 |
|
|
|
|
קץ הציניות, תחילת החיים |
|
|
|
|
שי טובלי חושב שציניות, האחות הלא חורגת של הגאווה והביטחון העצמי המופרז, רק מרחיקה אותנו מעצמנו ומכאב הפגיעה שקיים אצלנו בלב
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר שאתם קוראים עכשיו נכתב מתוך החשיפה שלי לעולם האינטרנטי, בעקבות כתיבת הטור הזה. מאחר שלא הכרתי את השפה והמנהגים של עולם זה, הוכיתי בהלם כשפגשתי את ה"הוסף תגובה" בסוף כל מאמר. כשהתחלתי לעיין בקפדנות בתגובות, התעוררה בי התחושה שמשהו במסגרת הזאת משחרר משהו מתוכנו, בני האדם, שבאופן רגיל לא היה יוצא. סוג של ארס, אלימות, תוקפנות, חשיבות עצמית ודעתנות שלעולם איננו עומדים מאחוריה ("על החתום: מישהו") זורם החוצה, וכל דעה מבטלת את האחרת, כך שבסופו של עניין אנו נותרים עם כלום. אין אחד גדול.
הדיאלוג שלי עם עולם ה"הוסף תגובה" הוליד בתוכי שאלה נוקבת: מהיכן הציניות הזאת נובעת? האם אנו מודעים לכך שהיא נושאת אופי הרסני, כואב, מלחמתי? והאם אנחנו בכלל מעוניינים להשתנות, או שאולי כולנו בסך הכל רוצים לדעת את מה שאנחנו כבר יודעים? האם היינו רוצים לגעת באורה המהמם של אהבה חובקת כל, או שתמיד, כקולקטיב, נוסיף ונטפח את אותה נעיצת ציפורניים מתמדת, אפילו בתוך מסגרת של שיח רוחני?
הגילוי של עד כמה אנו רחוקים מתום לב, אני חייב להודות, המם אותי. ובכל זאת, אני תוהה, אולי נוכל לראות בטור הנוכחי הזמנה כלשהי לשיח מסוג חדש. נראה לי שאני מוכרח לפחות לנסות ולהציע. אני, כמובן, ער לכך ששיח כזה מחייב קורבן לא רגיל, והוא - ויתור מוחלט על כל צורה של ציניות. וזו בדיוק השאלה שלנו כאן, האם זה אפשרי ועד כמה אנחנו מוכנים להשתנות, אם בכלל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
ציניות היא מגננה
|
|
 |
|
|
ציניות היא אחד הסוהרים המקפידים על חסימת הלב מפני מגע עם כל דבר חדש. "חדש" פירושו, כל מה שעשוי לשבור אותו, לעורר בו היזכרות של משמעות החיים ושל דבר מה שהוא גדול לאין שיעור בהשוואה לחיינו הקטנים והבינוניים. ציניות היא הטכניקה שבאמצעותה אנחנו נמנעים ממגע עם החדש, מהתערערות של המוכר לטובת הלא ידוע. באמצעותה אנו שומרים על הרצף של חיינו הבטוחים והמוגנים. באמצעותה אנו מצליחים להימנע מלהיות מופתעים, להיתפס לא מוכנים, חדירים מדי.
ציניות הולכת ומתגבשת ככל שאנו חשים נבגדים על ידי החיים. האמון שלנו מתערער ואנו חוששים מלהיעשות חשופים בשנית; כמו המחשבה "אין דבר כזה כמו אהבה אמיתית", שהיא תוצר של התנסות בבגידה או נטישה. כולנו משתמשים בסוג זה של מגננה: אנו נמנעים ממצב של תום לב - ממצב שבו איננו מפעילים את השכל בצורה מתוחכמת, חדה או חריפה - על מנת שנוכל להיות בטוחים שאנו כבר יודעים הכל. באמצעות ציניות אנו מבטלים את האפשרות שדבר מה חדש יחדור לעולמנו, משום שאנו משכנעים את עצמנו שאנו כבר יודעים.
נשאלת השאלה האם אדם יכול להיות נבגד על ידי החיים ולא להישאר כלל מתוסכל, ממורמר, פגוע. בנקודה מסוימת היינו תמי לב ואולי האמנו שהכל אפשרי, ובנקודה הבאה כבר גילינו שברגע שבו היינו חדירים מדי, החיים הכאיבו לנו מאוד. כעת, בתוך תודעתנו, אנו מקשרים חדירות עם פגיעה - אנו מלמדים את עצמנו שלא להיות חדירים מפני שזה כואב מדי. באופן זה אנחנו בונים שריון מסביבנו וכך דבר אינו חודר; כל מה שעשוי לפגוע, פוגע בשריון וחוזר כלעומת שבא. העניין הוא, כמובן, שבדרך זו מעט מאוד יכול לשבור את ליבנו, מעט מאוד יכול לגעת. במקום זאת אנו צופים מתוך הבונקר שבנינו מבפנים ומיירטים כל אפשרות לתקשורת אמיתית שתחשוף אותנו מחדש.
