 |
/images/archive/gallery/282/771.jpg אריק לוי.
צילום: עופר עמרם  |
|
|
|
|
| אריק לוי, מהמעצבים התעשייתים המבוקשים בעולם, מסביר למה הוא לא יודע לעשות דברים יפים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אהוד רז
1/4/2005 9:04 |
|
|
|
|
|
|
|
לנסות להגדיר בצורה פשוטה את אריק לוי, ככל הנראה המעצב התעשייתי המבוקש ביותר בעולם כרגע, מתגלה כמשימה לא קלה כלל. מפגש עם האיש החכם הזה, שעיצב לחברת Seiko Epson Inc ביפן, היצרנית הענקית של מדפסות ומצלמות, חושף כי במקרים מסוימים
עלינו להגמיש עוד יותר את הטרמינולוגיה שמשמשת אותנו בדרך כלל כדי להבין דברים.
לוי הוא מעצב, אמן, אומן, פסל, צורף, מדען; אבל בעיקר הוא כל מה שנמצא בתחום המטושטש והמרתק שביניהם. זירת הפעולה שלו היא העולם כולו, לא פחות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הגבולות מיטשטשים
|
|
|
 |
|
|
|
לוי, 42, נולד בתל אביב. בסוף שנות השמונים עסק בעיצוב גרפי והשתתף בשתי תערוכות של פיסול סביבתי. בשנת 91' סיים לימודי עיצוב תעשייתי בבית הספר Art Center Kollege of Design בשווייץ. כיום הוא חי בצרפת (" ככה יצא"), אליה עבר לאחר שהתאהב ברקדנית צרפתייה. לפני שעזב היתה לו חנות גלישה בארץ ("סדר היום שלי הורכב מים, שמש וגלים"). יותר מכל, לוי נמצא היום במקום שבו מעצבים רבים שואפים להיות: הוא שותף בחברת L Design הבינלאומית יחד עם פיפו ליאוני, ומיישם בה פרוייקטים חדשניים בעיצוב תעשייתי, פיתוח מוצר, תאורה, בניית מותגים, עיצוב פנים ומחול.
למה לא בארץ?
"בארץ מעניין, אבל קטן. עזבתי את הארץ לפני 14 שנה, כשהרעיון לא היה להיות מעצב בחו"ל, אלא לגור שם. עזבתי את הארץ בגלל אהבה ולא מפני שלא היה לי טוב פה".
סיפרת פעם שאתה אוהב לעבוד בחלל הצר שבין עשייה אמנותית לבין עיצוב תעשייתי. איך היית מגדיר את תחום העבודה שלך בצורה יותר מוחשית?
"הבעיה טמונה בשאלה שלך. אני חושב שאין הגדרה. אני עושה מה שאני מאמין בו, מה שאני חושב שהוא טוב, ואני בוחר בדרך שהיא הכי מוצלחת להציג אותו. אז לא איכפת לי שיקראו לי אמן, אומן, פסל או מעצב. זה לא מעניין אותי. זה למעשה היתרון של התקופה שלנו, שבה הגבולות מיטשטשים ואין הגדרות מדויקות".
זה לא קצת בעייתי?
"יש בעיה בשיווק של המציאות הזאת. איפה ישימו את הדברים שלי: במחלקת המנורות, ברהיטים, באמנות? היתה לי תערוכה בגלריה לאמנות מודרנית בקוריאה, והיה בה פיסול, וידיאו, צילום ואובייקטים. כך שגם הגלריות הפנימו שאין טעם למתג כל דבר והן מציגות תערוכות מעורבות".
אז העולם הולך עכשיו לכיוון שבו לא יהיו מחיצות, ומדיות פופולריות יתערבבו עם אמנות גבוהה ועיצוב באמנות?
"כן. התכנים משתנים כל הזמן. פעם צייר לא היה צייר, הוא היה למעשה מצלמה. כשאציל הזמין צייר על מנת שיעשה לו פורטרט, הוא עשה זאת כיוון שלא היתה אז מצלמה. אז מה, קראו לו אמן? היתה לו גלריה? לוואן גוך היתה גלריה? הם היו עושי מלאכה. אומן הוא בעצם עושה מלאכה, אמן הוא זה שמכניס פנימה את הרוח וכל הפרשנות".
אתה למעשה יוצר אסתטיקה, שימושיות. מה מניע אותך?
"אם הייתי יודע מה מניע אותי, הייתי שם עליו יד וקונה את כולו. אבל הכיוון שלי הוא בטח לא אסתטיקה. אני לא יודע לעשות דברים יפים, אני ממש גרוע בזה".
נראה לי שרבים יחלקו על דעתך.
