 |
/images/archive/gallery/314/891.jpg ג'וליאן מור בהרחק מגן עדן.
צילום: מתוך הסרט  |
|
|
|
|
| הניסיון הגובל בטירוף להיות אמא מושלמת מלווה בוויתור על רבים מהישגי הפמיניזם. ספר חדש מנסה לשים קץ לתופעה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אראלה טהרלב-בן שחר, יוסטון (להיות הורים)
6/6/2005 16:11 |
|
|
|
|
|
|
|
ספרה של ג'ודית
וורנר, "Perfect Madness: Motherhood in the age of Anxiety", נופל אצלי על אוזניים כרויות. למעשה אני מתקשה להספיק לקרוא את הספר עב הכרס המתאר איך אמהות אמריקאיות יוצאות מדעתן בניסיון לספק לילדיהן את כל צורכיהם, בדיוק כיוון שגם אני, כמו האמהות המתוארות בספר, צריכה ללוות טיול שנתי של בתי (אין ברירה, חצי מההורים באים), לצפות בשיעור כינור כדי להיות מסוגלת להנחות את האימונים, למהר ולהספיק לקנות חולצה ירוקה ליום פטריק הקדוש (כדי שלא ידעו בכיתה שאין לי מושג מה זה) ולשים משהו על האש לארוחת ערב, כדי שהילדים יאכלו ארוחה מזינה, ולא יפלו לפח הג'אנק פוד האורב בכל פינה.
תיאורים כאלה של חיי אמהות נפוצים כל כך. תאורים עמוסי פרטים של לוח זמנים צפוף בפעילויות של בני ארבע ותשע, פעילויות שעולה מהם ניחוח של בישול ומרכך כביסה, שעולים מהם צלילים של בית הומה ילדים וחברים, ושל גערות של אמא המתחפשת לשוטר. אני מכורה לכתיבת ולקריאת תיאורים כאלה, של אמהות עסוקות המלהטטות בניסיון להשיג הכל. אלא שעכשיו קצתי בהם.
גם אני כמו ג'ודית וורנר, כותבת הספר, כבר אינני מוצאת חן בתיאורים האלה. או לפחות אני מנסה להשתחרר מן החיבה שיש לי לטירוף הזה, למרות שאפילו עכשיו, כשהדדליין של הכתבה הזו קרב ובא, אני מתקשה לעמוד בפיתוי לרוץ להביא משהו לבתי בבית ספר. "רק עוד רגע" אני מתחננת, מתקשה לעזוב עכשיו את המירוץ בתחרות האמא המושלמת.
ואיך אפשר לצאת מהמירוץ כשמסביב אני שומעת את כל האמהות מתנשפות סביבי, מתרוצצות בניסיון לענות על
כל צורך מוחשי ושאינו מוחשי של ילדיהם?
"אני יכולה להספיק הכל", אני משלה את עצמי, שוכחת שרבע שעה פה ורבע שם הם בסך הכל החומר שממנו
מורכבים החיים, ושאם אתה קופץ רק עוד פעם אחת לבית ספר, ועומד על הסירים רק עוד שעה אחת, ויושב איתם עוד קצת על שיעורי הבית, ולוקח אותם פעמיים בשבוע לחוג המיוחד שיש רק בקצה השני של העיר - אז מן החומרים האלה בסופו של דבר מורכבים החיים שלך. ולמרות שהילדים במידה רבה ממלאים את חיינו, ההסעות והכביסות והשיעורים והבישולים אינם באמת המרקם ממנו עשויים "חיים מלאים".
כי כמו שוורנר טוענת, הניסיון הגובל בטירוף להיות אמא מושלמת הוא ההוויה של האמהות האמריקאיות בזמננו, והוא מלווה בוויתור על רבים מהישגי הפמיניזם.
מה קרה לנו, שואלת וורנר, ילדות שנות ה-70 שגודלנו על האמונה שאנחנו יכולות לעשות פשוט הכל? להתקבל לכל אוניברסיטה, לחלום על כל ג'וב ולשאוף למשכורות בגובה שפעם רק גברים יכלו להגיע אליהן. אלא שמשהו קרה, כפי שעולה מעשרות ראיונות שניהלה וורנר עם אמהות מכל רחבי הקשת בארצות הברית. האמהות העובדות ואלה שאינן עובדות, שהודו שהן רואות באמהות את הג'וב של חייהן.
הדיבורים על החשיבות שבמימוש עצמך - הם כבר פאסה. הטענה שאמא עובדת חוזרת הביתה טעונה באנרגיות טובות - ירדה לטמיון יחד עם הפרוזן יוגורט ובתי המיץ. "זמן איכות" הוא ביטוי שכבר מתביישים להאמין בו, והאמהות שמככבות היום בתקשורת הן אלה שעזבו משרות מנכ"ל לטובת גידול הילדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מה קרה לנו? איור: מיכל פרומר
|
|
|
 |
|
 |
|
מתקדמים לאחור
|
|
|
 |
|
|
|
אז מה באמת קרה? מדוע שנות האלפיים דומות להחפיר מבחינת ההתייחסות לאמהות לשנות ה-50? מדוע רבות מן הילדות שיכלו להשיג הכל אומרות משפטים נוסח: "הפמיניזם נועד כדי שיהיו לנו אפשרויות בחירה, ואני בוחרת לגדל את הילדים שלי". מדוע הנשים האלה שרבים ציפו מהן שינהלו את העולם, גומרות כמנהלות משק בית?
