 |
/images/archive/gallery/140/304.jpg אלברט איינשטיין
צילום: ארכיון  |
|
|
| על תורת הקוונטים ויצירת המציאות
|
|
| ד"ר יואב בן דב על תורת הקוונטים שרק חוזרת ומזכירה לנו את האמת העתיקה, שבדרמה הגדולה של הקיום אנחנו ממלאים תפקיד כפול - גם משתתפים וגם צופים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
19/7/2004 9:25 |
|
|
|
|
|
|
|
האם המציאות שאנחנו תופסים קיימת מחוץ לנו, או שאנחנו יוצרים אותה בתודעתנו? עד סוף המאה התשע עשרה, המדע המערבי המודרני היה מבוסס על תפיסה פילוסופית ייחודית של מושג המציאות. לאנשים שחיים כיום בתרבות המערבית, התפיסה הזאת יכולה להיראות כמעט מובנת מאליה. אולם בתרבויות אחרות (לא מערביות, או בארצות המערב עד סוף ימי הביניים) דברים נראו אחרת. התפיסה המדעית הזאת התבססה על הרעיון של מציאות אובייקטיבית, כלומר מציאות שקיימת "שם בחוץ" בלי תלות בעובדה שאנו תופסים אותה.
כדי להבין על מה מדובר, נסו להתרכז במצב העכשווי שבו אתם צופים במסך המחשב וקוראים את הכתבה. הקריאה שלכם משלבת שני גורמים, שאתם מודעים לשניהם בבת אחת: מסך המחשב והמקלדת שאתם רואים וממששים, והתודעה שלכם שתופסת אותם - או במילים אחרות, האובייקט והסובייקט. שני הגורמים האלה מופיעים יחדיו בתפיסה, מבלי שאפשר יהיה להפריד ביניהם: אינכם יכולים לראות את מסך המחשב מבלי להיות מודעים לכך שמי שרואה אותו הוא אתם, ולא מישהו אחר.
השילוב הבלתי נפרד הזה בין העצם הנתפס לבין האדם התופס מתבטא בתרבויות מסורתיות, שאינן מנסות להפריד בין המציאות הפנימית והחיצונית - כלומר, בין תפיסת התודעה את עצמה לבין תפיסתה את העצמים החומריים שסביבה. לדוגמה, כאשר איש ימי הביניים היה מתבונן בתמונה של מריה וישו, הרי שהוא היה יכול לתפוס בבת אחת שלושה היבטים שלה: התמונה יכולה להיות מרובעת, היא יכולה להיות יפה, והיא יכולה להיות קדושה. למעשה, אם נדרג את שלוש התכונות האלה על פי חשיבותן לאדם המתבונן, הרי שעוצמת התחושה החווייתית של התבוננות בתמונה קדושה היתה בדרך כלל החשובה ביותר, בעוד שהצורה המרובעת היתה הכי פחות משמעותית. בתפיסה כזו, אין מקום להבחנה בין היותה
של התמונה קדושה "בפני עצמה" לבין תחושת ההתעלות הדתית שהיא מעוררת אצל זה שמתבונן בה.
בנקודה זו הפך המדע המערבי את היוצרות. הפילוסופים והמדענים של המאה השבע עשרה ביססו את המדע על מושג המציאות האובייקטיבית, כלומר מציאות של תכונות הקיימות "שם בחוץ" בלי תלות בתפיסה האנושית. מנקודת המבט המדעית של אותה תקופה, רק צורתה המרובעת של התמונה היא משמעותית, משום שהיא אמורה להתקיים גם אם איש אינו מתבונן בה. לעומת זאת, התחושה האסתטית של תמונה יפה, או החוויה הדתית של תמונה קדושה, נתפסו כמשהו שמתעורר רק בתודעה של אדם זה או אחר, כלומר כעניין סובייקטיבי הנמצא מחוץ לתחום השפה המדעית. על פי תפיסה זו, המציאות המדעית היא אוסף של חלקיקים חומריים המתוארים "כפי שהם באמת" - כלומר, מנקודת המבט של ישות פיקטיבית, הנמצאת כביכול מחוץ לעולם.
