 |
/images/archive/gallery/157/171.jpg יונתן רושפלד.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| איפה התחבא יונתן רושפלד, עד לפני שנתיים אחד השפים הכי אקסצנטריים ומתוקשרים בסביבה? תשמעו סיפור |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר-חיים
3/9/2004 9:13 |
|
|
|
|
|
|
|
גיל חובב מהדס סביב האולם כשעל פניו הבעה ייחודית, הרשומה על שמו בפטנט. גאווה של דוכיפת, חוכמת חיים של כובסת כורדית. פניו בוהקות מקרם עשיר בלחות, בזרועותיו מוטל עולל פוטוגני, כולו טרוד בהכנסת אורחים מקצוענית. אל מסעדת "צ'ימיצ'נגה", הממוקמת בצד המזרחי העסוק של תל אביב, מדשדשת ערימה של עיתונאי אוכל ומבקרי מסעדות. אוכלי חינם, במשמעות הטהורה של המושג, שבאו לנשנש מרגריטות ודוגמיות מזון בעוד השקה מפוהקת של עוד ספר בישול חדש. מבחינתם זהו אירוע נוסף בטבלת הייאוש של החיים. אבל מבחינתו של המארחת חובב, הצהריים האלה הם קריטיים. לראשונה במהלך הקריירה הפעלתנית שלו הוא משיק ספרי בישול חדשים, שלא הוא כתב.
על התפקיד הרגיש הופקד השף יונתן רושפלד, כוכב עבר זוהר, שבשנתיים האחרונות נעלם לחלוטין מהאופק הקולינרי. כעת הוא כאן, ותחת חסות אמא אווזה, כלומר חובב, הנפיק שני ספרי בישול מסקרנים. אחד לדגים, השני לפירות ים. חובב מצדו פרגן, ערך ואף משמש כמוציא לאור. שאפו.
חובב כבר חובק חמישה ספרי בישול, אבל הפעם זו אינה תחנה רגילה. הפעם הוא השקיע כסף. הרבה. מעבר לשם הטוב ולקרדיט המקצועי, על הכף מוטלים עשרות אלפי דולרים שיצאו מכיסו הפרטי, שגורמים למצחו המטופח להתכסות במיליוני אגלי זיעה פלוס קמטי לחץ קטנטנים. פתאום הבלבוסטע נראית מתאמצת מתמיד. כמו כל פוליטיקאי טירון שעושה את הסיבוב הקבוע בשוק הכרמל, גם חובב מוכן לעשות הכל בעבור השקה מוצלחת, כולל לחרב לעצמו את חולצת הדונה
קארן בפליטת רוק.
בדקה אחת הוא מצליח, רק אלוהים יודע איך, להניח על כתפו פעוט תועה, שמתגלה בהמשך כבנו של רושפלד, לאזן ביד אחת צלוחית טאפאס, להגיש בשנייה מרגריטות קפואות לאורחים, ולהוריד בוסות מתוקות על מצחו של העולל. והוא אפילו לא אוהב ילדים.
רושפלד, שף מונומנטלי המורגל בעיקר למסעדות עילית, לא נאבק באדרנלין שמציף אותו עם החזרה לשחמט של תעשיית האוכל. הנה הוא שוב בעניינים, והאמת, מגיע לו הרבה יותר מספר. לרושפלד מגיעה מסעדה, אם וכאשר ירצה לחזור למשחק באמת, עם משקיעים הגונים, ולא בגזרת הדוקים. כשמציצים לו במטבח, רזה להפתיע, חנוט בחולצת טבחים מעומלנת ויוקרתית, דומה שרושפלד הוא בעיקר תינוק מפונק שנשבה. עם זאת, הוא מפקח על הכנת המנות לארוחה באותה הקפדה פרוסית אופיינית של פעם, מניירה שאמורה להסתיר מכולנו עד כמה הוא התגעגע לתפקיד הפרימדונה, ועד כמה אין לו מושג מי אלו האידיוטים שאוכלים עם פה פתוח ומטפטפת להם מרינדה על המכנסיים.
