 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על שאלה בלי תשובה: גוף-נפש או נפש-גוף? |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק,
25/10/2004 10:41 |
|
|
|
|
|
|
|
ארבע בבוקר. בשעות כאלה, אם אני לא מציירת או כותבת, ועדיין ערה, אני יושבת על הגג העירוני הקטן שלי, שותה תה עם חלב, רואה סרטים רחוקים על מסך הזיכרון הפרטי שלי ומודה בטעויות. היא היתה טעות שלי. אבל רק בגלל שקודם ראיתי אותה מהגב, ועד שהיא הסתובבה עם פניה אלי, כבר הספקתי לטעות כמו כולם.
זה היה לפני שנים. כל הלילה ציירתי. אור הבוקר התחיל לעלות כשנזכרתי שיש לי פגישה בשמונה בבוקר, ואני עדיין ערה. החלטתי לא לקחת סיכון של שינה מועטה, ונשארתי לשבת על הגג. יש נחמה אמיתית ומופלאה במעט צמחייה שמצליחה למגנט אליה את הטבע באמצע העיר. משפחת עורבים שמחכה לפירורי לחם וגבינה על המעקה שלי כבר שלושה דורות, זוג יונקי דבש שנוברים במקור חד וארוך בפרחי הדבש שלי, חוחיות שאזרו אומץ ובנו קן בין ענפי עץ הלימון ודרורים אפורים ופשוטים שעושים לי את שמחת השגרה כל בוקר מחדש. אם אני קמה מאוחר מדי, אני מחמיצה את כל בעלי הכנף. אבל באותו בוקר, מכיוון שלא הלכתי לישון, הבטתי מוקסמת באורחים המעופפים
שלי ומצאתי את עצמי מחייכת בלי סיבה. סתם חיוך של עונג.
פעמון הדלת צלצל ואני ירדתי לפתוח את הדלת. בעודי יורדת, היא, ככל הנראה, הסתובבה והתכופפה אל התיק שלה. כך קרה שבעודי פותחת לה את הדלת, ראיתי אותה מתרוממת בגבה אלי, וטעיתי. כמו שקורה לנו לא פעם כשאנחנו פוגשים אדם לראשונה בדרך הגב.
במבט מהיר וחד קלטתי את כל המראה שלה וגם את תנועת ההזדקפות שלה. בחורה בסביבות השלושים, גבוהה וחטובה, שיער בלונדיני דק וישר שנשר מעבר לכתפיים חשופות. לבושה כמו שצריך, אבל גם כמה שפחות. חולצה צרה וקצרה. ישבן מושלם בג'ינס הדוק. עקבים גבוהים, קרסול דק. אולי 30 שניות חלפו בעוד אני סוקרת את דמותה, ועוד 5 שניות עד שנוכחתי שטעיתי בה כמו כולם.
מאחור היא נראתה כמו אשה שנשים מאוימות על ידה, וגברים אינם יכולים להסיר ממנה את מבטם. אשה שכל גבר יעשה כל מאמץ להאיץ את צעדיו, להקדים אותה, ולהסתובב כמו במקרה רק כדי לראות את פניה. חלום רטוב מהגב, ואז החלום מתייבש בבת אחת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הטעות שכולם טועים בה מאחור
|
|
|
 |
|
|
|
היא הסתובבה אלי, זורקת את שיערה החלק בתנועת יד חפוזה ומגלה את פניה. הבטתי בה, והיא הביטה בי. הפנים שלה היו קשים. חמוצים. שני קווי אורך עמוקים חרצו את השטח שבין אפה לקצות שפתיה הקמוצות. והעיניים, עיניים מנוכרות, כמעט כבויות. וזה היה בעצם כל הסיפור כולו. הפנים שלה היו תשובה לטעות שכולם טועים בה מאחור. והיא סובבה את גבה לעולם מתוך ייאוש שהלך והעצים את בדידותה. באותו רגע ידעתי למה היא באה. קל היה לזהות את התשובה שהיתה טמונה בתוך תווי פניה. אבל אז, עדיין לא שיקפתי לה דבר. רק פתחתי את הדלת לרווחה, ונגעתי ברכות בכתף שלה כשהצגתי את עצמי בפניה. כפי שצפיתי, גופה נרתע קלות, כמו לא מאמינה שמי שנוגע בה לא רוצה ממנה דבר מלבד לקבל את פניה. אף אחד לא רוצה את פניה, ועם הזמן מעטים חשקו אפילו בגופה, בגלל פניה. כשהיא דיברה על בדידות קשה, על חוסר עצום באהבה ועל אי יכולת ליצור קשר עם גברים, יכולתי לשמוע את קולה המרוחק, כאילו היא עצמה איננה. הדיבור שלה היה כמעט מתכתי. והטענה שלה היתה שהיא אינה מבינה למה זה קורה לה ולמה העולם לא מקבל אותה.
