 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר חזר מהממלכה עם כמה המלצות ואזהרה. כרגיל, יש גם תרגום נוסף מן הצרפתית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
28/10/2004 15:05 |
|
|
|
|
|
|
|
מסעדה בריטית. כן, כן, הלכתי לאכול "אוכל אנגלי", לא פחות. מכיוון שאני מכיר את המיתוס ואת המציאות הקולינרית האנגלית. המרחק ביניהם הוא לא קטן ובדרך כלל מפתיע מאוד, לטובה כמובן. הרעיון היה של ידידי יוצר הסרטים הישראלי, ששוהה בימים אלה בלונדון מטעמים של רומנטיקה, ארי ליבסקר. הוא מכיר את המקומות הנכונים, וזהו ללא ספק אחד מהם.
המיתוס אודות הבריטים: לוקחים בשר טוב ומרתיחים אותו. במציאות: מעולם לא פגשתי מנה כזאת, גם לאחר שהות של כמעט 4 שנים בממלכה הבריטית המאוחדת. מצד שני, תלכו לכל מסעדה אשכנזית ותגידו: "בשבילי 'שפונדרה', בבקשה" ומה תקבלו? בשר בקר שמן ומבושל. זה לא רע עם חרדל וחזרת. המיתוס: "האוכל שלהם תפל". במציאות? לכו על מנת זנב השור של מסעדת סנט ג'ון. מנה משובחת ביותר, שאפשר להשוות אותה לכל מנות ה-Ox Tail האירופאיות הקלאסיות. כן, גם של אוכלי הצפרדעים ("ההם שרוקדים יחפים על ענבים"). בסנט ג'ון יגישו לכם את המנה עם פירה משובח ורוטב בשרי מצומצם, שהוכן מציר בשר מסורתי. מנה, שרק ב-3-2 מסעדות בכרם התימנים אפשר למצוא כמותה, אבל שם, בכרם, לא תקבלו פירה עם חמאה, וסליחה על הביטוי, נימוח (כמו נשמה אהובה).
זהו סניף חדש, בן שנה וחצי, של מסעדת האם, או האחות הגדולה והותיקה, שממוקמת ברחוב סט. ג'ון. גם כאן, אצל האחות הקטנה, אופים את הלחם לעיני הקהל, במאפיה הפתוחה שריחה, שוב סליחה, המשכר, מציף את המסעדה שמעוצבת באנדרסטייטמנט בריטי-עכשווי-קליפורני. מפות לבנות על השולחנות, ללא קישוטי קיר. תפריט היין עשיר ביינות צרפתיים ואפשר
לקבל יותר מ-10 סוגים בגביעים.
טעמתי גם מנה של הרינג מעושן בתוספת של תפוחי אדמה ותרד. מנה טובה, ומסורתית מאוד כמובן. הקינוח היה "פודינג" אפרסקים ושקדים עם Custard, שהוא רוטב מאד אנגלי ועשוי נכון וטוב. או קיי וגם טעים מאד - דומה לרוטב הפטיסרי.
מי שמתחשק לו לסעוד במסעדה שהיא גם היפ, וגם מגישה אוכל אנגלי מסורתי מאוד וטוב מאוד, זה המקום. מחיר ממוצע למנה עיקרית יהיה כ-12 ליש"ט. בקבוק יין בורגון "דומיין ז'אן ז'אק ג'ירארד" (אין קשר לעורכו של הירחון הצרפתי המיתולוגי "מחילות, הדרך אל החופש") היה 19 פאונד, גרושים במונחים ישראלים.
באחד מאחרי הצהריימים, כשצעדתי ברח' Brewer הנחמד שבסוהו, אחרי ששמעתי את תערוכתו של ברוס נאומן ב"טייט מודרן" - תערוכת סאונד מאוד מרשימה - נזכרתי לפתע: כאן-ממש, במרחק של 2 דקות צעידת תייר עייף, במספר 16, נמצאת Randall & Aubin, מסעדה משובחת ביותר לחובבי פירות-ים וצדפות (זה מה שהייתי לוקח לאי בודד) ומייד שברתי ימינה, נכנסתי, התיישבתי, הזמנתי תריסר צדפות, כוס שמפניה ובגט עם חמאה.
מה אגיד לכם, המושג "אושר" הוגדר, לאותו רגע כמובן, מחדש. בלעתי את הצדפות וטעם סוער של אוקיינוס רגש בין בני מעיי (וזה טוב, שלא תהיה טעות). אני לא אומר, אפשר למצוא שם גם שיפודי כבש, קאוויאר (65 פאונד ל-50 גרם, אם זה מעניין), בשרים וכאלה. אבל אני תמיד אחזור לכאן בעבור מנת 12 הצדפות, המשולות ל-12 השבטים שלנו ותריסר חודשי השנה העברית. לא ממש בטוח, אבל מקווה שכך הוא. לרציניים בלבד, לא להחמיץ.
St John Bread & Wine.