מה שמבדל את ספרי הבישול של רושפלד-חובב מאחרים הוא לא רק שיתוף הפעולה בין שני טייקוני האגו הללו, אלא גם המטרה המשוערת, הנחת רגל על פסגה שמעט שפים מקומיים באו בה. להשתחרר מהכלא הרגיל והמדכא לעתים של מסעדנות/ביקורת אוכל/תוכניות טלוויזיה, ולהתחיל לשחק על הכסף הגדול, המונח בקרקעית ביצת הוצאות ספרי הבישול. בשלב מאוחר יותר של השיחה, כשהתזה הכובשת נפרשת בפניהם, מסרבים השניים להתייחס לעניין. כלומר, שוב צדקנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גיל חובב. הפעם גם על תקן המשקיע. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
לא מתחרט על פיאסקו העבר
|
|
|
 |
|
|
|
עם כל הכבוד לאינטרס הכלכלי, בתחילת הדרך היה קשה לתת סיכוי לזיווג התמוה בין יונתן רושפלד, שף מוכשר במיוחד ומגלומן במיוחד, אפילו בסטנדרטים של אחיו למחלת האגו, ובין גיל חובב, עיתונאי ומבקר אוכל, פרסונה טלוויזיונית עממיקו ומגלומן לא פחות. הצחקוקים הלעגניים של הקולגות הדהדו עם ההכרזה על הפרויקט המשותף. "שני אלו יחד", פסק שף ידוע, "זה כמו לזווג חמור וכבשה. רק הרבה יותר גרוע". ועם יד על הלב, מה באמת לחובב, נער המעמול שאוהב להתפלש בשווקים, ולרושפלד, שף עילי, פרובוקטור וסופלה יוהרה נפוח? כנראה שהרבה יותר ממה שנראה לעין.
24 שעות לפני השקת הספרים שרויות שתי הדיוות בהתקף מאניה פרוע. ישובים כמו פרינססות בחלל הבראסרי בתל אביב, סופגים שמפניה ורכילות, ומפגינים זחיחות של תאגיד שבע רצון. אנשים חביבים בדרכם, שיודעים יופי לשחק את משחק ה"שלום שלום" עם מכרים אקראיים שחולפים לידם.
למרות שמדובר באחת הפרסונות השנויות במחלוקת במרחב הקולינרי, אף אחד לא באמת יודע מיהו יונתן רושפלד. כולם שמעו מחברים, מחברים של חברים, ומאיזה כונפה שפיטרו אותה מ"רושפלד" ב-99'. אבל רושפלד אינו שף שבא מן הים. להפך. מדובר באחד השפים המוכשרים ובעלי הזכויות שחיים בארץ, גם אם אינם נוטים דווקא לשקיפות מוסרית.
הוא גדל בקיבוץ רוחמה, ובתקופת הצבא כבר עבד אצל צחי בוקששתר (אז, "התרווד הוורוד"), כסגנו של ישראל אהרוני ("תפוח זהב" ז"ל), והקים את המטבח של "מול ים". כמעט בכל מקום בו דרכה רגלו הדשנה של רושפלד, הוא הותיר אחריו גלי מחמאות ובעיקר אדמה חרוכה. זאת עד שהפך לארכי שף של ביסטרו ומסעדת "רושפלד", האחרונה סגרה שעריה לפני כשנתיים. סגירתה של "רושפלד" היתה אקט שקט מאין כמותו יחסית למנהגיו של רושפלד, שנודע אז בהשתלחויותיו הפרועות בעובדי המסעדה, כמו גם בקולגות שונות.
בנוסף, לרושפלד היו מאז ומתמיד קשרים עמומים מעט עם אנשי עסקים אנונימים מחו"ל. למעשה, אחרי סגירת "רושפלד" והכרזותיו על ההבנה הקולינרית בישראל, הוא התפייד, וחזר לא מזמן היישר לכתיבת הספרים להוצאת קרפד. אחרי פסק זמן של שנתיים, בהן עבר בעיקר להתנהלות סולידית, לרושפלד אין חרטות על פיאסקו העבר. מצד שני, גם אין לו כוונה לבשל שוב במסעדה בארץ.