עברו עלינו לא מעט פגישות עד שזכיתי באמון שאפשר לי לשקף לה את המרירות ואת הריחוק שנוצרו במסכת פניה הקשה. בכל אותן פגישות, היא הגיעה ברגע האחרון, או איחרה מעט, מעולם לא הסכימה לשתף פעולה באופן גופני, והיתה מתכווצת מול כל ניסיון שלי לתת לה לעשות תרגיל כזה או אחר. כמעט כול ניסיון כזה התפרש בעיניה כפקודה. היא הרי לעולם אינה מקבלת פקודות מאיש.
אני זוכרת את הפגישה שבה חל המפנה. באותה פגישה עיסיתי את פניה בעדינות רבה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה היא הרשתה לעצמה לעצום את עיניה באמת. עד אז היא נשארה בעיניים פקוחות, וגם כשסגרה אותן, עפעפיה המשיכו לרפרף ולרעוד כמו שני שומרי סף, מתוך פחד להתמסר או לאבד שליטה. חלפתי באצבעותי על פניה, מפסלת אותן מחדש, ברכות שגרמה לעורה להצטמרר. ריככתי את החריצים שבין נחיריה לשפתיה, מרחתי לתוכן שמן מתוק, והחלקתי על שפתיה הקפוצות. ליטפתי את סנטרה החד והנחתי כפות ידיים חמות ושקטות על ארובות עיניה, שנעצמו בפעם הראשונה מתוך הרפיה אמיתית. דמעות זלגו מתוך עיניה אל אפרכסות אוזניה העדינות. ואני העברתי את ידי אל כפות ידיה, חודרת את הרווחים שבין אצבעותיה הפשוקות שוב ושוב, לאט לאט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיעורי בית בחיוך
|
|
|
|
|
|
|
באותו הרגע, ידעתי שהיום אוכל לתת לה שיעורי בית בלי לפחד שהיא פשוט תקום, תסרב, תתכווץ או תלך בלי לחזור. ממש באותו הרגע, גם ידעתי שאין לי תשובה לשאלת מיליון הדולר. מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. מאיפה מתחילים טיפול, מהגוף או מהנפש? מבפנים או מבחוץ? הרי שתינו כבר ידענו שהקושי בפניה נולד מתוך חוויה רגשית טראומתית בילדותה, שאין לה דרך להתמודד איתה. אז במה נטפל קודם, בטראומה הרגשית או בתווי הפנים? ברוב המקרים נוטה הגוף להגיב לחוויה רגשית. צער עמוק ואבל כבד מכווצים את בית החזה, פחד גדול נועל או מרעיד את הברכיים. מרירות קשה יוצרת חריצים בפנים. שביעות רצון מאפשרת "מתיחת פנים" טבעית, ודימוי עצמי מתוקן מאפשר זקיפות קומה. אבל יש גם פעמים בהם מקרה מולד, תאונה או ניתוח יוצרים מצב גופני נתון של איבוד איבר או שיתוק, המשפיעים על היכולת הרגשית "לנוע". כלומר הגוף מכתיב את הלך הנפש. ולמרות שבמקרה שבו מדובר, כבר היה ברור לשתינו שחוויה רגשית היא שיצרה את המסכה המוצקה והקשה של המרירות והכאב בפניה, לא נוכל להתחיל לנוע מבפנים החוצה. הכאב היה עמוק מדי, הכלים להתמודדות היו דלים מדי, ובינתיים התעצמה הבדידות ואיתה גם הניתוק והניכור שהולידו ייאוש שקט וחוסר מודעות ליכולת שלה לשנות את חייה.