ציניות היא האחות של הגאווה, החשיבות העצמית, הביטחון העצמי המופרז. כל אלה הם תולדה של ריאקציה, של בריחה מפני כאב הפגיעה הקיים במעמקי הלב. כאשר אנחנו מניחים לציניות להפעיל אותנו, אנחנו תמיד נדאג רק לאשר ולאשש את מה שאנחנו כבר יודעים, לחזור ולהבטיח שאיש אינו יכול לגעת בנו ממש, שדבר אינו יכול לחדש לנו או אפילו לחדש אותנו.
לכן, שוב, השאלה היא האם האדם יכול להישאר בדרך קבע במצב שבו הוא חדיר, זמין להפתעה, פתוח לחדש. עלינו להיעשות מודעים לאופן שבו אנחנו מגיבים לכל דבר חדש המנסה לחדור לעולמנו. עלינו גם להיעשות ערים לכך שאנחנו כבר מתקשים אפילו לראות שיש משהו חדש, מפני שהפכנו את הכל לישן; הפכנו את הכל למשהו שאנחנו כבר יודעים. השאלה היא האם נוכל להרשות לעצמנו לשוב ולהיפגע, מפני שללא הנכונות להיפגע גם איננו יכולים להיחדר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זמינים תמידית, פגיעים תמידית
|
|
|
|
|
המבחן הוא, אם כן, בכך שנוכל לחיות את חיינו חשופים לגמרי, מוכנים לבדוק כל דבר, כל עמדה שאחזנו בה, כל התנהגות שלנו. הנכונות לשאול שאלות, לבחון את עצמנו בראי המציאות, היא מה ששובר ציניות. מעבר לכך, אנו עשויים לגלות שדווקא בכך שנעשינו חדירים וחשופים ללא תנאי - לא מגיבים אוטומטית בקלישאות החבוטות והמוכרות שלנו - דווקא אז, ברמה מעודנת יותר, אנו מוגנים לחלוטין. אדם שמוכן להיחדר על ידי הכל הוא אדם שברמה העמוקה ביותר דבר אינו יכול "לשרוט" אותו. כאשר אדם נפגע ואינו מגיב בריאקציה של בריחה או סגירה, הפצע מגליד בן רגע. תום לב הוא האיכות שבאמצעותה אנו נותרים חשופים מבלי לרצות להימלט עוד לעולם מפני השמש היוקדת והמפלחת של החיים. וכך, תנועת החיים ואנחנו נעשים אחד. ללא ציניות, התחדשות מתמדת הופכת לטבענו השני.
יותר מכל, ציניות חוסמת בפנינו את הגישה אל אותו נס, אותה אפשרות יקרה מפז של שחרור רוחני מוחלט בחיים אלה ממש. באופן נסתר, גם אם אנחנו מגלים עניין באפשרות זו, חלק גדול בתוכנו יסרב להאמין שאפשרות זו זמינה ונגישה. נדמה שדבר אינו דורש תום לב מוחלט כמו האמת של השחרור הרוחני. וכדי לבוא עם אפשרות זו במגע - כדי להיות מוכן לשאול בתום, בהיסוס, באהבה - האדם חייב לפתוח את עצמו כליל. מדוע? מפני שאמת מחייבת אותנו לוויתור מוחלט על כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים. לנוכח הניסיון לגעת באמת, נהיה חייבים להניח לכל סוג של תגובה אוטומטית מצידנו לעלות באש. כדי להיעשות זמינים תמידית, פגיעים תמידית, יהיה עלינו להניח לכל אתגרי החיים, המעודנים והגסים כאחד, להיראות בפנינו. נהיה חייבים להסכים להטיל ספק בכל חלקי אישיותנו המותנית, כל המערך שהוא אנחנו. האמת תובעת מאיתנו לא חלק מתוך ליבנו, אלא את ליבנו כולו, ולשם כך עלינו להסכים לחשוף אותו. דבר זה מזמין אותנו לברית מחודשת עם החיים, ברית שבמסגרתה כל צורה של חשיבות עצמית, גאווה או ידענות נזנחות ללא תנאי.
שי טובלי הוא מורה רוחני, סופר ועיתונאי. מחבר הספרים "בוקר טוב עולם" ו"זרעים של בריאה חדשה".
קישורים נוספים:
מישהו שחושב קצת אחרת
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