"אני לא רואה שום מקום שיכול לתת לי תנאים להפעיל מקום ברמה המסעדנית שאני מחפש. חוץ מזה, טוב לי עכשיו, אני עוסק בספרים שלי ואני מאושר", הוא אומר. "בשלב מאוחר יחסית, לקראת סוף 'רושפלד', הבנתי שקודם כל זה המשפחה. תביני, הילד הגדול שלי לא הכיר אותי. הוא רק ראה אותי בתור זה שישן בלילה עם אמא שלו. מזל שלאשתי היתה הרבה סבלנות. אני איתה מגיל 14, ופתאום, אחרי שסגרתי את רושפלד, האהבה בינינו ניצתה מחדש אחרי הרבה שנים ביחד. זה מדהים, כי אתה לא מבין מה אתה מפספס".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ישראל אהרוני. לא מדברים. צילום: ארכיון מעריב
|
|
|
|
|
|
|
איקס על אהרוני, איקס על אייל שני
|
|
|
|
|
|
|
ולפני שנתיים היית מגלומן ברמות שלא אפשרו תקשורת איתך.
"היו לי תקופות מאוד רעות. בכלל, יש לי המון ביקורת עצמית והמון פחדים, שדברים לא יתחברו כמו שאתה רוצה. ואני, עד עכשיו, לא ידעתי להתחלק, והספר הזה הוא צעד חשוב בדרך שלי לדעת להתחלק עם אנשים, כי עד עכשיו, לחלוק מבחינתי היה להגיד 'אתם רוצים אותי? בואו אלי'. ועכשיו אני בא אליכם".
איך זה קרה?
"מתוך ההתנהלות הטבעית של החיים. נולדו לי ילדים שלימדו אותי שחיוך או בכי שלהם על הבוקר הם אחד הדברים הכי עצובים או הכי שמחים שקורים לך. וזה באמת הכי שינה אותי".
בתקופה משולחת הרסן שלך, הצלחת להסתכסך עם כל שף, בינוני ומעלה. עם אהרוני, המנטור הגדול שלך, לפחות חזרת לידידות?
"לא".
למה?
"אנחנו לא נהיה חברים לעולם".
למה?
"אני לא מעוניין לדבר על זה".
מה קרה?
"לא מעוניין".
ומה עם אייל שני?
"אייל שני לא יקבל ממני כלום".
כלום?
"כלום. ואני לא מוכן לדבר עליו".
וחיים כהן?
"מחיים כהן ביקשתי סליחה, שתינו כוס יין, וגם הרגשתי מצוין אחר כך, כי אני מאוד מעריך אותו ולא היתה לי כוונה להיכנס איתו לעימות. יש גם משהו מאוד משחרר בלבקש סליחה".
בספר החדש אתה מארח המון שפים. בכלל יש חברים במקצוע הזה?
"כן. אולי זה לא חברויות של לדבר כל יום, אבל בהחלט כן, ויש פרגון".
למי אתה מפרגן?
"לאבי קונפורטי, שהוא בעיני אחד השפים הכי כשרוניים, לא בארץ, אלא בעולם, ואם הייתי מונה עכשיו את עשרת האנשים שאני הכי נהנה מהבישול שלהם הוא היה במקום של כבוד. למיקה, לארז קומורובסקי. שאול אברון, שנורא השפיע על ההחלטות שלי בחיים, בעיקר לגבי איפה ללכת ללמוד, כשהוא אמר לי שהוא לא יודע. ולקדוש, שאני מכיר אותו כמעט 15 שנה, והוא בעסק המניפולטיבי והקשה הזה כל כך הרבה זמן, ושומר על הגינות וטוהר שאין לאף אחד אחר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אייל שני. "לא יקבל ממני כלום". צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
אני? מדבר על עצמי בגוף שלישי?
|
|
|
|
|
|
|
שף טוב חייב להיות חולה אגו?
"הוא צריך להיות אדם עם הרבה כוח. הוא צריך להפעיל מערכת שלמה, בשביל זה חייבים להבין את המקום שלך בהיררכיה. והוא גבוה. וברור שאתה צריך להכיר בערך של עצמך. אני יודע שאני אחד השפים הכי טובים שיש כאן. אם זאת מגלומניה, אז כן. יונתן רושפלד מכיר בערך של השף יונתן רושפלד, גם היום, כשאין לו מסעדה".
אתה מדבר הרבה על עצמך בגוף שלישי?
"לא, לא הרבה. אולי כשאני לא ממש שם לב".