זרמים שונים בהלך הרוח החברתי גרמו לכך שהפירוש שנותנות נשות המאה ה-21 לפמיניזם הוא היכולת לבחור
לאבד את הקריירה. קודם כל הלכי הרוח החברתיים מסתכלים היום על גידול ילדים כעל פעילות שאי אפשר
לעשות אלא מתוך התמסרות מסיבית.
רק תסתכלו על הסלון שלכם בשביל להבין על מה מדובר: קלטת "בייבי מוצרט" בווידאו, ה"אוניברסיטה" הצבעונית בפינה אחת של הסלון, ובפינה השנייה מובייל שחור-לבן. כולנו כבר יודעים לומר שהמסלולים העצביים במוח מתפתחים בגיל הרך, ולכן צריך לדבר, להקריא, לשיר לשחק מהר והרבה כי בגללנו/בזכותנו הילדים יצאו גאונים או חלילה, בעלי פיגור סביבתי.
וורנר עצמה מתארת את המאמץ שלה לא להחסיר כלום מביתה: "דיברתי ושרתי", היא מתארת, "המצאתי סיפורים
ועשיתי קולות מצחיקים, סיורים מודרכים במכונית והקראות בארוחות, עד שכשבתי הגיעה לגיל ארבע וחצי, הבנתי פתאום שהפכתי למכשיר טלוויזיה אנושי, המתוכנת לשדר 24 שעות לגיל הרך, ושלא נותרה לי בעצם שום מחשבה לעצמי. וכשהקשבתי לדברי האמהות בגן הציבורי באמריקה, ראיתי שאני לא לבד".
אבל לא רק השליטה במנת המשכל של הילד גורמת לנו לחשוב ששום מעון יומי לא יוכל להחליף אותנו. מה לגבי האופן בו הקשרים שלנו עם הילד מעצבים את המבנה הפסיכולוגי שלו? הרי אם לא "נהיה שם בשבילו" אנחנו יכולות לגרום לזה שלא יהיה לו מודל טוב להתקשרות, ושלנצח לא יוכל למצוא אושר ביחסים אנושיים. לכן אנחנו רצות מהר בלילה, נתקלות עם האצבע הקטנה בכל רהיט, כדי שחלילה לא יבכו יותר מ-30 השניות ההכרחיות, וייתקפו, לא עלינו, חרדת נטישה. הרי כולנו קראנו את הפרק של פנלופה ליץ' המשווה בין ילד שהתייתם לילד שלוקח זמן להוריו להגיע לעריסה.
ושלא תחשבו שברגע שהילדים מגיעים לגיל שלוש והמסלולים העצביים במוח כבר לא מאיימים לצבור חסך סביבתי, והילד כבר התקשר לדמות המרכזית בחייו, הן מוכנות לחזור לחייהן ואישיותן הקודמת. אפילו נניח שהיו יכולות לחזור למקום שבו הפסיקו קודם, האמהות של ימינו עדיין רדופות על ידי מגה-סטנדרטים לגידול ילדים וחמושות באובססיית שליטה (קונטרול פריקיות) שהדור שלנו חזק בה במיוחד.
האמהות האלה מרגישות שהן לא יכולות להפסיק, הן מתפנות לקחת את הילדים מבית ספר, הן יושבות איתם על השיעורים, הן לוקחות אותם לחוגים, הן הולכות איתם לאבחונים ולתרפיות מגוונות, הן מפיקות להם ימי הולדת מיוחדים, קובעות פגישות משחק עם חברים.
הן מנסות באובססיביות לשלוט בצעצועים הנכנסים הביתה (יש המסננות ברבי, ויש המסננות כלי נשק), במזון הנכנס לפיהם (לא שומנים, גלוטן או לקטוז), בכמות הטלוויזיה שהם רואים, פשוט בכל. בשליטה העצמית המפורסמת של בנות דורנו שסופרות קלוריות כל פעם לפני שהן מכניסות משהו לפה, אנחנו מנהלות את חיי ילדינו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גפי אמיר. מופת. צילום: תמר קרוון
|
|
|
|
|
|
|
עקרת הבית המודרנית
|
|
|
|
|
|
|
הבעיה היא שסגנון ההורות המודע והמתוחכם הזה, המלומד והמעודן הזה, שהנשים המודרניות מגיעות אליו מבחירה - הוא לא ממש התקדמות אם מסתכלים על כך במונחי שחרור האשה.
