 |
/images/archive/gallery/187/596.jpg מתוך התצוגה של ענבל בן-זקן.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| איתי יעקב התפתל בכסאו אל מול מיצגי האופנה התלושים של האגודה הישראלית לטקסטיל ומכון הייצוא |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
19/10/2004 17:48 |
|
|
|
|
|
|
|
טרקלין האירוח של מלון דן ת"א, התכבד אמש (שני) בתצוגת אופנה ותערוכה למעצבי טקסטיל, בחסות האגודה הישראלית לטקסטיל ולאופנה ומכון הייצוא. זהו האירוע השני של המכון השנה, שבעונה הקודמת אף חילק פרס להלנה בלאונשטיין, בעלת המותג הצעיר "פראו בלאו", על קולקציה מושקעת ויצירתית.
בכניסה לאולם המתינו לאורחים מיצג של שלוש מודליסטיות עטופות שמלות שיפון ורודות של המעצבת זואי, שכרכו סביב כפות ידיהן חוטי תפירה שחורים ולבנים; ומופע וידאו ארט שמציג שלושה ילדים במשחקי בדים, שהפיקה אוסנת סובח, מפיקת האירוע.
לצד מעצבי הטקסטיל שהציגו מרכולתם בלובי הטרקלין, התקיימה תצוגת אופנה של חמישה מעצבים צעירים, ושל חיה ניר מ"כתומנטה", שכבר פועלת בשוק זמן רב. למוד נסיון מהתצוגה הקודמת, השארתי את הציפיות בבית. אז התצטערתי לגלות שגופים מכובדים וחזקים כמו המכון לייצוא והאגודה הישראלית לטקסטיל, לא הצליחו להרים ארוע מכובד וראוי, שיחשוף את התוצרת המקומית
של עיצוב ישראלי נאות.
הבעיה חזרה על עצמה גם אמש. אף אחד מהמעצבים שעלה אל המסלול לא הגיש קולקציה כפשוטה, אלא תוהו ובוהו של צבעים, השפעות, רעיונות וגימיקים, שניסו בעיקר להרשים את הקהל העייף ממילא. עצוב יותר היה לגלות שיובל כספין, תמרה יובל ג'ונס ומרים גורן - חלק מהפאנל המקצועי שהוזמן לאירוע, נשאר בבית. זאת למרות שהתכבדנו בעיניהם הענייניות של המעצבים ששון קדם, רזיאלה גרשון, ברכה בר-און וירון מינקובסקי.
את האירוע פתחה הכוריאוגרפית-מעצבת ענבל בן זקן, במופע מחול קצרצר לשתי רקדניות. לאחר פיסת הקולטורה הפסאודו-מגניבה, עלתה המעצבת מיטל כץ, הפועלת תחת הטייטל "מיטל דיזיין". למעט כותנות הגברים משולבות העניבה שהציגה, כץ מיקמה עצמה באחד המכשולים הגדולים של העיצוב הישראלי הצעיר - השעבוד למיינסטרים. אף אחד מהפריטים שהציגה לא הגיש זיק רעננות או חדשנות, כנ"ל הגימיק המשומש של עכביש קטיפה גדול שתלתה על אחת מהדוגמניות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתוך התצוגה של מיטל כץ. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
צוענים בעיר הגדולה
|
|
|
 |
|
|
|
המצב הוצל הודות למעצבת הטקסטיל אדוה ברונר, שהציגה חלק מהפריטים בפרוייקט הגמר שלה השנה ב"שנקר". דוגמניות בסניקרס שקופים ונאים, עלו ענודות מכנסיים סרוגים בארבעה גוונים שונים, עליונית מקסימה בטורקיז משולבת בפרחים בגווני פוקסיה, ופריטים נוספים שכולם הלל ל"צוענים בעיר הגדולה", כשם העבודה.
אלא מה שנראה שעומד להתרומם, התרסק בבת אחת אל השטיח הצבעוני מקיר לקיר של האולם, עם הקולקציה של המעצבת זואי. כל קשר בין הפריטים שהציגה היה מקרי, ונדמה שבחרה לרסס לכל כיוון, אולי כדי לפגוע. "תפסת מרובה לא תפסת", זאת ההגדרה הנכונה לקולקציה זו. דוגמאות? שמלת השיפון בעלת שתי השכבות בגווני ורוד שפתחה את הקולקציה ושידרה נשיות, קלילות ובטחון עצמי, היתה מרוחקת שנות אור ממכנסי הג'ינס בגזרת ניקרס, שצויידו בתחרה לבנה בתחתיתם. מה הקשר בין שני פריטים אלו לשמלה הכסופה והמנצנצת שעלתה לבסוף (אולי כפריט מחווה לקדם ארוויזיון 86'?)? אין לדעת. כדאי לציין, שההשקעה הרבה בפריטים, מצביעה על כך שזואי יודעת את המלאכה, אך היא זקוקה נואשות ליד מכוונת שתוביל אותה בבטחה. אותה בעיה התגלתה גם אצל חיה ניר מ"כתומנטה", שהציגה לצד פריטים בריח אוריינטלי-בדואי גם שמלות ערב נוטפות גלאם, שכל קשר בינן לקודמותיהן נתקל בחומה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך התצוגה של אדוה ברונר
|
|
|
 |
|
עיצוב של זואי
|
|
|
|
|
|
|
ושוב - מה הקשר?
|
|
|
|
|
|
|
אלא שהניג'וס הגדול של הערב היתה הקולקציה של ענבבל בן זקן, שבחרה לשלב רקדניות בהצגת הקולקציה. בואו נאמר, שאם האירוע היה כולו בעל גוון ארטיסטי, אופנתי מאוד ומחובר לשורשים אלטרנטיביים, המחול היה מתקבל בברכה. באולם נובורישי במלון דן המפואר, זה היה תלוש. מה גם שבן זקן החליטה להעמיד דוגמנית מפרכסת לבושה מכנסי ניקרס כתומים וסינר שחור, שליקטה מהבמה פריטים שדוגמניות אחרות קילפו מגופם, מה שהגחיך את כל התצוגה הזו.
ועכשיו לבגדים - בן זקן מעידה על עצמה כמי שמושפעת מהאסתטיקה והגזרות היפניות. אלא שבגדים ל"הסמוראים - הדור הבא", הם מגמה שהתמוססה מזמן. מה שכן, השפעות נרחבות מכך מותר ורצוי להציג, כמו שמעצב בחן ששון קדם. אין צורך לנסות ולתפור לנו מכנסיים בגזרת פועלים יפניים, לנסות ולהראות יפניים, או לעצב חגורות ועליוניות בניחוח הקימונו ופריחת הדובדבן.
כולי תקווה שהמכון לייצוא והאגודה לטקסטיל ישתדלו לעלות בפעם הבאה אל הבמה מעצבים שקצת הוכיחו את עצמם בעבר, היות ולא חסרים כשרונות צעירים הזועקים לפרגון, במה והצלחה. אולי אז, אם בכלל, ימריא העסק הזה לכדי ארוע שמעצבים ילחמו על הזכות להשתתף בו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
