 |
/images/archive/gallery/281/926.jpg איך עושים את זה?
איור: ריקי בן ארי  |
|
|
|
|
| איתי יעקב גיבש פאנל של מומחים כדי לענות על השאלה הגדולה מכולן: איך מגבשים סגנון לבוש |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
1/4/2005 9:02 |
|
|
|
|
|
|
|
ב-1983, בדרכו לפגישה עם מנהלי חברת התקליטים CBS בלונדון, פנה אל בועז תורג'מן, אז דמות לילה ואופנה מוכרת בישראל, אדם מבוגר ברכבת התחתית והטיח בו: "אנחנו עדיין לא במאדים!". הימים היו ליבת תקופת הפאנק ותורג'מן, שהיה לפאנקיסט הראשון בישראל של שנות ה-70, כבר מזמן ברא לעצמו סגנון לבוש שהיה רחוק מכל הגדרה מוכרת. "לבשתי מכנסי טייטס שחורים מחוררים, כמעט מתפוררים, מגפיים שחורים כמו של פיטר פן, חולצת גולף שחורה מקטיפה וכובע שחור ענק שנראה כמו ברט ועמד על הראש", הוא נזכר. "במקום שיער, קשרתי עיתונים ישנים שבצבצו מתחת לכובע. את הפנים צבעתי בלבן
וציירתי עליהן טיפות שחורות שזלגו עליי כמו דיו שמתפוצץ לך בפנים".
ספק אם הייתם מנסים על עצמכם את הסטיילינג המופלא הזה, אפילו בפורים. גם הפקות האופנה הפרועות ביותר בישראל לא הפליגו מעולם בדמיונן אל מחוזות האקסטרים אותם פקד תורג'מן, שסגנון הלבוש האקסצנטרי שלו שימש שנים ככרטיס ביקור בלתי נשכח, לטוב ולרע. עד היום הוא זוכר חודשים שלמים בהם לא יכול היה ללכת ברחוב ונאלץ להתנייד במוניות בין הבית לעבודה למועדוני הלילה, כיוון שחטף מכות משוטרים ועוברי אורח משועממים, כשחטאו היחיד היה העובדה שבחר להרכיב לעצמו סגנון לבוש ייחודי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אולי ככה? איור: ריקי בן ארי
|
|
|
 |
|
 |
|
משחק מכור
|
|
|
 |
|
|
|
השאלה "כיצד אדם רוקם לעצמו סגנון לבוש?", היא אחת המרתקות, אך גם החידתיות ביותר. אנשים רבים מרכיבים לעצמם סגנון אישי, אך הסיבות המובילות אותם לצעד זה הן רבות ומגוונות: רצון להתבדל או להשתייך לחברה, דימוי עצמי, השפעות סביבתיות, אקרובטיות ויזואלית בין חוקים דתיים, צורך לבלוט, מרד בתכתיבי האופנה החברתיים, טעם אישי משובח או התבטאות פנימית על ידי "התחפשות" למודל מאומץ.
תורג'מן, 42, מתגורר כיום בבריסל ומתפקד כאמן רב תחומי. בשנות ה-70, כשהחל לפתח את הזהות הוויזואלית שלו, ישראל ואף תל אביב, לדבריו, חטפו ממראהו זעזוע עמוק. הוא, מצדו, הלך עם זה עד הסוף. "אני יליד שנות ה-60, דור הבייבי בום", הוא מבאר עבורי את ההיסטוריה של אותם ימים. "באותה תקופה, ההורים שלי חוו את המהפך שעבר על מדינת ישראל הסוציאליסטית בשנת 61', כאשר נותקו היחסים עם ברית המועצות. במקביל, הדור של הוריי נחשף לגלולה, המין החופשי וההיפים, שלא היו בקנה מידה אחד עם הצביון הסוציאליסטי שהיה קשור לבגדי הפלמ"ח, כובע טמבל, נעלי נמרוד ו'טוב למות בעד ארצנו'".
שנות ה-70 בישראל היו עבור תורג'מן המתבגר בליל של תרבויות: מצד אחד דור בוני המדינה ומצד שני הדור שנחשף לתרבות אמריקנית מתגברת. "הבחירה היתה אז להיראות פלמ"חניק או ספרדי, אשכנזי, דתי, חילוני או היפי. הכל תחום בהגדרות, עם תחושת קולקטיביות חזקה", הוא נזכר. "גבר בחולצה אדומה או בלבוש מגונדר, נתפש בזמנו על גבול הסטייה. היו אפילו אנשים שחשבו שאפטר שייב זה עניין לנשים בלבד".
