 |
 |
|
|
|
|
| איזה חבר טוב מייק, שאיך שנהיה מליין הזמין את ישי אדר לחופשה הכי טובה בחיים שלו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
21/12/2004 17:13 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום בהיר וקר אחד זה פשוט קרה. מייק, חבר יקר שפתח חוף מדהים באיזה אי בתאילנד, התקשר ומסר שהוא מזמין אותנו לחמישה ימים של שכרון חושים באי השקט והלא מתוייר שלו. "אח שלי", הוא אמר, "תעשה לעצמך טובה ותבוא בלי הקטנים שלך, הם כבר לא תינוקות והחופשה שאני מארגן לכם היא לא מהסוג שמתאים לילדים, חבל לך על הזמן". אני מנוע מלציין את כל הדברים שמייק מנה בתפריט ההיסטרי, אבל זה לא עזר לי בפרזנטציה הראשונית.
"בלי הילדים? מה אתה נורמלי? מה פתאום!", אמרה אפרת וסגרה את הבאסטה. אבל, אם יש משהו שאני יודע לעשות זה להתחנף בעורמה. לא האמנתי על עצמי כמה מהר אני משנה סטייט אוף מיינד ומשכנע את עצמי בדברים שאתמול שללתי על הסף. "זאת הזדמנות שלא תחזור, הילדים כבר לא תינוקות, אנחנו נצטער על זה לנצח, מה את דואגת, אני אקנה לך מתנה שאת לא מאמינה. חוץ מזה, אמא שלך חייבת לנו שישה ימים בייבי סיטר, נוסיף לה גם שישה לילות שניקח בהקפה, נבקש מענת ועירית שיעזרו לה ובמילא יש לה חופש ארוך מהעבודה. נשלם לה את מה שהיינו משלמים על החושה התאילנדית. נקנה לה מתנה, לא יודע".
כעבור יומיים, אפרת התחילה לשתף
פעולה בהיסוס קל. מיד הוזזו כל הדברים הדחופים "שאי אפשר לדחות" ובוטלו כל הדברים ש"אי אפשר לבטל". אחרי משא ומתן מתיש יצאנו עם עיסקה מורכבת, שכוללת עבודות פרך בגינה וכל מיני סעיפים דרקוניים שכל עורך דין היה מתפלץ מהם, אבל התאווה עיוורה אותי. התמונה של שנינו יושבים מתחת לעץ קוקוס ואוכלים פאפיה וסטיקי רייס היתה חזקה ממני. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה ללכת ולקנות כרטיסי טיסה על חשבון מייק התותח. כמה טוב שיש חברים שלא שוכחים אותך גם אחרי שהם עשו המון כסף.
כעבור שבוע היינו במטוס, כשהילדים נשארו אצל סבתא עם הסבר תמציתי שאבא ואמא נוסעים מהר וחוזרים מהר ושסבתא תעשה איתם רק כיף ושהם לא יצטרכו לרחוץ שיניים. לפני שעלינו למטוס היתה דרמה קטנה, כי אפרת פתאום אמרה שהיא לא מסוגלת לעשות את זה. עם הלב בתחתונים ומבט כאילו רגוע סיבנתי אותה עם אחד מה"מה את דואגת?" שלי. "הם מה זה יהנו אצל סבתא, את יודעת איך הם אוהבים אותה". לא עברה חצי שעה, וראינו את בנייני עזריאלי נבלעים באדמה האפורה והמפוייחת של גוש דן המכוער. השתדלתי להסיח את דעתה של אפרת עם כל מיני שיחות מעניינות מתובלות ברכילות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עוגיה עוגיה
|
|
|
 |
|
|
|
הגענו לטומפיי, אי דייגים קטן בתאילנד, ולא האמנו כמה בקלות אפשר להנות מבלי לחשוב על הילדים. אני לא שרוף על תאילנד, אבל כשיש חבר כמו מייק בשטח אני אף פעם לא מודאג. בחיים לא היתה לי חופשה כזו, אני נשבע. ביומיים הראשונים השקענו את כל האנרגיה בכך שישרתו אותנו, יקומו בשבילנו, יבשלו בשבילנו, ימזגו לנו, יעסו אותנו, ישכרו אותנו, יעטפו אותנו ומה לא. ישנו כל יום עד 10 והכתרנו כל רגע ממוצע כ"הרגע הכי מוצלח מאז שהכרנו".