באותו רגע סגרו כפות ידיה על שלי, תחילה בהיסוס, ואחר כך בתחינה שקטה. הדמעות זלגו ואני יכולתי לראות ילדה קטנה, בהירת שיער, שברגע אחד חרב עליה עולמה, ומאז לא חזר אליה. ואז נזכרתי במקרה אחר שבו טיפלתי בשנה הראשונה שלי כמטפלת. אב שכול שלא יכול היה לחיות את אובדן בנו הבכור. הוא הגיע אלי דרך חברים משותפים. ידעתי שהוא כבן חמישים. בדלת עמד גבר שפוף. רזה מאוד. בית חזה שקוע. מחשבות אובדניות. בחמש השנים מאז איבד את בכורו בתאונת אופנוע שהוא עצמו קנה לו, הוא איבד עשרה ק"ג ממשקלו ועשרה ס"מ מגובהו. הוא בא מרצונו, אבל הקרין ייאוש מוחלט. ואני לא מצאתי דרך לנחם את נפשו. באומץ של מטפלת חדשה, או בחוצפה של חוסר אונים, עשיתי איתו חוזה טיפולי למשך חודש אחד. החוזה כלל פגישה שבועית אחת, ושיעורי בית יומיים שכללו אך ורק הוראות גופניות כמו להזדקף 10 פעמים ביום ל-10 שניות כל פעם, לשתות כל יום 10 כוסות תה צמחים עם דבש, ללכת לים כל יום בזמן השקיעה ולנשום 10 נשימות עמוקות בזרועות פתוחות ולהביט בראי 10 פעמים ביום. התעוזה שלי או שמא הייאוש שלו, בסופו של דבר הוא הסכים, לא לפני ששאל אותי "ובעוד חודש, אם זה לא יצליח, אני אוכל למות בשקט?". בתום אותו חודש, הוא אמר לי שהוא לא יודע מה בדיוק קרה, אבל קל לו יותר לנשום. אחרי חודשים ספורים, הוא הגיע לשעה הקבועה שלנו וכשפתחתי לו את הדלת, הוא אמר לי "לא תאמיני, אתמול בערב הלכתי לסרט".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בלי ציפיות נפשיות, בלי חיטוטים רגשיים
|
|
|
|
|
|
|
זאת היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי את שאלת מיליון הדולר. גוף? נפש? ביצה? תרנגולת? מיליונרית, ככל הנראה, כבר לא אהיה, אבל הגוף של אותו מטופל התרחב טכנית ואפשר לנפשו לנשום. וכך, בעודי נוגעת באותה בחורה, אמרתי לה בשקט, תני לי שבוע אחד של שיעורי בית טיפשיים לגמרי. רק שבוע אחד. היא לא פקחה את עיניה, הישג נדיר כשלעצמו, ושאלה "איזה סוג של שיעורי בית?". "כל השבוע", אמרתי לעיניה העצומות, "את מחייכת. את הולכת ברחוב, מרימה עיניים אל מי שמולך ופשוט מחייכת. את באה לעבודה כמו תמיד, אומרת בוקר טוב, אבל מחייכת. את שוטפת פנים, מביטה בראי ומחייכת אל עצמך, את באה להורייך ביום שישי, רואה שם את אחותך ובעלה עם הילדים שלהם ומחייכת. זה הכל. לא פחות משלוש פעמים ביום. רק השבוע".
