 |
/images/archive/gallery/218/830.jpg מנה של שונקה.
צילום: פלאש 90  |
|
|
|
|
| שגיא כהן מתבאס להיות מי שמודיע לה את זה, אבל שונקה היא מסעדה ממש גרועה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
10/12/2004 8:02 |
|
|
|
|
|
|
|
שונקה היא מסוג המסעדות שקצת קשה לכעוס עליהן. ולא שאין סיבה: האוכל בשונקה מבוסס על חומרי גלם גרועים במיוחד והוא מבוצע בחוסר כישרון יוצא דופן. ובכל זאת, קשה לכעוס. אולי כי בניגוד ללא מעט מסעדות גרועות אחרות, יש לך הרגשה שבשונקה פשוט לא יודעים עד כמה האוכל שהם מגישים גרוע.
ואולי מפני שהמסעדה עצמה סימפטית. יש בשונקה משהו שמזכיר את חדרי האוכל בקיבוצים של פעם. אולי גרם המדרגות שמוליך למסעדה עצמה, אולי הקורות שבתקרה ואולי החלונות הגדולים, קשה לדעת, אבל איכשהו אתה כמעט מצפה לכך שהאוכל יגיע בצלחות פלסטיק תכולות ושעל החלב תהיה שכבה עבה וצהבהבה של שמנת.
גם השירות מסביר פנים. נכון שלקראת סיום הערב, בעשר בערך, למלצריות קצת נמאס מזה שהלקוחות לא עושים שום סימן שהם הולכים, ואחרי שהן אמרו זו לזו בקול גדול כמה פעמים, "נראה לך שאפשר להתחיל לסגור?", ואף אחד לא הבין, הן עמעמו עוד קצת את האורות, אבל זה באמת לא נורא: עד אז הן האירו פנים ואפילו טרחו וביררו, אחרי כמה נסיונות, מה פשר שמה
של המסעדה. ובכן, מסתבר ששונקה הוא, לא פחות ולא יותר, שם החיבה של בעל העסק. שזה, אם חושבים על זה, דווקא בסדר יחסית: הרי הוא יכול היה לקרוא לעסק גם "המקום של שונקה" או "השונקייה", מה שהיה הופך את כל העניין למביך אפילו יותר.
וכמה שנסתובב סביב לא יעזור, בסופו של דבר נצטרך להגיע לאוכל. וזה לא נעים. זה לא היה נעים שם, וזה בטח לא נהיה יותר נעים כאן (שקר: כאן זה הרבה יותר נעים). שונקה היא מסוג המסעדות שלא מגישות אוכל: הן מגישות שמות. קחו למשל (לא, לא, אל תקחו, זו רק צורת התבטאות כזו. בשום פנים ואופן אל תקחו. ראו הוזהרתם) את המנה האחרונה הנקראת כאן קרם קטאלאן. קרם קטאלאן הוא גרסה ספרדית לקרם ברולה. זה מתכון קלאסי, מוכר, ידוע לכל. לא כאן. בשונקה מגישים תחת השם הזה מין משחה סמיכה, כנראה ממשפחת הפנה קוטה, שבושלה עד צאת נשמתה. וזה קרה לאומללה די מזמן, כי מאז ועד היום הספיקו להיקוות בתוך המנה המון נוזלים, כך שכשאתה מנסה לאכול אותה אתה מרגיש קצת כמו משה רבנו: מוציא מים מהסלע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שתו הרבה, זה מנחם. צילום: פלאש 90
|
|
|
 |
|
 |
|
הצלעות של סלים דדי
|
|
|
 |
|
|
|
כך, בעצם, כל המנות היו שמות מפוצצים נטולות דמיון בינם לבין המנות שהגיעו בפועל. למשל, מנה של פילה בקר ממולא בעלי מנגולד ובכבד אווז שמוגש על ארטישוק ירושלמי ברוטב ציר בשר. תגידו אתם: זה לא תיאור מגרה? המציאות, למרבה הצער, היתה מצמררת. כנראה שזה באמת היה פילה, יכול להיות שזה באמת היה מנגולד, לגבי הארטישוק הירושלמי אני מסרב להתחייב, ולגבי כבד האווז אני יכול להרגיע: הוא היה כל כך קטן וצמיג, שאם הוא אכן בא מאווז אין לי ספק שזה היה אווז גומי צהוב של אמבטיה. המנה עצמה, ככל הנראה, המתינה במקרר ימים ארוכים ללקוח שיגאל אותה מהקור ומהבדידות. הבשר היה קר, המילוי היה עיסתי והארטישוק הירושלמי נראה כאילו בושל אי שם בזמן המצור במלחמת השחרור.
ומה שהתפריט כינה ברוחב לב ציר בשר, התגלה כמים חומים שנשפכו בשפע על כל המנה. וזו עוד היתה המנה המושקעת. מנה עיקרית אחרת של צלעות כבש גרמה למועקה לא קלה: איך היה לאנשים האלה לב לשחוט כזה כבש גרום? מה, רק בגלל שהכבש סבל מאנורקסיה מגיע לו למות? הרי איש לא יעלה על דעתו ברצינות לאכול צלעות כבש כל כך דקיקות וכל כך יבשות. סתם, כואב הלב.
מצד שני, אם היה דבר אחד בשונקה שכן הרגיז, זו היתה התוספת שהגיעה עם צלעותיו של סלים דדי. פלחי תפוח האדמה בתנור נראו כאילו הוציאו אותם מתוך כלי הנירוסטה האלה שעומדים במסעדות שירות עצמי כל היום מעל מים חמים. יחד איתם הגיעו גם פרוסות בטטה. מאותה נירוסטה. תפוחי האדמה היו צפודים, קמחיים ומכונסים בעצמם. יכול להיות שגם הם התאבלו על סלים דדי?
ועד עכשיו, אלה עוד היו ההצלחות. הכישלון הגדול באמת היה ניסיון להאמין לתפריט שגרס שהמסעדה מסוגלת להגיש פירות ים. ניסינו מנה אחת של משהו שנקרא טרין חצילים וסרטנים. זה היה טרין בערך כמו ששאול יהלום הוא מתעמלת אולימפית. המנה כללה שתי פרוסות חציל מטוגנות (אין טענות) שהקיפו כדור של גבינת עזים (אין טענות) ואת הכל התעקשו לקלקל מלמעלה פירורים של בשר סרטנים (?). היה צריך לנקות טוב טוב את המנה מהלכלוכים הלבנים וסרי הטעם האלה כדי לאכול את המנה האכילה היחידה של הבית: פרוסות חצילים מטוגנות עם גבינת עזים. אין מה לדבר, שווה 320 שקל. מה, לא?
שונקה, הסורג 1, ירושלים, טל ': 02-6257033.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
