את חייהם. מקרה פרטי של אנשים מונחי מסלול הם אנשים שמאמינים שהגורל מכתיב את חייהם באופן שלא מאפשר להם בחירה, ובמובן זה, השגת מטרות מבחינתם היא מקרית, לא פחות מהמקריות בה פוגע טיל "מונחה מסלול" במטרתו (היזכרו לרגע במלחמת המפרץ הראשונה). מדוע לכנות אדם כלשהו "מונחה מסלול" אם סיפורו של ג'וני הראה שגם במצב של "טייס אוטומטי" יש לאדם יכולת לנווט תוך עקיפת מכשולים, ובמובן הזה הוא דומה יותר דווקא לטיל "מונחה"? השוואה בין טיל בליסטי "מונחה מסלול" ל"אדם מונחה מסלול" היא רלוונטית רק במובן של היעדר מודעות למטרה. טיל בליסטי "מונחה מסלול" לא יכול לתקן את ניווטו ולכן יכול לזהות מכשול כמטרה ולפגוע בו, ובמובן זה, אין לו יכולת לשלוט ביעד שאליו הוא יגיע. בדומה לכך, אדם "מונחה מסלול", למרות יכולתו לנווט תוך כדי עקיפת מכשולים בזמן "טיסה אוטומטית", בשל אי מודעותו והיעדר ערנותו, יכול להגיע למטרה שכלל לא בחר בה. מכאן נגזרת ההגדרה של אנשים "מונחי מטרה". אלו אנשים המודעים לדרך וליעד אליו הם שואפים, השומרים על עירנות כדי למנוע מהטייס האוטומטי להגיע ליעד שונה מהיעד שהם מבקשים.


	הגדרת היעד חייבת להיות כזו שניתן לראותה בדמיון


	אנשים "מונחי מטרה" מאמינים שגורמים באישיותם יקבעו את עתידם. אנשים אלה דבקים במטרה שהציבו לעצמם, מאמינים שעתידם בידם ומסוגלים לתקן שגיאות בניווט בדרך למטרה. אנשים מונחי מטרה מתמודדים עם מכשולים שונים בחייהם ובלבד שיגיעו לבסוף למטרתם. לאנשים אלה גם היכולת לשנות את מטרתם ו"להתביית" על מטרה אחרת. הדרך להפוך מאדם "מונחה מסלול" לאדם "מונחה מטרה" עוברת דרך המעבר מהאמונה בעתיד סגור, שמעוצב על ידי הסביבה, לאמונה בעתיד פתוח הניתן לשינוי על ידי האדם. עתיד סגור, כזה שאינו ניתן לשינוי, עלול להוביל את האדם למסלול חיים שאין לו שליטה עליו. מסלול כזה הוא מנת חלקם של טילים "מונחי מסלול" שהם, כפי שציינתי, טילים צפויים, ידועים, ולא אחת, אינם מדייקים בפגיעה במטרתם. האמונה בעתיד פתוח היא תנאי הכרחי על מנת להפוך ל"מונחה מטרה", אך היא איננה תנאי מספיק. התנאי הנוסף הוא הגדרה ברורה, בהירה ומדויקת של המטרה שאותה הוא רוצה להשיג. הגדרת היעד חייבת להיות כזו שניתן לראותה בדמיון. איך יוצרים תמונת מטרה כשהמטרה מאוד רחוקה מאיתנו ובעיקר אם אף אחד בסביבתנו הקרובה לא השיג מטרה דומה בחייו? הכלי שיכול לסייע לנו ליצור תמונת מטרה ברורה ומדויקת במקרה כזה הוא הדמיון. היכולת של האדם לדמיין תמונת דמיון עתידית מוגדרת של מטרה שאותה הוא רוצה להשיג, היא חיונית ביותר להגדלת סיכוייו להשיג אותה. עם זאת, תמונת דמיון עתידית של יעד אותו רוצים להשיג היא חרב פיפיות משום שתמונה זו מצפינה בתוכה את עוצמת אמונתנו ביכולתנו להצליח, אמונה שמושפעת מהדימוי העצמי שלנו. לפיכך תמונת הדמיון מסוגלת להיות המפתח להשגת המטרה מחד, ומאידך היא עלולה להיות גם הגורם שמונע את השגתה. אדם עם דימוי עצמי גבוה, המאמין ביכולתו, מסוגל לייצר תמונת דמיון עתידית של הצלחה ותמונה זו תהווה מנגנון מתוחכם לניווט אליה. מאידך, אדם עם דימוי עצמי נמוך שאיננו מאמין מספיק ביכולתו, ייצור תמונת דמיון עתידית של כישלון ועם השנים תיעשה התמונה למנגנון מטריד ומרפה ידיים מהמטרה. היכולת של טיל "מונחה" לבצע "תיקון בניווט" תוך כדי מעופו היא סוג של "משוב עצמי" מתוחכם שפעולתו דומה מאוד לתהליך המחשבתי בו אנו מחפשים בחושך נרות ומתקנים תוך כדי תנועה את ניווטנו לעברם, ולתהליך שמוביל אנשים "מונחי מטרה" להגשים את חלומותיהם. תנועתו של האדם ליעדים שהוא מדמיין שיוכל להשיג בעתיד מושפעת, כאמור, מעוצמת אמונתו ביכולתו להשיג את המטרה. "המשוב המוחי" יודע לזהות מכשולים אמיתיים או מדומים, לעקוף אותם ולהתמיד בהתקדמות עד להגעה ליעד. המשוב המוחי הוא מנגנון אוטומטי של מימוש תמונות העתיד שלנו. אם תמונת העתיד שלנו היא בעינינו כישלון, לשם בדיוק הוא יוביל אותנו.