"אם מישהו בא אליי ואומר לי "תעשה לי אגרטל יפה", אני אומר לו שילך למישהו אחר. אני עובד כמו מדען, ככה אני מרגיש. אם לא הייתי מעצב כנראה הייתי מדען במעבדה. הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה לחקור, וזה מה שהחברה שלי לעיצוב בפריז עושה. לכל אחד מאיתנו יש תאי מחקר ויש תא גדול של כולם. תפקיד החברה הוא לתת לנו זמן וכסף לעסוק במחקר. העשייה הזו היא ללא מטרה מסחרית, וכך אנחנו לפעמים מגלים דברים. לפעמים מה שהתגלה הופך לאובייקט, לפעמים לפסל והרבה פעמים זה פשוט הולך לפח. אבל החוויה נשארת".
נשמע לי כמו חלום רטוב של כל מעצב. זו מעבדה שמתעסקת בחומרים, בעיצוב?
"זה יכול להיות גם חומר אינטלקטואלי. כלומר, אני יכול לכתוב טקסט, או שאנחנו עובדים בתעשייה מיקרוביוטית או בביוכימיה. ממש עובדים ברמה המולקולרית. בערך 20 אחוז מהזמן אנחנו במעבדה, וה-20 אחוז האלו נותנים כוח ל-80 הנותרים שבהם אנחנו עושים עיצוב פרופר. זה המנוע וגם הבונוס".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מנורה של לוי
|
|
|
|
|
|
|
אנשים נשארים אנשים
|
|
|
|
|
|
|
ב-1992 עיצב לוי את הסט להפקות מחול של להקת המחול השוויצרית, להקת המחול ההולנדית ולהקת הבלט הפינית. דרך זוגתו דאז הכיר את אוהד נהרין ועבד עימו ועם להקת "בת שבע" במשך מספר שנים. היום הוא עובד עם מספר כוריאוגרפים שונים בעולם, ותוך שהוא מתחיל את העבודה עימם מאפס, יחד הם בונים את הקונספט ואת החלל. לוי מודה כי החלק החביב עליו בכל התהליך הוא השבוע האחרון, שבו נסגרים כולם בקפסולה של האולם ומתנתקים מן העולם.
אתה עובד כבר הרבה זמן עם להקות מחול, איך נעשה החיבור?
"המשרד שלנו הוא אינטר דיסציפלינארי, כלומר רב תחומי. אין כמעט תחום שאנחנו לא נוגעים בו חוץ מבניין, בינתיים. אני עושה תכשיטים, עיצוב פנים ועובד גם עם אופרה. למחול הגעתי דרך שותפתי לחיים לשעבר, שהיא רקדנית".
ספר לי על דרך העבודה שלך איתם.
"תראה, אני לא מעצב תפאורה ואני לא יודע לעשות כאילו וליצור פסאדה. אז לפעמים אני יוצר אובייקטים ולפעמים אני עובד בחלל, כמעט כמו ארכיטקט. זה קשור יותר לקונספט, לתחושה ולחוויה. היום אני משתמש במונחים שאני ממציא כמו Emotional Argonomics, או 'הרגש לפני שאתה רואה'. אם לא היו לנו עיניים, איך היינו מרגישים בחלל אז? העולם משתנה לגמרי. אם אני עושה אובייקט גדול עם נוכחות מפלדת אל חלד, אני אכין אותו במקביל גם משוקולד, כי השוקולד נותן לצופה לעבור תהליך. אתה שם את האובייקט בפה, ואז אתה חש את הצורה גם עם עיניים סגורות".
מה רע בלהשתמש בעיניים?
"אנחנו חיים בסביבה שיש בה שימוש יתר בעיניים. אני ויתר האנשים מותקפים באימאג'ים. אם זה טקסט או פרסומות. לאן שאתה לא מסתכל".
וזה רק הולך ומחמיר. מה יהיה בסוף?
"במידה מסוימת כן, זה מחמיר, אבל באופן מעניין, קורה עכשיו דווקא תהליך הפוך. המחשבים גרמו לזה שישתמשו בפחות נייר, אבל היום הרבה יותר קל להדפיס, אז מה שצריך כדי לקבל טקסט כתוב זה ללחוץ PRINT וגמרנו, ואם בטעות לחצת על פקודה להדפסת 100 עותקים, לא נורא - נזרוק 99 מהם לפח; או השיחות הבין יבשתיות שאפשר לעשות היום דרך המחשב. אם לפני שנייה דיברנו תוך כדי הליכה ברחוב, היום אני רואה אנשים יושבים מול הקופסה של המחשב ומדברים אליה. הם עושים את זה כי זה חינם, אבל שוב אנחנו מוצאים את עצמנו כבולים למכשיר. כלומר יש כאן הליכה אחורה ולא קדימה, וזה נפלא".
אבל הקדמה נמצאת בכל מקום. החפצים סביבנו הולכים ומאבדים זהות. למכשיר הטלפון היו פעם חוגה ואפרכסת וככה זיהינו אותו. המכשירים הסלולאריים הם קופסאות קטנות. וזה נכון לגבי חפצים רבים שמשמשים אותנו.