בנקודה זו חל בתחילת המאה העשרים מפנה חשוב, כאשר התורות הפיזיקליות ששלטו במדע עד אותו זמן נתגלו כבלתי מספקות, ובמקומן התקבלה בפיזיקה תורה חדשה הנקראת "תורת הקוונטים". המשוואות של תורת הקוונטים מתארות בדיוק מדהים את התופעות הפיזיקליות, כמו למשל תכונותיהם של אטומים ואלקטרונים או של קרני לייזר. אולם כאשר שואלים מהי המציאות שהמשוואות האלה מתארות, מתברר שהתמונה המדעית הישנה של מציאות אובייקטיבית אינה מתאימה להן. לדוגמה, כאשר מדברים על אלקטרון, מתברר שתורת הקוונטים מתארת אותו בשני אופנים שונים ומנוגדים. לפעמים האלקטרון מתנהג כחלקיק קטן המרוכז כולו בנקודה אחת, ופעמים אחרות הוא מתנהג כגל המרוח על פני כמה מקומות שונים במרחב. יתרה מזו, השאלה איזה משני התיאורים האלה הוא התיאור הנכון תלויה בסוג הניסוי שאנו עורכים, כלומר במדידה המתבצעת על ידי הצופה האנושי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התיאורים המשלימים
|
|
|
 |
|
|
|
מנקודת המבט של התפיסה המדעית הישנה, מצב כזה הוא בלתי נסבל. המדע אמור לדבר על המציאות האובייקטיבית "כפי שהיא באמת", ולא על המציאות כפי שצופה אנושי כזה או אחר תופס אותה. אפילו איינשטיין, שתרם תרומה חשובה להתפתחות תורת הקוונטים בשלביה המוקדמים, החליט בשלב מסוים שהיא מתפתחת לכיוונים לא רצויים המסכנים את עתיד המדע. אולם מול איינשטיין התייצב מדען דני בשם נילס בוהר, שגם הוא תרם רבות לפיתוח התיאוריה הקוונטית. על פי בוהר, המדע אמנם משתמש בשפה של מציאות אובייקטיבית כביכול, אולם בפועל, השפה הזאת מיושמת רק לגבי מציאות הפיזיקלית שאנו מסוגלים לתפוס. האלקטרון אינו "באמת" חלקיק או גל בפני עצמו משום שגם חלקיק וגם גל הם מושגים אנושיים, המתארים את המציאות כפי שהיא משתקפת בתפיסה האנושית. בהקשרים שונים, ייתכן שתיאורים שונים ואף מנוגדים יהיו נכונים עבור אותו אלקטרון. לתיאורים כאלה, שנוגדים זה את זה ועם זאת כל אחד מהם הוא אמיתי בתנאים המתאימים, בוהר קרא "תיאורים משלימים".
תפיסת ההשלמתיות של בוהר חוזרת ויוצרת קשר בין המדע של ימינו לבין מושגים קדם-מדעיים של המציאות. בדיוק כפי שאינני יכול להפריד בין מסך המחשב שמולי לבין התפיסה שלי את מסך המחשב, כך גם אינני יכול להפריד בין האלקטרון "כפי שהוא באמת" לבין תהליך המדידה והצפייה האנושי שבו האלקטרון מתגלה. במילים אחרות, אני יוצר את חווית המציאות בעצם העובדה שאני מתבונן בה, ולכן המציאות הפנימית בתודעה שלי (שמגדירה מה ואיך אני יכול בכלל לראות) והמציאות החיצונית של העצמים שסביבי משפיעות ומשקפות זו את זו. אפשר לראות כאן תפיסה דומה לזו של התורות הרוחניות בימינו, שעל פיהן המציאות שאנו חיים וחווים תלויה בנו ובצורת התפיסה שלנו, ולכן שינוי של עולמנו הפנימי יתבטא גם במציאות "החיצונית" של חיינו. למעשה, גם בוהר עצמו טען שבנקודה זו, תורת הקוונטים אינה מגלה לנו שום דבר חדש באמת. כפי שהוא ניסח זאת, תורת הקוונטים רק חוזרת ומזכירה לנו את האמת העתיקה, שבדרמה הגדולה של הקיום אנו ממלאים תפקיד כפול - גם משתתפים וגם צופים.
הכתבה פורסמה ב"חיים אחרים", גיליון 78 ועברה שינויי עריכה קלים.
לאתר של יואב בן דב | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