	חיי בעוד עשר שנים


	אם נחזור לאותה נסיעה למקום העבודה ביום החופשי שלנו, הרי שמה שאיפשר את נהיגתנו האוטומטית מהבית לעבודה היה קיומה של תמונת דמיון של מקום העבודה. המשוב המוחי "שולף" את תמונת הדמיון הזמינה. אם לא הזנו אותו בתמונה מוגדרת, הוא ישלוף תמונה אקראית וינווט אליה. כיצד ניתן לפתח באדם "תמונת דמיון עתידית" ברורה, בהירה ומדויקת? האם כל שאיפה להישג כלשהו בעתיד היא בעצם תמונה כזו? קיים הבדל גדול בין שאיפה להגיע להישג כלשהו לבין היכולת לראות בדמיון את הרגע שבו הגעת להישג זה. על מנת להמחיש את ההבדל, אתאר כאן בקצרה מחקר שנעשה באוניברסיטת ייל בארצות הברית על הקשר שבין יכולת האדם לייצר תמונת דמיון עתידית לבין סיכוייו לממש תמונה זו. במסגרת המחקר התבקשו סטודנטים למנהל עסקים להגדיר מה היו רוצים לעשות "כשיהיו גדולים". כמו כן התבקשו הסטודנטים לתאר באופן מפורט ככל האפשר יום בחייהם בעוד עשר שנים. הסטודנטים התבקשו לציין בתיאור חייהם העתידיים פרטי פרטים, כגון התפקיד אותו הם ממלאים, סוג הרכב שברשותם, מקום מגוריהם, שם החברה בה הם עובדים, תחביביהם, שם בן/בת הזוג, מספר ילדים, שמותיהם וגילאיהם, שכרם השנתי, שאיפותיהם, הדברים מהם הם חוששים ועוד. את תיאור "חיי בעוד עשר שנים" נתנו החוקרים לקבוצת סטודנטים אחרת שהתבקשה לדרג את התיאורים לפי רמת האותנטיות שלהם. כלומר לדרג את התיאורים בטווח שבין "אמיתי ל"לא אמיתי". החוקרים עקבו אחר מהלך חייהם של הסטודנטים במשך עשר שנים וגילו שקיימת התאמה גבוהה בין רמת האותנטיות של תיאור העתיד לבין יכולתם של הסטודנטים לשעבר להצליח לממש את העתיד שדמיינו לעצמם. המחקר הוכיח שככל שתמונת הדמיון העתידית של האדם מפורטת ומוגדרת יותר, כך סיכוייו להגשימה גדולים יותר. המאמץ לתיאור "חיי בעוד עשר שנים" יצר את תמונת הדמיון העתידית, וכשזו נוצרה החל לפעול מנגנון ה"משוב המוחי" - אותו מנגנון המתקן את שגיאות הניווט של האדם עד להגעתו למטרה. דימוי עצמי גבוה, הצבת מטרות, הגדרת לוח זמנים מפורט להשגתם ושימוש רצוף בדמיון בדרך למטרה, הם הדרך לשימוש נכון ומועיל במערכת הניווט המתוחכמת שבמוח האדם. זהו, אם תרצו, מנגנון ה- G.P.Sהאנושי. תנאים אלה, שהם ה"נוסחה להצלחה", מעוררים שאלות רבות כמו האם ניתן לשנות את הדימוי העצמי של האדם, ואם כן כיצד? איך מציבים מטרות? איך קובעים לוח זמנים מפורט להשגתם? איך רואים בדמיון את המטרה ואיך משיגים אותה? כמו כן ניתן לתהות האם קיימות לאדם נקודות ייחוס חיצוניות לניווט מוצלח, ממש כמו הלוויינים המציינים את מיקומו המדויק של כלי רכב המצויד במערכת GPS. התשובה הפשוטה ביותר לשאלות אלו נוגעת לדמיון. שליטה במנגנון ה- G.P.S האנושי מחייבת פיתוח ושימוש נרחב בדמיון, יכולת שברוב מערכות החינוך והסוציאליזציה מודחקת ומוצנעת, ורוב בני האדם אינם עושים בה שימוש מפותח, אם בכלל. את יכולת הדמיון ניתן לפתח בעוצמה בכל אדם ובכל גיל כמעט. לעומתה, השאלה המשמעותית ביותר נוגעת לשינוי הדימוי העצמי. האם ניתן לשנות דימוי עצמי נמוך? תהליך העצמת האדם ושינוי הדימוי העצמי שלו מנמוך לגבוה הוא תהליך מורכב ונושא למאמר בפני עצמו. בקצרה ניתן להעריך כי הדרך לשיפור הדימוי העצמי של האדם עוברת דרך הבהרת תמונת העתיד שלו בעיני רוחו, במימוש הפוטנציאל שלו וביכולתו לשלוט בחייו ולנווט אותם אל המטרה.


	ניצול הפוטנציאל אינו יכול להיות תכלית


	במאמר הראשון בסדרה תוארו הגורמים האפשריים שמונעים מהאדם לנצל את הפוטנציאל הטמון בו, בתיאור זה נעדרה במכוון השאלה מדוע לנצל את הפוטנציאל הטמון בנו? כאן המקום לחשוף חלק מהתשובה: ניצול הפוטנציאל אינו יכול להיות תכלית. הוא אמצעי חיוני מאין כמוהו כדי להפוך אדם "מונחה מסלול" לאדם "מונחה מטרה". ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מצטט את ניטשה שאומר: "אם יש לו לאדם דבר 'מה' לחיות עבורו, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. כשהאדם בטוח ביכולתו להצליח וכשהוא מייצר תמונת דמיון עתידית בהירה, ברורה ומדויקת, מיצוי הפוטנציאל שלו נעשה לכורח המציאות עבורו.