 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
| הוא רואה טוב, זה העולם מטושטש |
|
| מילא זה שהילד של עינת ניב יצא כזה חננה, אבל למה הוא חייב להסתובב גם עם השלט |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
12/1/2005 13:03 |
|
|
|
|
|
|
|
מכל פגמי התורשה האפשריים, המפחידים ביותר הם אלה שניתן להבחין בהם במכה ראשונה. ככה יוצא, שהמרגע שבו הפסיק הילד לינוק והתחיל לעמוד, אני מודדת אותו במבטים חשדניים שמטרתם אחת: לברר מה הוא לא. למשל, שהוא לא גמד כמו הסבתא שלו, מנוחתה עדן; שהוא לא נושא עימו רגלי O חינניות כמו אבא שלו; שהוא לא גורר רגליים כמו אמא שלו.
חודשיים לאחר שנולד, נדמה היה שבאמת עליתי על דפקט משמעותי בייצור. ימינה מהפופיק, צמחה לה פתאום נקודת חן בולטת ואדומה. "הילד, אני חושבת שיש לו סרטן", הגשתי אותו בבכי לאביו המופתע. "בואי נגיד שעוד לא חזרת לעצמך", פירגן לי האב דיכאון קל לאחר לידה. אלא שהחודשים נקפו, דכדכת הלידה עברה, והתסמונת סירבה להתפוגג. אחת למספר חודשים, נדמה היה לי שמשהו בכל זאת שווה כאן בדיקה. יכול להיות שהוא לא שומע מספיק טוב? האם ייתכן שהשקדים שלו פשוט עצומים בגודלם? האם כל הילדים שמלאו להם ארבע נוהגים לעמוד מול המראה ולדבר לעצמם? כמו אותן נשים מטושטשות מבט, המתגאות בבעלן המקסים בזמן שזה מרעיף מקסמיו גם על השכנות מלמטה, כך התקשיתי להביט מעבר לקצה אפי שלי. או של יקירי.
רק שיום אחד, דווקא מכיוון הסבתא, נחתה שאלת הדפקט האולטימטיבית: "לא שאני רוצה להתערב", פתחה בזהירות. "אבל הילד לא עומד קצת קרוב לטלוויזיה?". אהה! לא שלא קלטתי במכה ראשונה. אבל איכשהו, במשך שש שנים, הצלחתי לפתח תיאוריית אופטיקה מרהיבה: אם מספרן של עדשות המשקפיים שלי הוא שלוש וחצי פלוס, ואבא של הילד מרכיב משקפיים שמספר העדשות שלהם ארבע מינוס, הטבע הרי יחבר ויעשה ממוצע, ככה שהעיניים של הילד ייצאו בסדר.
"את לגמרי ירדת מהפסים", נדהמה הסבתא מהתיאוריה. "כבר מחר אני קובעת לו תור לרופא עיניים". "בסדר, בסדר. אני אקבע כבר. אבל שתדעי לך שהוא רואה בסדר", אני מתעקשת. בכל זאת, יש דברים שקשה להשלים איתם. מספיק יצא חננה, הילד. לא חייבים להסתובב גם עם השלט.
אחרי בירור מעמיק אני מוצאת בספר של "מכבי" רופאה מבוקשת במיוחד, שהתור הכי קרוב שלה הוא לעוד חמישה חודשים. כשאני כבר מגיעה לקליניקה, מתברר שדלקת עיניים של הילד שטופלה במוקד החירום, מבטלת את התור הנוכחי ודוחה אותו לקצה הרבעון הבא. למען הפרוטוקול, יש לציין שהתווכחתי קצת. למען הפרוטוקול הסודי, יש לציין שיכולתי להתווכח יותר. אבל גם דברים שדוחים אותם יפה כמה חודשים קדימה, מפציעים ביומן בוקר אחד, והשבוע נאלצנו לחזור לרופאה. "מה יש לו? ", חייכה אל הילד. "הסבתא חושבת", התחבאתי יפה. "שהוא לא רואה כל כך טוב". " או.קיי", האירה הרופאה את לוח המספרים, וביקשה מהילד לכסות עין ימין, "את זה תיכף נראה".
"תשע! ארבע! שמונה!" הקול של הילד מלא גאווה. "בוא ננסה את העין השנייה", מחייכת הרופאה. "שש! ארבע! אפס! " קורא הילד. "נכון, אמא?" "זו אותה שורה", אני אומרת בצער. "חצי פלוס בכל עין", סוגרת הרופאה עניין. "ואל תסתכלי עליי ככה. זה רק לקריאה". "תשמע", אני מנחמת את הילד בדרך הביתה. "אחרי שנקנה את המשקפיים, תוכל לבחור איזו מתנה שתרצה". זיק קטן של חננות נדלק בעיני העוואר שלו. "לא צריך מתנה", הוא אומר. "רק תגידי למורה להתעמלות שבגלל שיש לי משקפים אסור לי לשחק כדורגל".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