תנועת הפאנק שנוסדה באותם ימים, הביאה עבור צעירים רבים בעולם מזור לתחושת המחנק שאפפה אז את סצינות התרבות, האמנות והפוליטיקה. למרות שהיתה זו תנועה בעלת קודים מוגדרים, אם בלבוש ואם ברעיונות החברתיים והתרבותיים שלה, עבור רבים הגדיר הפאנק ייצוג אינדיבידואליסטי ומרדני במרחב הציבורי. "רצינו לצאת מהתלבושות המסורתיות של הבורגנות המיושבת בדעתה וללכת על דברים יותר מטורפים. להראות שהאופנה מאוד רחבה ואין נורמה יחידה, ושכל רעיון אופנתי הוא ראשית כל רעיון, לטוב או לרע", מסכם תורג'מן.
את הבחירה להתלבש באופן חריג, הוא מתרץ כיום בעובדה שרצה לפרוץ את "השורה", כפי שהוא מכנה את אותן נורמות, אך בלבו החליט כי יהיה יותר פאנקיסט מסיד וישס, ויויאן ווסטווד ומלקולם מקלארן - הדמויות המזוהות ביותר עם הפאנק הבריטי. באותם ימים הוא נהג להסתובב בחוצות תל אביב עטוי פרוות, בגדי נשים שהפך לבגדי גברים, בגדי יד שנייה, בגדים שתפר לעצמו ואביזרים בולטים, כשהוא לא פוסח על איפור כבד ודרמטי, לצד עיצובי שיער פרועים. היום, אם תיתקלו בו ברחוב, ספק אם תחסירו פעימה מאופן לבושו. "צר לי לאכזב את כל השומעים", הוא מתנצל בחיוך. "אבל היום הבגדים שלי הם הכי פשוטים ונוחים. לא בא לי להסתכל יותר בראי. הייתי עבד שלו. תראה את זה כסוג של פרובוקציה, אבל אני מרגיש ככה טוב, גם אם אני לא נראה טוב, וזה גם סגנון אישי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סיד וננסי. מה זה לעומת בועז תורג'מן? צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
בין אופנה לסגנון
|
|
|
|
|
|
|
עפרה טנא, דוקטורנטית לסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, טוענת כי הבחירה בסגנון לבוש אישי קשורה בחיפוש אחר הזהות העצמית. "מאחר שאין כיום חשיבות מרובה למוצא האתני או למעמד הכלכלי, אנו מחפשים דברים שיספרו לנו מי אנחנו. סגנון זה כתובת, זה להתיימר, במובן החיובי של המילה, להשתייך לקבוצות מסוימות, כדי שנרגיש שאנחנו עושים בחירה. בעולם החילוני זה נחשב כחופש אישי".
את טוענת שיש כאן חופש בחירה, אבל ישנה טענה שאנחנו נמצאים בעולם הזה בשליטה מתמדת, אם מבחינת מדיה, משטר וכדומה.
"ופה אין שליטה? ישנה שליטה קיימת, אך יחסית. זאת שליטה של הנורמות - מה נחשב או מה מותר בקרב האנשים בשדה בו אני מסתובב. אנחנו נמצאים תמיד תחת פיקוח ושליטה. במקרה הזה ישנה הרגשה של בחירה, גם אם היא מדומה: לבחור בין ריבוק לנייקי, למשל".
את בעצם אומרת שהסגנון שולט בנו.
"אין מקום שפנוי מסגנון. גם אם תחליט שאתה לובש מוצרי טבע, יד שנייה או בגדים שיוצרו בכבישה קרה בהרי ההימלאיה, אלו עדיין סגנונות. אי אפשר להימלט מסגנון. צריך להסתכל על זה כמשחק לא רע שקשור בנו בעולם הזה, שבו אין לנו הרבה מה להגיד".
אם נפרק את טענתה של טנא, נצטרך להבדיל בין המונחים "אופנה" ו"סגנון". סגנון אישי, גם אם הוא משתלב עם מגמות האופנה העונתיות או אפילו מתנגד אליהן, הוא עדיין עטיפה ויזואלית ייחודית שאותה ברא אדם לעצמו. אפילו המתנגדים הגדולים לתאגידי האופנה, למותגים החזקים ולמגמות העונתיות המשליטות רעיון כלשהו ברחבי העולם, ייצרו לעצמם סגנון לבוש מסוים, אם זה על ידי שילוב של פריטי יד שנייה או פריטים ייחודיים של מעצבים קטנים. אופנה, לעומת זאת, היא דבר מתחלף, זמני ועונתי, כמו אקווריום ענק של רעיונות לבוש.
"אופנה היא לא סגנון, כי היא מתחלפת", מאשרת מעצבת האופנה אילנה אפרתי. "היה אפילו מישהו מפורסם שאמר פעם שהאופנה היא כל כך מכוערת, שצריך להחליף אותה כל חצי שנה. הרבה פעמים אתה יכול לראות נשים שמתלבשות אופנתי, אבל אין להן סגנון. מיד רואים את זה".