"כל זה", כותבת וורנר, "היתרגם להליכה אחורה בצעדי ענק - לפחות אם מדברים במונחים שבהם הורגלנו לחשוב על פמיניזם. נשים רבות מדברות היום על גידול הילדים כמו על 'מפעל החיים' שלהן. הן תופרות ביד תחפושות ומכינות רק אוכל ביתי, הן כופפות את המטרות שלהן לקריירה של הבעלים שלהן. כמה מאבני היסוד של הפמיניזם של שנות ה-70 - הישגים שחשבנו שאנו בדור הפוסט-פמיניזם לא צריכות יותר להיאבק עליהם - נרמסו. אפילו עבודות הבית חזרו לאופנה, בלבושם האופנתי החדש עם מגזינים כמו זה של מרתה סטיוארט ודומיו".
אז מה היא בעצם רוצה? הקריאה בספר מלווה בתחושת אי נוחות, שמובילה אותנו לחשוב: על מה בעצם היא מתלוננת, מה היא רוצה שישתנה. ואכן, קשה לפתור את הבעיה שהאמהות מציבה לפמיניזם. גם וורנר עצמה מודה בכאב לב, שאי אפשר לשלב בין ההוויה הקרייריסטית של מי ששואפת לתפקידים הבכירים ביותר במשק לבין הרצון להיות אמא טובה. אבל אפשר היה לשלב בין אמהות סבירה לקריירה סבירה, שזה מה שרוב הנשים היו רוצות, אם החברה הייתה מסייעת בכך.
אמנם קשה לצאת למאבק לשיפור חייהן של האמהות, כיוון שכאן השמרנות מלווה גם בענן אמוציונלי של אהבה, אשמה וחובה. אבל וורר, כמו פמיניסטיות אחרות בנות זמננו, טוענת שהמאבק הפמיניסטי של היום צריך להעלות את נושא השילוב בין גידול ילדים לעבודה - לסדר היום הציבורי, ולהפסיק להתמודד איתו כבעיה אישית שכל אמא צריכה לפתור לבדה - בחברה שכאילו מציעה לה לבחור ובעצם לא מציעה לה אפשרויות בחירה ראויות לשמן.
המאבק צריך לדרוש שוק עבודה שמציע חצאי משרות איכותיות, חופשות לידה בתשלום, סבסוד משפחתונים איכותיים לגיל הרך והכרה באמהות כסוג של עבודה.
זו השורה התחתונה של הספר על פי וורנר. אני הייתי מרחיקה צעד אחד נוסף ואומרת: בואו נצא נגד השאיפה להיות אמהות מושלמות. נגד הסטנדרטים הבלתי אפשריים שמיצבים בפנינו האקלים חברתי המקדש את השנים הראשונות לחיי הילדים. אוסף דרישות שגורם לנו להרגיש רדופות ואשמות, ושמייחס לנו האמהות המון חשיבות - אבל רק כאמהות ולא כיצורים אנושיים.
קשה לוותר על זה. מי כמוני יודעת. על הרצון להיות אמא מושלמת, על המחשבה שאולי עוד יש סיכוי לנצח. קשה לצאת למאבק נגד תרבות שמייחסת כזו חשיבות לדבר שאחרי הכל גם הכי חשוב לנו - ילדינו.
קשה לי לכתוב זאת בגלוי בעיתון, כמו שלוורנר קשה היה לכתוב זאת בגלוי בספר - אבל אולי התשובה צריכה להיות "כן". גם לנו האמהות מותר לחיות. והסטנדרטים שהחברה שלנו מעמידה לגידול ילדים, הסטנדרטים שאנחנו האמהות יצרנו למהי הצלחה בתפקידנו, אינם מאפשרים את זה. אלה הם סטנדרטים שאולי חמולה הייתה מצליחה לעמוד בהם אם היא מגדלת ילד יחיד, אבל לא אמא אחת המגדלת כמה ילדים. אם כזו נידונה להתרוצץ אשמה ומתוסכלת בניסיון לרדוף אחרי השגתם.
ואתם יודעים מה? גם אם לא. גם אם נניח שאמא מאורגנת ומוכשרת מסוגלת לעמוד בסטנדרטים האלה, האם זה משתלם? האם באמת אנחנו צריכים לתת קדימות כזו לילדינו על פנינו. האם במשך 20 שנה אנחנו צריכות לוותר על קריאת ספרים, על זוגיות איכותית, על שאיפות להיות משהו חוץ מאמהות?
כי תראו בעצם מה קרה כאן. מתרבות שהייתה אכזרית כלפי ילדיה הפכנו לתרבות אכזרית כלפי אמהותיה. את חוסר ההבנה שגילינו במשך שנים כלפי ההוויה הילדית, החלפנו בהבנה מושלמת כלפי צורכי הילדים. אלא שמשום מה הפסקנו לגמרי לקבל בהבנה את העובדה שגם לנו עצמנו יש צרכים, או לפחות רצונות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
להיות הורים טובים יותר? למנוי במחיר מיוחד חייגו: 03-9638600, או 6333*
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