היא התיישבה בעיניים פקוחות. "למה שאעשה את זה?", היא שאלה. "אין שום סיבה". אמרתי לה. "שיעורי בית, זה הכל". "אבל למה?", היא התעקשה, "זה לא נראה לך אידיוטי לחייך באופן מלאכותי? זה סתם טיפשי, זה כמו למתוח את שרירי הפנים בלי להרגיש שום דבר. זה מה שנקרא טיפול הוליסטי? חיוך בלי שום כוונה?". "תחשבי על שרירי הפנים כמו על שרירי הבטן", אמרתי לה. "את במכון כושר פעמיים בשבוע. באופן מלאכותי את עושה מאה כפיפות בטן ולא שואלת את עצמך שום דבר. נכון? אז זה מה שנעשה השבוע: 3 פעמים ביום נחזק את שרירי הפנים בתרגיל החיוך. בלי ציפיות נפשיות, בלי חיטוטים רגשיים, שום היבט פסיכולוגי. מחייכים ומרפים. 3 פעמים ביום. שבוע אחד".
חוחית קטנה ניתרה בין פרח הדבש שלי לעץ הלימון והזכירה לי כמה מתיקות היתה באותו צלצול פעמון בשבוע שלאחר מכן. פתחתי את הדלת והיא עמדה שם חטובה וזקופה כתמיד ועל פניה חיוך קטן ונבוך. היא כמעט נפלה עלי כשחיבקתי אותה על סף הדלת הפתוחה. "תהרגי אותי", היא אמרה לי, "אם הצלחתי להבין מה קודם למה, החיוך, הביצה או התרנגולת". וככה היא אמרה: "ביום הראשון, שכחתי מהתרגיל. כנראה, בכוונה. ביום השני, בגלל רגשות אשמה, חייכתי חיוך מאולץ ואיום לאיזו זקנה ברחוב שאפילו לא ראתה שחייכתי. ביום השלישי, שנאתי אותך ואת השטויות שלך, ורק כדי להוכיח לך שאת טועה, חייכתי לבוס שלי בעבודה, והוא שאל אותי אם אני חולה או מתחתנת. באותו יום אחרי הצהריים, חייכתי למורה שלי לכושר, וגם אל עצמי מול המראה. למחרת, לא בכוונה, נפלט לי חיוך במכולת השכונתית, והמוכר חייך אלי בחזרה. 3 שנים אני קונה שם, הוא אף פעם לא חייך אלי", היא אמרה לי בדמעות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התשובה שמאחורי החיוך שעוד לא העזנו לחייך
|
|
|
|
|
|
|
לא תמיד זה קורה מהר כל כך. אולי היא היתה בשלה לתרגיל החיוך. בסוף אותו שבוע, בחור שסרק את גופה, הרים את עיניו וחייך אליה. היא חייכה אליו בחזרה. היא לא העיזה לתת לו את מספר הטלפון שלה, אבל לקחה את שלו וחיכתה עד לפגישה שלנו לשאול אותי מה לעשות. "תצלצלי אליו", אמרתי לה, "ותחייכי כשאת מדברת אתו בטלפון".
לא הכל פשוט. עברנו עוד מהמורות רבות אבל החיוך שינה את פניה. קודם באופן מלאכותי ואחר כך באופן טבעי. ואז נפתחה הנשמה. נולד אפרוח. שהפך לתרנגולת. שהטילה ביצה. שממנה בקע עוד חיוך. ואולי החיוך הוא שבקע כמו אפרוח וגדל לתרנגולת שהטילה ביצה.
מיליונרית, כמו שאמרתי, אני כבר לא אהיה. גוף-נפש? נפש-גוף? קטונתי מלקבוע. את אותה בחורה לא ראיתי כבר מספר שנים. אבל מדי פעם, לפנות בוקר, כשאני פוגשת את יונקי הדבש בחלקת האלוהים הקטנה שלי, אני נזכרת שאין בחיינו שום דבר מובן מאליו, ושלעולם לא אדע את התשובה שמונחת מאחורי החיוך שעוד לא העזנו לחייך.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
