 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב נחושה לרדת לעומקה של התעלומה: לילד באמת לא איכפת שכל החדר שלו מבולגן? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
27/4/2005 11:03 |
|
|
|
|
|
|
|
מי אמור למצמץ ראשון? שאלה טובה, אבל בהתחשב בהתקף העצבים שאני חוטפת רגע אחרי שאני פותחת את דלת החדר שלו, מתברר שהשאלה מיותרת. הטיק בעין חוזר באיבחה, כמו דג קטן שמפרפר מתחת לעור. "אלוהים אדירים", אני אומרת. "הרי רק אתמול ניקו פה. איך יכול להיות שהחדר שלך נראה ככה, תגיד לי?".
הילד מביט בי מופתע, אחר כך הוא מביט סביבו. הוא בן שש וחצי עכשיו, אני לא רוצה לחשוב למה הוא יהיה מסוגל בעוד עשר שנים. תיק בית הספר שלו מושלך בכניסה לחדר, שלוש מחברות עפו ממנו, אחת נרמסה כליל על ידי אחותו. נעל ספורט אחת נמצאת על המיטה, השנייה מציצה מתחת לתיק. זוג גרביים, שובל דקיק של חול נשרך מהן, מעטר את השטיח. כל הדיסקים של "איתמר מטייל על העצבים של אמא שלו", מפוזרים על הרצפה. אחד כבר שבור מתחת לכיסא המחשב.
אני לוקחת נשימה עמוקה. אני מחבקת את הילד שלי ומושיבה אותו עליי. אני עוברת איתו על רשימת המפגעים. אני שואלת "למה?". אני רוצה לדעת איך זה קרה. אני חייבת להבין איפה נכשלתי. "טוב, אמא, אני אסדר", הוא כנראה מבחין בייאוש שלי. זה לא מספיק. לא הפעם. שד עצבני עם קרניים אדומות תוקע ציפורניים בכתף שלי. שום חדר מסודר לא יספק אותי עכשיו.
"אני רוצה לדעת למה", אני חוזרת. "אני רוצה לדעת למה. למה. למה. אני רוצה שתגיד לי שלא איכפת לך שמחברת הצלילים שלך נהרסה. אני רוצה לדעת אם יש לך מושג כמה עלה האיתמר השבור הזה, שמתחת לשולחן. אני רוצה ש...".
"הבנתי, אמא!", עכשיו הילד באמת מבוהל. הלופ הזה, הוא יודע, זה לא משהו שיהיה פשוט להיחלץ ממנו. "אני מבטיח שיהיה מסודר", הוא מנופף מולי בשני חלקי האיתמר - בעולם המדע, אגב - "אני באמת מבטיח".
אני גוררת את עצמי מחוץ לחדר שלו. לוחצת על הקומקום, זורקת שקית תה לתוך ספל. יש לי עוד רבע שעה, עד שאני יוצאת לקחת את הילדה מהמשפחתון. שעה אחר כך יגיע יקירי וישליך את התיק השחור שלו בכניסה. שני עטי פיילוט, אחד ירוק, שני אדום, יעופו ממנו, כרגיל. הילדה תצייר באדום. אם יהיה לנו מזל, זה יקרה על חשבון הארנונה, שזרוק פה מתחת לשולחן; אם המזל יתאשפז בבית חולים, היא תעשה את זה על הקיר. את בת שלושים וארבע, אני פותחת בשיחה עם עצמי - הטיק בעין השמאלית רק מתגבר, אגב - כמה שנים את חושבת להעביר עם ה"למה למה" הזה.
זאת שפעם לא היה לה טיק, דווקא יש לה מה לומר. הרי אי אפשר לעבור על זה ככה, כאילו כלום. הרי אי אפשר לחיות בתוך ערימת כביסה עד גיל 48. הרי אי אפשר להתפטר עכשיו, אז לפחות שיהיה מסודר. הילד מדלג לכיווני. יש לו משהו חשוב לומר לי, מתברר. קודם כל, הוא פותח, שאני אדע שהחדר כבר מסודר. חוץ מזה, הוא ממשיך, מעכשיו הוא ממש ישתדל. יש רק עניין אחד שהוא היה שמח לברר.
"כן, מתוק שלי". הדג בעין, נראה לי שהוא נרדם. "תסבירי למה לכם מותר לעשות בלגן ולי אסור". זה בדיוק הזמן להוציא מהמגירה את הפריבילגיה האחרונה של האימהות, זו שמאפשרת החלטות שרירותיות; זו שהולכים עליה לפסיכולוג רוב העשור השלישי. "כי ככה אמא החליטה" - שלום לדג. קשה להירדם, מה? - "כי ככה אמא החליטה וזהו. ברור?".
לטור זה לא ניתן להשאיר תגובות, אבל אפשר לשלוח מיל לעינת
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
