 |
אני, כמו הרבה מאוד אזרחים יהודים גאים במדינתנו, חב תודה, אקדמית לפחות, לאלה ההולכים בראש המחנה. לאלה השומרים על הגחלת בתפילות שחרית ערבית, ועוד כהנה וכהנה תפילות שאני לא מכיר. אני חב להם תודה, כי האמירה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" לדידם אינה אמירה חתונתית חד פעמית או דו פעמית או תלת. הם נושאים אותה בליבם השכם והערב, ומי יודע? אולי ירושלים באמת לא נשכחה בזכות אלה. ושלא תטעו, ידידיי, אין כאן כל מחלוקת או ויכוח עם אחיי הדתיים. יחסיי הרגשיים עמם יודעים עליות ומורדות, מאהבה והערצה ועד לכעס ואי הבנה (יחסים מוכרים?). ולמה שאלאה אתכם בכך? כיוון שישנו יום אחד בשנה, יום מאוד מיוחד, שיש לי כלפיו הערכה עמוקה, ולשמחתי לא רק לי. בטח כבר הבנתם, שאני מדבר על יום כיפור. ואם יש איזשהו מקום לזכות את הדתיים על עיקשותם הרבה לשמור על קדושת יום זה, הרי תודתי נתונה להם מעמקי ליבי. אבל אם שמתם לב, סידרו לנו את יום כיפור ממש כפסע אחרי ראש השנה, כאילו בראש השנה נפתח לנו שער של זהב לשנה חדשה
ועמה התחלה חדשה, אליה אני צופה באופטימיות רבה, ומיד אחר כך לעשות חשבון נפש, סליחות וכדומה, כמצוות יום הכיפורים. כשהייתי צעיר יותר לא הבנתי למה סידר לנו ההוא, שיושב למעלה ומחליט, סידור כזה. שבהתחלה ראש השנה, אחר כך יום כיפור ואחר כך מה? גשם. חורף. איך הוא רוצה שהאור, שנכנס בערב ראש השנה ללב, והלב שהתנקה ביום כיפור, ימשיכו את התנופה הצלולה הזו כאשר יש לבנות סוכות, ועוד מתחת לכיפת השמיים (כך שייראו כוכבים מבעד לסכך). וכל זאת למה? בכדי שהגשם הראשון שיבוא (והוא יבוא, אני מבטיח לכם) ירד לנו ישר על הפנים דרך אותם חורים בסכך ויאיים למחוק את כל הישגי הימים שקדמו? למה? תמיד זה נראה לי מעין בדיחה כזו. כשהייתי ילד לא הבנתי. חשבתי שעדיף היה, לפחות על פי ההיגיון והרגש, שהתנופה שבאה מראש השנה צריכה להמשיך עם אביב פרא, שדות מוריקים, משהו שישווה לתחושות הלב והנפש (התחלה חדשה, לא? ). אז מה גשם עכשיו? ועוד על הפנים? לפחות שהציווי לא יהיה להשאיר חורים בסכך, כאילו בכוונה עשו לנו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
יגאל מתחיל להבין
|
 |
|
 |
 |
 |
|
פעם, כאמור, לא הבנתי. אבל נראה שאני מתחיל להבין, אולי בזכות מה שעברתי לאחרונה, בעיסוקיי הקופידוניים וכאלה. כשהתייחדתי עם ההוא הגדול שלמעלה בימי הסליחות וחשבון הנפש, לאחר שהתנקיתי מכמה שיותר רגשות אשם, ולאחר ששמעתי בשקט, כמעט בקושי שההוא אומר: "בסדר יגאל, צמת יפה, לא נשברת, עברת את יום כיפור ותעניתו בהצלחה", העזתי לשאול אותו שאלה קטנה: "למה? למה ככה?". כצפוי, לא קיבלתי תשובה. בהתחלה נעלבתי. הרי צמתי, כיוונתי לבי לשמיים, אז לפחות תשובה קטנה, משהו כאות לרצון טוב. אבל כלום. אז הבנתי. כל הסיפור של ראש השנה זה סיפור של התחלה חדשה הרי, ובמה אנחנו עוסקים פה? בתיאולוגיה או ברוחניות? לא ולא, אנחנו עוסקים באהבה, בחיבורים בין אנשים. אנחנו עוסקים כאן כל הזמן בהתחלות חדשות. ראש השנה הוא כמו מפגש בין שניים. מפגש בו אולי עין האהבה הישנונית נפקחת, בוחנת אם להתחיל לקוות, השניים נטענים אנרגיות חדשות, התחלה חדשה, ואז לאחר שהשניים כבר יחד או מחפשים את הנתיב המיוחד שבו יפסעו יחדיו. ישנו צורך בניקוי הלב, בהשמטת העבר מאחור - כלומר, כל צד משליך (תשליך, כבר אמרתי?) שיירי אהבות קודמות. מנקה, חורש ומשריש את הלב לקבל את האהבה החדשה, יום כיפור של הרגש. וסוכות? וגשם? מה אני יודע? שיבוא וישקה הכל. |  |  |  |  | |
|