 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב לקחה מקדמה ארוכה לתכנון הנופש בגליל, אבל שכחה לקחת בחשבון כמה מעובדות החיים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
30/3/2005 12:01 |
|
|
|
|
|
|
|
שלושה שבועות לפני המסע הגדול, אני מתחילה לשחרר את האינפורמציה לעולם. "את יודעת שאנחנו נוסעים לגליל", אני אומרת לג' בחשיבות של מגלה ארצות נורבגי. "מה, מחר?". ג', לא עשו אותה באצבע. שניים וחצי עשורים של חברות קרובה, לימדו אותה שמשפטי ה"את יודעת" שלי, שייכים בדרך כלל לזמן הווה. "בעוד שלושה שבועות, דווקא".
"אבל, אבל", שוקלת ג' אם שווה להעליב אותי על הבוקר, "את החתונה שלך תכננת בפחות זמן, לא?". "אל"ף, לא", אני משקרת. "ובי"ת, כשיש שתי עבודות ושני ילדים וכל כך מעט ימי חופש ו...". " תיסעי ותשתקי כבר", מהסה אותי ג'. " ואגב, נורא יפה שלמדת לתכנן ככה מראש".
כולה שלושה ימים בלוטם, בצימר המקסים של משפחת רוטמן, ואיזה הכנות אינפורמציה שאני דופקת. אמהות מהכיתה מנדבות לי אטרקציות לטף שנופלות על הדרך, אבאים שאוהבים לאכול אומרים לי איפה לעצור לנגב, ג' תורמת ספר טיולים מהעבודה, ויקירי? ובכן, יקירי בונה על נחש אנקונדה ענק שיחנוק את כולנו על היום הראשון, אחרת קשה להסביר את בולמוס קניית הספרים שאחז בו פתאום.
רק ששבוע לפני, כמו שקורה לכל האנשים המסודרים שמתכננים יפה את החיים קדימה, לילד יש משהו חשוב להבהיר. הוא עושה את זה בארוחת הערב, קצת אחרי החביתה והשוקו. הוא פשוט, בואו נשים דברים על השולחן, מוציא אותם במהירות גדולה: השוקו מהאף, החביתה גרוסה גס מהפה. "אני חושב שהילד חולה", מעיר יקירי בשלווה. "אני חושבת", אני מסירה את חולצתו הרטובה של הילד, בודקת על הדרך שאין לו כתמים אדומים של חיידקים טורפים, "שתרים טלפון לרוטמנים ותבטל". "נפלת על הראש?", בוהה בי יקירי. "זה עוד שבוע!".
יומיים אחרי הילד עדיין מטייל באזור ה-39 מעלות. ביום השלישי אומנם נרשמת ירידה קלה, אבל מקץ שעות ספורות מתברר שהפיה הקטנה שעושה חום, פשוט התכופפה לרגע לפני שעלתה על המקפצה. "41 מעלות", אני מודיעה. "אני מכניסה את הילד לאמבטיה. בינתיים, תעשה טוב ותתקשר לרוטמנים לבטל, מה?". "אני לא מבטל", מפתיע יקירי בנחישותו. "הוא ילד. הוא יחלים. תראי שמחר הוא קם חדש". אני לא עונה. מה יש בדיוק לומר על שטויות איומות של גברים, בייחוד כשלמחרת בבוקר הן מתבררות כנכונות?
הילד אכן קם עליז ושמח, אין לו חום, הוא סתם רוצה לנסוע לגליל. "אמרתי לך", צוהל האבא, אבל מוחק את החיוך במהירות. "מה קרה לך, את לא שמחה?". הפעם אני מושיטה ליקירי את מד החום. 39.3 מעלות . "את באמת נראית חולה", הוא מודאג לרגע. "אבל אם בכל זאת תרגישי טוב מחר, את יכולה להצטרף אלינו".
גל של עלבון שוטף אותי. "מה אמרת? אתה מתכוון לנסוע בלעדיי?", יקירי מביט בי ברוך. "את הרי לא רוצה לנסוע חולה, נכון? תנוחי פה, אני אקח את הילדים". אני אומרת "בסדר", ובלב כבר רצה הנקמה. איך הם יבלו בגליל, ויחזרו הביתה כדי למצוא אותי גוססת על השטיח, בתוך שלולית סמיכה של קיא ירקרק.
רק שבבוקר, ובכן, בבוקר שוב משתנים החיים בקצב הסמבה. הילדים דווקא מקפצים בסלון בעליזות, רק שבעל השמחה האמיתי ממאן לצאת מהחדר. זה קורה אחרי שעה בערך, עם מדחום תקוע בפיו. "אני חושב שאני עומד להתעלף", הוא מודיע ברצינות. "תראי", הוא מושיט לי את מד החום. "38.5 זה כלום", אני פוסקת. "לגבר, 38.5 זה מאוד קשה", מתקן יקירי. "האמת? אני לא חושב שאפשר לנסוע ככה.
לקטע זה לא ניתן להשאיר תגובות. מה שכן, אפשר לשלוח מייל לעינת
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