94-96 Commercial St. London E1. Tel: 020 7247 8724
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אפייה עצמית במסעדת סנט ג'ון. צילום: מתוך האתר
|
|
|
 |
|
 |
|
מורו
|
|
|
 |
|
|
|
אבל על מסעדת Moro אפשר לפסוח. ידידי (הקולנוען-רומנטיקן) הודיע לי, לא במעט התרגשות, שסבין, מושא אהבתו וחובבת איכות סביבה ותשתיות למסכנים, הצליחה למצוא שולחן במורו, וזה לא פשוט כנראה במסעדה נחשבת כזאת שמגישה אוכל אקזוטי נוסח המגרב, ואני מוסיף "עלק". כי אם לא עלק, איך יהיה מגה-היפ?
היה מלא במורו. כל כך מלא שהסועדים הדחוסים לא הבחינו בעצבנותם של המלצרים, שהתנהגו כמו מלצרים ממושמעים, אבל על ספידים. היינו שישה סועדים ושילמנו 230 פאונד, עבור מנה ראשונה ומנה עיקרית לכל סועד, וגם 2 בקבוקי יין לכל השולחן, קינוח אחד לכולם וגם צלוחית אחת של גבינות. לא מעט, ממש לא. בהתחשב בעובדה שחלק מהבשרים היו יבשים, וחלק מהמנות היו מלוחות מדי.
ועוד המלצה לונדונית קטנטונת. גבינות. ויותר מזה, גבינות אנגליות אסלי. ועוד יותר, גבינות אנגליות מעולות שבמעולות שניתן לרכוש ב- Paxton & Whitfield, חנות גבינות שקיימת משנת 1797. כן, יותר ממאתיים שנה. הסניף הלונדוני שלהם ממוקם ב-93 Jermyn St. חנות מרהיבה ביופייה ובמקצועיותה. אם תספרו להם שהגבינות שאתם רוכשים צריכות לטוס מעבר לים הם גם יארזו לכם אותם בכמה שכבות של ניילון נצמד ושקיות ניר. ועצה שלי: את הגבינות אל תקחו בתיק היד, ארזו אותם בעוד שקית ניילון והכניסו אותם למזוודה שאתם שולחים בתא המטען, שם יותר קריר.
גבינת "סטילטון" חייבים. מפני שהיא הגבינה-הכחולה-מחלב בקר וגבינת הדגל הבריטית ומי שלא טעם סטילטון בחברת כוסית פורט משובח, לא טעם שילוב נכון מימיו.
וגם צ'דר חייבים. שהיא גבינה קשה, מעט חמוצה וטיפ'לה חריפה, חריפות גבינתית, מיושנת בין 6 ל-10 חודשים. וגם גבינה קשה מלנקשייר, שהיא גבינה ארומאטית מאוד וטובה כל כך שרק באימפריה הבריטית, עם נסיון של מאות שנים - דיכוי עמים, גניבת אוצרות התרבות שלהם וניצול תושביהם - יודעים להכין.
Moro
34-36 Exmouth Market, London EC1 Tel: 020 7833 8336
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
אני מתחיל להתאושש. רק היום, יותר מ-24 שעות אחרי שביקרתי במרפאת השיניים של דוקטור סוזן גרלאן, הסימפטית, אני מתחיל (רק מתחיל) להתאושש. כבר עקרו לי שן בעבר, כבר התאבלתי עליה בעבר, כבר חוויתי את חווית המוות המשונה הזאת.
אני זוכר את הפעם הראשונה כשלקחתי מונית, אחרי העקירה, מהמרפאה של דוקטור גרלאן, לביתי. השארתי את החלון פתוח ונתתי למבטי לרחף על פני הבולבאר וכל הרחובות, עד לדירתי. הרוח הקרירה ליטפה את פני והבנתי שאני בעצם נפרד. לא רק מהשן עתירת הבינה שהשארתי בכיור אצל הדוקטור, אלא גם מהרחובות, העצים, עוברי האורח, חנויות הטבק הקטנות, בתי הקפה, הנשים, הגברים, מכולם. הרגשתי מת. לא חסר כוח, אלא כמו-מת. כך חשבתי יראו הרחובות אחרי לכתי.
לא הייתי ממש עצוב, רק הבטתי בנוף האורבני שממשיך בשלו, בלעדי. הרגשה משונה וזכה. יש בזה מין הנחמה. הוויטאליות בהתגלמותה ממשיכה בשלה, ללא "אני". וזה יפה. הגעתי הביתה שתיתי מנה כפולה של פסטיס וישנתי 12 שעות רצופות כמו מת. בדיעבד התברר לי שזה היה רק "כמו", אני כמובן התעוררתי ללא זיכרון הזמן שחלף.