גם מעצב האופנה יובל כספין מאמין שישנו הבדל בין סגנון לבוש לאופנה. לדבריו, אדם שמייצר לעצמו סגנון לבוש אישי, מעדיף או לא רוצה להתכתב עם צווי האופנה, ולא כל גרדרובה של אדם, היא בהכרח סגנון אישי שגובש במחשבה תחילה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אילנה אפרתי. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
אופנה יוצרת נראות
|
|
|
|
|
|
|
"ההנחה שכל אדם מעצב לעצמו סגנון אישי, היא לא בהחלט נכונה", מציינת ד"ר מיכל פופובסקי, תיאורטיקנית בשדה העיצוב עם התמחות באופנה. "חלק גדול מהאנשים לא מייצר בכלל טרנד משנה, אלא מתלבש בצורה פשוטה: מכנסי כותנה, חולצת טי, או אריג ונעליים. אופנה זה מושג במערב שקשור בתרבות המערבית במאה העשרים, ובעיקר במדינות עם כלכלה קפיטליסטית ונאו-קפיטליסטית. רוב האנשים חיים במסגרת הזאת, מתפקדים בהתאמה ומתלבשים לפי ההנחיות והקווים שהמסגרת הזו מייצרת. לכן צריך לדעת להפריד בין אופנה, רעיונות לבוש שהיא מייצרת, ובין טרנדים".
הסבירי.
"האופנה שאנחנו מדברים עליה היא האופנה המודרנית שמתנהגת על פי כלכלה, אסתטיקה ודוגלת בקו אנכי וישיר. בתוך זה אנחנו פוגשים כל מיני הצעות לבוש, שחלקן מגיעות מתוך השדה של האופנה (בתי האופנה, למשל; א.י.) וחלקן מנהלות עם האופנה משא ומתן, כיוון שהן חיות אותה או רוצות בה. יוז'י יאממוטו למשל, הוא הצעת לבוש רדיקלית מתוך השדה האופנתי".
מדוע אנשים צריכים לייצר לעצמם סגנון אישי?
"קיים הכיוון הפסיכואנליטי, שבו אנשים מפנטזים על אובייקט, אביזר או צבע ורוצים לנכס אותו לעצמם. ויש אנשים שמנהלים משא ומתן עם האופנה דרך מגדר וזהות מינית".
מה הם בעצם מנסים להשיג באמצעות סגנון אישי?
"אופנה יוצרת נראות. בעולם הזה כל אחד נאבק על הנראות שלו. אני אתן לך דוגמה: בישראל, החל ממחצית שנות ה-80, יכולת לזהות את תחילת התופעה שבה גברים בטלוויזיה לבשו חליפות, לצד אנשי עסקים ואנשי משפט. זאת תופעה שגררה אחריה הרבה גברים ללבוש חליפות. ואני שואלת - לאן נעלמה החולצה הלבנה עם הכפתור הפתוח?".
לאן באמת?
"החליפה מייצגת כוחניות, ומשקפת את הכוח בשדות הקשורים לכסף. מי שמפתיעים אותי במיוחד הם בני העשרים פלוס שמחויבים היום לחליפה הזאת. הם בעצם אומרים,'סליחה, ראית כמה כוח יש לי?!".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כמה כוח? איור: ריקי בן ארי
|
|
|
|
|
|
|
נזם מבליט
|
|
|
|
|
|
|
הנראות עליה מדברת ד"ר פופובסקי, מחזירה את אהלה מנחם, סטודנטית בת 27 לתואר שני מאוניברסיטת חיפה, עשר שנים אחורה, אל הימים שבהם תפקדה כתלמידת תיכון באולפנה יוקרתית במרכז הארץ. כמתבגרת בחברה דתית, היתה מנחם כפופה לחוקי הדת הנוקשים: חצאיות מתחת לברך, שרוולים מעבר למרפק, איסור בביגוד צמוד, עגילים קרובים אל תנוך האוזן. "הייתי מסתובבת בחנויות ולא אהבתי את מה שראיתי", היא נזכרת. "הבגדים הצנועים היו רחבים ולא צבעוניים. בגדים ללא אופי, שבאיזשהו מקום ניסו להעלים לי את הטליה. בנוסף, הרגשתי שכל מה שאופנתי מגיע מאוחר יותר אל אופנת הציבור הדתי".
