 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב תוהה מה לא בסדר איתה, שהיא מפחדת להפסיד יום עבודה גם כשהילדה בוערת מחום |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
22/12/2004 13:03 |
|
|
|
|
|
|
|
בשלוש לפנות בוקר כבר ברור שיש כאן בעיה. בחשש של מי שלא רוצים לפקוח עיניים ולהגיד "בוקר טוב" לאמת, אנחנו מתהפכים קצת במיטה ומלמדים זה את זה שכן. אנחנו ערים. עכשיו רק צריך לחכות ולראות מי יישבר ראשון. זאת אומרת, תישבר. "נשמע לא טוב, הא?", אני לוחשת. "יש לי יום קשה מחר", מדלג יקירי על שלב המשחק המקדים, "לא נראה לי שאוכל להישאר".
או .קיי. זה לא תורת הספרות הכללית פה, וגם לא שיעור בהשלמת פערים אצל פרופ' מנחם פרי, למרות - וכאן אני מוכנה להתערב על שש חבילות חיתולי האגיס - שכל מי שיש לו ילדים יכול להשלים בקלות את השורות החסרות.
עד אז, אני קמה וניגשת לילדה. היא לא ממש בוכה, היא פשוט מסכנה מאוד. אני נוגעת בה. ובכן, גם מסכנה וגם רותחת. "הילדה בוערת", אני מדווחת לאבא. "אוי", הוא משתתף בצער הכללי, ומיד חוזר שוב, למען הסר ספק, "אבל אני באמת לא יכול להישאר מחר בבית".
האמת? אי אפשר להאשים אותו. מתחילת השנה - כלומר, שנת הלימודים - הוא נעדר לפחות שלוש פעמים בגלל מחלות של הילדים. בחישוב פשוט, זה אומר שאני צריכה להישאר הפעם בבית. רק שגם לי יש מחר יום מסובך. "תשמע", אני אומרת בקול קטן. "נדמה לי שגם אני לא יכולה".
אנחנו קמים מהמיטה ומתפצלים בזריזות. הוא מביא את הילדה, אני את הנורופן. הוא שולף מהמגירה מד חום, אני מפשיטה אותה. הילדה סמוקה כולה, השיער שלה רטוב מזיעה. ב-39.3 אני מפסיקה למדוד. הילדה מתנהגת יפה, יחסית למצבה, ובולעת כפית מלאה מהתרופה. אחר כך היא נרדמת. בשש, כשאנחנו קמים, עדיין עומדת בינינו השאלה הפתוחה מהלילה.
"אני חושבת שאין לה חום", אני אומרת. זו, כמובן, דרך מעוותת להסתכל על הדברים. יכול להיות שכרגע אין לה חום, אבל זה לא מפני שהילדה הבריאה. היא פשוט נמצאת עדיין תחת השפעת התרופה. "מה את אומרת בדיוק? ", מתעקש האבא. "שאולי אפשר לשלוח אותה למשפחתון?", אני מנסה. "מה אתה אומר?".
הוא לא אומר. בתור מי שהודיע א-פריורית שהוא הולך לעבודה, ברור לו ששתיקה היא הבחירה הנכונה כרגע. ושוב אנחנו מחלקים בינינו עבודה: הוא מטפל בילד, אני בילדה. שוטפת לה פנים, מלבישה אותה, מודדת. אכן, אין חום. אחר כך אני מביאה אותה למשפחתון. "תשמעי", אני אומרת לגננת. "היא לא כל כך בסדר. זאת אומרת, אם את רואה שהיא לא בסדר, תקראי לי. תוך עשרים דקות אני כאן".
רבע שעה קדימה, מהמשרד, אני מתקשרת ל-ג'. "מה לא בסדר איתי", אני אומרת לה. "שאני פוחדת ככה להפסיד יום עבודה?", ג' נאנחת. "זה לא את", היא אומרת. "אני מכירה כל כך הרבה אמהות שזה ככה אצלן. זו תקופה כזו, שמתסכלים עלייך בעין לא יפה כשאת נשארת בבית עם ילד חולה", זה לא מנחם אותי, החצי נחמה של ג'. "אני מרגישה איום", אני אומרת לה. "היא כולה בת שנה ושמונה חודשים", ג' חושבת קצת. "נראה לי", היא אומרת בזהירות, "שאם לך היה מעל 39 בלילה, לא היית הולכת לעבודה היום. אבל אולי אני טועה".
היא לא טועה, כנראה. אני מניחה את השפופרת ואוספת את התיק שלי. "יש לי ילדה חולה בבית", אני מודיעה למי שצריך להודיע, ושעה אחרי שאני נכנסת לעבודה, אני שוב בתוך המכונית. הפעם בדרך הביתה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