הפעם כשהגעתי למרפאה - לעקירת שן הבינה השניה שלי, "היא בהחלט מיותרת" טענה הדוקטור, מבלי לעפעף - היא לא היתה, דוקטור גרלאן היתה בביתה חולה. במקומה היתה רופאה מחליפה, דוקטור סבין איימה. היא היתה צעירה יותר, גבוהה יותר ויפה יותר מדוקטור גרלאן. היא חלפה על פני בצעד מהיר, נמרץ ומחייכת. כשחייכתי אליה חזרה, למרות שידעתי שאני עומד בפני עקירה כירורגית, הבחנתי גם שהדוקטור הצעירה בהריון, בחודש השביעי להערכתי. ואז היא קראה לי לחדר. התיישבתי על הכיסא ולא יכולתי להסיר את עיני מבטנה העגולה ומחיוכה. היא הניפה את המזרק עם חומר ההרדמה וביקשה ממני "לפתוח חזק".
בשלב הזה היא התקרבה אל פני בצורה מביכה ומאוד מאוד נעימה אני מוכרח להודות. היה לה בושם... נכון, שאנל-5, כמו שאת אוהבת (וגם אני). היא היתה יפה מאוד והיא הכאיבה לי מאוד. היא הבחינה בסבל שקימט את מצחי וגבותיי, היא המשיכה להזריק לי את חומר ההרדמה ואני הזעתי כמו שמעולם לא הזעתי, פרט לטיול ההוא במרוקו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גלגל הצלה
|
|
|
|
|
|
|
היא התנצלה, המשיכה בשלה והדיפה ריח אלוהי. אשה יפה הכאיבה לי עד מוות. ואז זה נגמר. היא שלפה בעדינות את המחט וחייכה בהקלה. אני עדיין הייתי מרוכז בכאב. היא הודיע לי ש"בעוד שתי דקות הכל יעבור". היא השמיעה את המילים "הכל יעבור" בקול כל כך רך שהאמנתי לה מיד. ישבנו כל אחד בכיסאו והמתנו. היא שאלה אותי אם עדיין כואב לי והנהנתי לאישור. היא חייכה והמתינה. היה לה חיוך מתוק של תליינית יפה.
ואז - אני לא יודע מאיפה, אבל צץ בי רעיון ללא כל מחשבה מקדימה. שמעתי את עצמי אומר לה, בפה עקום, שלדעתי, מאוד יקל עלי אם אוכל לגעת בבטנה, ההרה, תוך כדי העקירה. אילו היו שואלים אותי, הייתי נשבע שזהו רעיון מטורף לחלוטין, שלא לומר חסר נימוס וחוצפני. היא שתקה תוך כדי שהיא מכינה את הצוותות וכל הכלים ההם מפלדת אל-חלד נוצצת. אני עצמתי את עיני, ממתין לביצוע גזר הדין.
ואז שמעתי את קולה, "לא אכפת לי". לרגע חשבתי שהקולות באים ממני, הפנתי אליה את ראשי וראיתי אותה, קרוב אלי, לא מחייכת ואומרת "אתה יכול אם אתה רוצה", ובו בזמן היא קרבה את הצבת לפי. אני פערתי אותו ושלחתי את ידי אל ביטנה שהיתה מאד מתוחה. ראיתי אותה מתאמצת ושמעתי קולות שבר ופיצוץ שהתרחשו בתוכי. פישקתי את אצבעותיי והנחתי את כל כף ידי על ביטנה, על תינוקה. הוא זז לדעתי אבל לא יכולתי להיות בטוח, כי פי היה לפתע מלא בדם חמים והיא התאמצה והזיע. לא הזזתי את ידי מבטנה.
קולות שבר וחריקות נשמעו בתוך ראשי. ראיתי את בולבאר סן-מישל, סואן, בתי הקפה היו מלאים בבני אדם והשמש זרחה, להפתעתי היו שם המוני ילדים קטנים. ראיתי את ז'ארדן דה-טווילרי. זה היה סתיו ועלי השלכת עפו באויר. אהבתי את העצים, את כסאות המתכת הפזורים בגן, אהבתי אותך ואהבתי את התינוק הקטן שהיה בתוכה של דוקטור סבין איימה, שהריחה כל כך טוב, משאנל-5.
"זאת היתה עקירה די מסובכת", היא אמרה. הבטתי לכיור הקטן (ידי התייחסה לבטנה כמו אל גלגל הצלה). הכיור היה מלא בשאריות צמיגות של נוזלים אדומים וחלקי שן. "אם אתה רוצה אתה יכול להוריד את ידך" היא צחקה, "זה הסוף". משכתי לאט את ידי מבטנה והיא קמה מכיסאה. רק אז הבחנתי בארקצייה הלא קלה שבמכנסי. היא הבחינה במבוכתי. "זה טבעי" היא אמרה כשגבה מופנה אלי, "זה הכאב שגורם לזה".
יצאתי מחדר הטיפולים, לקחתי מונית וראיתי את הרחובות הסואנים. פי דימם וכאב. אך מעולם לא הייתי כל כך רגוע. ברדיו ברברה שרה את "ספטמבר".
ז'אק פרנס (1930- ), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, ספטמבר, 1965.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
