 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון על השקט שמתחבא ברווח שבין המחשבות, כשחוץ ופנים נעשים אחד
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
20/7/2004 9:28 |
|
|
|
|
|
|
|
יש דברים שחבל לנסות ולהבין. עוגת קצפת, חיבוק עם תינוק, פריחת הדובדבן וגם מדיטציה. במקום בו החוויה היא העיקר אין מה להבין. לכן במנזרים היפניים קודם כל מושיבים את באי המנזר מול הקיר לשבועיים, ורק אחר כך מחליף איתם ראש המנזר כמה מילים.
אחרי השבועיים הראשונים, רוב האנשים עדיין לא מבינים מה זה מדיטציה, אבל דבר אחד הם מבינים - שמאוד קשה להם לשבת בשקט, ושיש רדיו פנימי שמשדר להם ללא הרף בתוך הראש. הם פשוט לא מצליחים להיכנס לרווח שבין המחשבות ולנוח.
הראש לא מסוגל להפסיק לעבוד ולא מבין מה יש לחפש בעשייה שהיא כלום ורבע. איך אפשר להחכים מלשבת לבד בחדר שקט? לשבת ולא לעשות כלום - לא חבל על הזמן? מה נותנת הישיבה האוטיסטית הזאת?
מבחינתו, ההיגיון צודק. אפשר היה לנצל את הזמן ולהשקות את הצמחים, לצאת לסידורים או לקרוא עיתון. אם זה היה תלוי בו, גם
עוגת קצפת, לרקוד במסיבה או לשבת בים היה מיותר. אולם כשמניחים בצד את הרצונות ואת המחשבה, מתגלים מעט מהיתרונות שבישיבה חסרת מעש, ונפתח פתח של חופש בדרך אל האושר.
לפי חכמי המזרח, סוד האושר הפנימי טמון באיזון שבין הניגודים, בהרמוניה שבין החוץ והפנים.
החוץ כולל את הבית, העבודה, המשפחה, החברים, הסידורים, הבעיות, ההנאות וכל שאר הדברים שמעסיקים אותנו. החוץ הוא הדמות שאנחנו משחקים בתיאטרון החיים, כולל התפקידים שחוזרים על עצמם במחזה האקראי שלנו, שהיו יכולים להתחלף באינספור תפקידים אחרים.
מדיטציה היא מעין סדנה אישית לפיתוח השחקן (ה"פנים") בלי קשר לתפקידים שהוא ממלא. זהו מסע בעקבות משהו אחר, פנימי, משהו שהוא לא הראש שלכם וגם לא הגוף שלכם. משהו שגם הוא רק תלבושת זמנית של השחקן וחלק הכרחי מהתפאורה הכללית. זהו מסע בעקבות משהו שהוא אתם בעצמכם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לרדת מהבמה, לצאת מהאולם
|
|
|
 |
|
|
|
קניתם כרטיס טיסה, נפרדתם מכולם, הגעתם ליפן והתקבלתם ללימודים במנזר זן. במשך השבועיים הראשונים ישבתם על כרית שחורה בתנוחת מדיטציה מול הקיר, אבל כל מה שעבר לכם שוב ושוב בתוך הראש היו תמונות מהמחזה שלכם, שאותו ביקשתם לעזוב.
כדי לגלות אם יש אמת בהנחה הסינית שהמרחב הפנימי גדול בדיוק כמו היקום שבחוץ, צריך לפנות זמן כדי לשוטט במרחבים הפנימיים. אבל לפני שמצליחים לגלוש שם בנעימות, יש פחד וקושי. פחד מלהיכנס פנימה ולמצוא שם זיכרונות שאנחנו מנסים לשכוח, חלומות שוויתרנו עליהם וחרדות שניסינו להדחיק. הקושי הוא להשתיק את הרדיו הפנימי.
לכל אחד יש את הרדיו שלו ובדרך כלל הרדיו הפנימי מכוון על תחנה אחת שלא משדרת תוכניות אופטימיות. כמעט בלתי אפשרי לכבות את הרדיו (כדור שינה יכול לעזור אבל זה לא ממש פתרון). המסקנה שאליה הגיעו היוגים ההודים היתה שאם אי אפשר לכבות את הרדיו, אז אפשר לפחות להחליף תחנה.
במסורת ההודית, כל מה שצריך לעשות זה לשים בתוך הרדיו הפנימי דיסק של מנטרה. המנטרה, שנמצאת בשימוש נרחב גם בהינדואיזם וגם בבודהיזם, היא "פתוחה" ונעדרת מסר מילולי ממוקד, ויכולה להיות שער כניסה למקומות שהם הרחק מעבר לכל מילה, משפט או מחשבה.
אחרי שמנקים את החלל הפנימי ומסירים את קירות הפחד באמצעות מדיטציות אקטיביות, ואחרי שמבינים שהמאזין היחיד של תחנת הרדיו יכול גם להעביר לתחנה אחרת כשנמאס לו, מתחילים להיאסף רגעים בהם הרדיו הפנימי נמצא במצב קליטה בלבד. לאיטה, הולכת ונפתחת האפשרות לגלות יקום חדש, שמסתבר שהיה שם כל הזמן.
השלבים הבאים במסע הרוחני הם לרדת מהבמה אל האולם, להתיישב על המושב המרופד, לנוח, להירגע ולהסתכל באריכות - ומבחוץ - על כל המחזה. אחר כך, מגלים שאפשר גם לוותר על הצפייה במחזה, ולצאת מהאולם החשוך אל אור היום הבהיר שבחוץ.
הקטע הכי מוצלח הוא זה שבו קמים מהכיסא, פוסעים במעבר ויוצאים החוצה מהאולם אל אור היום - אז אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו שוב בתוך ההצגה, בדיוק באותו מקום בו היינו ממש בהתחלה, אלא שעכשיו ההבדל הגדול שהרבה יותר נעים לנו. הניגודים של הפנים והחוץ הופכים לאחד, והאחד הזה הוא מי שנושם עכשיו.
לאתר הבית של ניסים אמון: www.taos-greece.com
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