היום היא לבושה במיטב האופנה וקשה לטעות בסגנון האישי שאימצה לעצמה: שמלות רומנטיות משולבות בנעליים גסות - תקראו לזה איך שתרצו. דפדוף זריז בארון הבגדים של מנחם, חושף מותגים בינלאומיים כ"זארה" ו"מנגו", לצד חזית נרחבת של מעצבים מקומיים דוגמת סיגל דקל, לימור אביחיל, נעמה בצלאל, רונן חן ו"כתומנטה". היא אוחזת בנזם עדין ופצפון בנחיר שמאל ובחור שני נוסף בתנוך ימין. "בעוד העולם החילוני מאפשר לעצמו להיות נועז, העולם הדתי מביט על כך באופן ביקורתי מאוד. יש כאן בעיה, כי נזם באף הופך אותך לבולטת בשטח, והבסיס שעומד מאחורי הצניעות זה שאישה לא תבלוט".
את מרגישה כי העובדה שבחרת באימוץ סגנון אישי המזוהה איתך ושונה מהמחנה אליו את משתייכת, נועד כדי לבדל אותך?
"הייתי אומרת שכן, אבל אני מרגישה שרבים כיום מהציבור הדתי, נשים וגברים, מנסים למצוא את הדרך לבטא את עצמם במסגרת הדתית. חלק מזה מבחינה רוחנית, אבל גם בהחלט בביטוי חיצוני דרך הבגדים".
את יכולה לתת דוגמאות?
"כשאתה רואה היום בנים במראה זרוק עם שיער ארוך וכיפה, זו דרך לבטא מורכבות ומרד בחד-גוניות. אישית כן חשוב לי לבטא את עצמי חיצונית ואת הטעם האישי שלי, כי זה חלק ממני".
היכן היית ממקמת את עצמך בציר הסטייל של הציבור הדתי?
"בתוך המגזר הדתי יש המון סגנונות. יש כאלה שפחות חשוב להם לשים דגש על הלבוש, ובחרו באורח חיים פשוט מתוך אידיאל; ויש גם את הציבור הסטייליסטי, שהכל אצלו מתוקתק. אני לוקחת קצת מכל דבר. כן חשוב לי להקפיד על המראה החיצוני, אבל הוא לא מרכז חיי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לא מרכז חיי. איור: ריקי בן ארי
|
|
|
|
|
|
|
מסר לעולם
|
|
|
|
|
|
|
בדומה למנחם, גם תורג'מן רקם את סגנונו האישי בתקופת גיל ההתבגרות. אבל סגנון אישי, או לפחות טעם אופנתי, מתחיל הרבה קודם לכן. קחו לדוגמה את הריבים שאתם מנהלים מדי בוקר עם הילדים מול הראי, או דפדפו אחורה בזמן והיזכרו איך אתם התעקשתם כילדים בשום אופן לא ללבוש את החולצה הכתומה, למשל, עם מכנסי הקורדרוי הוורודים.
"בן אדם בונה לעצמו סגנון אישי ואת הקודים החזותיים כבר מגיל מאוד צעיר", מסבירה אפרתי. "זה בעיקר מתעצב בגילאי 16-12. אצל חלק זו תכונה מולדת, אצל אחרים זה מתפתח במשך השנים. זה כמו שפה נוספת שרוכשים במשך השנים".
מה זו בעצם השפה הזו?
"זו שפה שניתנת לרכישה כמו כל שפה ורבלית, אבל באופן חזותי: אתה מקרין דברים, האופן שבו אתה לובש, הצבעוניות, חשוף או לא חשוף והערבוב שאתה עושה בין הפריטים. סגנון היצירה שלי, שהוא מצומצם לקו מסוים, נראה בעיני הרבה אנשים כמגבלה. אבל בעיניי דווקא המגבלה הזאת לכאורה היא היתרון, כי בתוך הסגנון הזה, וכאן אני מכניסה גם את הסגנון האישי שכל בן אדם רקם לעצמו, יש אלף ואחת וריאציות להתלבש, אם זה על ידי חומרים שונים, צבעים, סיפורים, אביזרים".
למה בן אדם בכלל מרכיב לעצמו סגנון?
"ישנן סיבות רבות. אדם רוצה למסור איזה מסר מסוים לעולם, שואל את עצמו שאלות אקזיסטנציאליות: מי אני? מה אני עושה בחיי? עם מי אני נפגש? כשאני מלבישה ומדברת עם אנשים, אני מחפשת את הפנים שלהם, כי אני חושבת שבגדים מקרינים דברים פנימיים. ויש בזה גם דבר מעט מנוגד, כי אופנה זו תעשייה מתחלפת".
ואיך מתגברים על הפרדוקס הזה?
"זה פרדוקס מאוד מוגבל. יש כאלה שנשארים תקועים במנטליות ונראים מגוחכים, אבל זה קשור למודעות. יש נשים שמרגישות עדיין בנות 18, ושכחו להפנים שהם כבר בנות 50. אבל העיקר הוא עניין השינויים בהתפתחות האישית שלך. אתה אולי מתבגר ומשתנה, אבל עדיין יש לך סגנון מסוים שפיתחת, קו מקשר שסביבו אתה מתנועע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