בערב השלישי, מייק עשה לנו הפתעה והכין עבורנו ארוחת ערב מיוחדת שכוללת תבשילי דגים מסורתיים של אותו אזור בתאילנד, משהו שמכינים יומיים מראש וצולים מולך בלהבות פלמבה. אחרי הארוחה יצאנו לסיור לילי בלגונות שממוקמות דרומית לחוף שלנו עם מדריך מקומי שהסביר לנו על כל סוגי הצפרדעים השונות שאנחנו שומעים ברקע (מייק למד עם אח של אפרת ביולוגיה ימית, וכך הכרנו). באמצע הסיור המאלף, שנראה כמו סדרה בנשיונל ג'אוגרפיק, אפרת התקשרה לסבתא בנייד כי פתאום היתה קליטה. סבתא בדיוק התעוררה, כי לאלונה דלף מהחיתול על המיטה אבל היא אמרה ש"הכל בסדר" ושאלונה כל הזמן שואלת "איפה המתנה של אבא"?
פימפמתי לאפרת את החלק השני של מבזק האינפורמציה ונראה לי שהלכנו לישון עם מצפון נקי לגמרי, מפוטמים ותשושים מתענוג. כמה חזק הצד האפל של הכח.
למחרת קמנו נרגשים. מייק הבטיח לנו שיסיע אותנו לשוק מיוחד שיש פעם בשבועיים שבו באים איכרים מכל האזור ומוכרים דברים שלא נראה בחיים. אין דבר ששנינו אוהבים יותר משווקים. עלינו על האיסוזו המאובזרת של מייק שדהרה בין הכפרים לטאו קו דו (שיהיה). שיכורים מאקזוטיקה הגענו לשוק שלא איכזב והתהלכנו בין הבאסטות המדהימות. פתאום, לא יודע איך, באו מלא עננים והתחיל לרדת מונסון ואחד הסוחרים התחיל לצעוק כאילו שזה מחנה יהודה. מה שהיה יותר מוזר זה שהוא התחיל לצעוק "עוגיה, עוגיה ..." ועוד בעברית בלי הרבה מבטא. "אולי הוא פועל זר לשעבר שמזהה אותנו כישראלים", אמרה אפרת אבל בינתיים האיכר הזה התחיל ממש לצרוח ולהתקרב אלינו. "אחי, מה קורה כאן?", שאלתי את מייק שנראה מופתע בעצמו, ובעוד הוא מנסה להסביר התאילנדי הזועם הגיע אלינו עם חתיכה של מין גומי ביד. לפני שהבנו מה קורה הוא דחף לי אותה לפה כשהוא ממשיך לצעוק "עוגיה, עוגיה". פתחתי שמינית עין מבוהלת וראיתי את דמותה המטושטשת של אלונה רוכנת מעלי כשהיא מבריגה לתוך הפה שלי מוצץ. "עוגיה, אני רוצה עוגיה... אבא נו ... אבא...".
פתחתי את שמינית העין השניה וראיתי שהשעון מראה 5:40. גירדתי את עצמי מהמיזרון וקירטעתי לכיוון המטבח מושפל וחבוט כדי לתת לאלונה את העוגיה שלה (קחי כל דבר רק תעזבי אותי בשקט לעוד חמש דקות). ניערתי את עצמי משאריות הנופש המושלם בחיי, והאמת שנשמתי לרווחה. היה משהו מאד מלחיץ בחלום הזה. נראה לכם שבאמת הייתי יכול? להיפטר ככה מהילדים? כל כך בקלות? ומי זה המייק הזה בכלל?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