"נכון כי יש צ'יפים אלקטרוניים והכל נהיה קטן יותר. אבל קיימת בעיה אחרת - הכל השתנה סביבנו: המכוניות, התקשורת. אנחנו טסים יותר מהר, שולחים מידע במהירות שיא ונעים על מסועים מהירים בשדה התעופה, אבל רק דבר אחד לא השתנה, וזה האדם. כל אדם צריך לישון, לאכול ולעשות פיפי".
אז אנחנו נשארים בעלי חיים והמכניקה טסה קדימה?
"נכון. אפשר לראות את זה יפה במכשיר הטלפון הסלולארי. היום הטכנולוגיה מאפשרת לנו לייצר אותו בגודל זעיר, אבל אז הוא יהיה בלתי שימושי. הכפתורים חייבים להיות בגודל מינימאלי כדי שיתאימו לגודל כף היד שלנו. אנשים עדיין דופקים על הטלוויזיה כשהיא מתקלקלת. אנשים נשארים אנשים, וזה מה שיפה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מברשת לאיבוק ספרים של לוי
|
|
|
|
|
|
|
תושב כדור הארץ
|
|
|
|
|
|
|
בעברו, לימד לוי ב-Ecole Nationale Superieure de Creation Industrielle, מוסד נחשב ללימודי עיצוב בפריז, ובמקביל הנחה כיתות אמן באוניברסיטאות שונות ברחבי אירופה. בין יתר חלקי העולם, מקפיד לוי לבקר גם בארץ הקודש להשקות את השתילים הסטודנטיאליים בבתי הספר לעיצוב כמו "בצלאל" ו"שנקר". הסיבה לביקורו הנוכחי היתה הרצאה שבא להעביר במסגרת הכנס הבינלאומי בנושא הקשרים בין התרבות לתעשייה, שנערך על ידי "שנקר", בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב, ובחסות המועצה הבריטית. בכנס, דיבר לוי על החלל הצר שבין אמנות לתעשייה.
לאיזו דרך, לדעתך, פונה העיצוב? איזה עתיד צפוי לנו ולמוצרים שמשמשים אותנו?
"מה שמעניין זה לראות מה קורה לתעשייה עצמה. לפני עשור היו מעט מאוד חברות ענק שיכלו להרשות לעצמן לייצר נניח כיסא בהזרקת פלסטיק, כיוון שזה היה תהליך ייצור יקר. היו ארבעה-חמישה כיסאות ידועים ופה נגמר הסיפור. היום לעשות תבנית להזרקה עולה כעשירית ממה שזה עלה אז. היום אתה יכול למצוא חברות של שלושה אנשים שמציגים כיסאות בהזרקת פלסטיק שאותם ייצרו במפעלים אחרים. אז כל שנה יש 20 כיסאות חדשים. התעשייה משתנה והגישה לכלים, (כלומר, אל מתקני הייצור; א.ר.), נהייתה קלה".
איך זה ישפיע עלינו?
"יהיה יותר שפע ומבחר עשיר יותר, אבל זה לא יפתור את כל הבעיות, כיוון ששפע לא שווה תמיד לאיכות. מה שחשוב זה שהמעצבים יעלו עם הזמן את רמת המינימום בעיצוב. לייצר מוצר יפה זה עניין אחד והוא תלוי בטעם, אבל מה שחשוב זה שמוצר הכי נחות יחסית, לא יהיה נחות בכלל ויהיה חכם ומעניין. כשאני הייתי בגן ילדים שיחקנו בקוביות ובחול, והבן שלי עכשיו לומד לקרוא א'-ב'".
אין לך חלום לבוא קצת לארץ ולעזור להפריח את השממה?
"לדעתי אין פה שממה. יש פה הרבה מאוד כישרונות והרבה פוטנציאל, אבל אין תעשייה. ברגע שיהיה פה שלום כולל בכל האזור, זה יהיה מרכז העניינים של העולם. שים לב שבעולם הערבי אין מחשבים ואין מכוניות ומותרות, וכולם צריכים לקנות ולהצטייד. אני לא ישראלי שעובד בחו"ל, או צרפתי שבא לבקר בארץ. אני תושב כדור הארץ, והחלום שלי הוא חלום שקשור בכדור הארץ. ההצלחה של הלצאת מכאן ולהביא דברים חדשים היא לא פחות חשובה, כי צריך לקלוט דברים מבחוץ".
בינתיים, עד שהשלום יגיע, ימשיך לוי את הרפתקת החיפוש העולמית שלו, ויעצב ככה, על הדרך כמה מוצרים, תעשייתיים יותר או פחות, שמייצגים את הדרך שבה הוא הולך. ואגב, הם גם מאוד יפים, גם אם הוא לא ממש התכוון שזה ייצא ככה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