ולמה אתה נראה כמו נפוליאון על הכריכה של הספר?
"כן, אמרו לי את זה. אבל גיל רצה שהתמונה שלי תהיה מקדימה, ואני לא הסכמתי".
אז איך נפוליאון עובר ממסעדת עילית לספר ב-110 שקל ? ליונתן רושפלד לא מגיע יותר?
"אני מרגיש שזה מה שנכון לעכשיו. 'רושפלד' היתה מסעדה מדהימה לתקופתה, אבל עכשיו אני במקום אחר. אני לא רוצה מסעדה, אלא לחלוק את הידע שלי, וספר נראה כמו דבר מתאים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טבח להשכיר
|
|
|
|
|
|
|
אולי תספר למה באמת נסגרה "רושפלד"?
"הסיבות הרגילות: המצב הכלכלי, המצב הבטחוני שהוריד לאנשים את החשק לצאת. אנשים כאן גם לא מבינים מה לזה להוציא הרבה כסף על אוכל. הם מעדיפים להוציא 80 שקל, לא להיסחף. ורואים את זה. מסעדנים כאן מפסידים כל הזמן. גם היום".
וחוץ מזה?
"חוץ מזה נמאס לי".
אז יצאת לחופש.
"כן. ובניגוד לאנשים אחרים היה לי מספיק כסף כדי לעשות את זה. בישלתי בבתים של אנשים ואני לא מתכוון להרחיב בנושא".
למה, תרחיב. אתה רומז למשקיע שלך, אדם שניוויס, שהיה מעורב גם ברושפלד?
"כן, אבל אני הבטחתי לאדם שלא אדבר עליו בראיונות בכלל".
בכל זאת?
"הוא אחד האנשים היקרים לי בעולם, וחבר טוב. והוא האדם הכי מבריק שהכרתי".
מאיפה אתה מכיר אותו?
"הנשים שלנו מכירות וכך זה התגלגל".
בישלת אצלו רבות?
"בישלתי אצלו מספיק פעמים".
אתה עדיין חתום מולו על חוזה?
"כבר לא".
בראיונות שהתפרסמו בעבר הכחשת שהוא משלם לך כסף.
"אני לא זוכר כזה דבר".
אני זוכרת. אתה מרגיש נוח לשמש כטבח פרטי?
"כמו שאמרתי קודם, היחסים בינינו הם עמוקים, ולא נוגעים רק לתחום העסקים. לי זה לא מפריע".
שניוויס, למי שלא בקיא לגמרי בפרטים, הוא איש עסקים שמקפיד על פרטיותו באופן קיצוני. בשעתו הוחרם המשקיע המסתורי על ידי לאה רבין ומשפחתה לאחר שהעיר כי חבל שהכדור לא פגע גם בה. נסיונות לדלות ממנו דבר בקשר לרושפלד נתקלו השבוע בחומת הגנה בצורה המונחת סביבו, ובמשפט מרתיע משהו של רושפלד: "אני מבין מה את והעורך שלך מנסים לעשות. זה אפל וזה שפל וזה לא קשור למטרת הראיון, שהוא על הספר. בפעם הקודמת שהעיתון שלכם עשה כתבה כזאת, זה פגע לנו ביחסים וכמעט סגר לנו את המסעדה. אני מבקש שתרדי מזה". ירדתי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אבי קונפורטי. זה שף. צילום: עינב מורנו
|
|
|
|
|
|
|
יש מתכון לבורי
|
|
|
|
|
|
|
אולי נדבר טיפה על אוכל? נניח, איזה טרנדים בולטים אתה מגלה עכשיו?
"בלי שרצינו נהיינו אמריקאים. מנת הדגל של כל מקום היא המבורגר. עד כדי כך, שלפעמים לא נעים לנו להגיד 'המבורגר' אז אנחנו אומרים 'קבבוני'. יש לי חבר שאומר שישראל מתחלקת באוכל לשלוש שפות, וכל אחת נמדדת במה שבא לפני ה'ני': קודם היה 'מדליוני', אחר כך 'נתחוני' ועכשיו יש 'קבבוני'. ונכון, בסוף כולנו נאכל כאן המבורגר".
יש כאן איזה התקדמות קולינרית?
"הרגלי האכילה השתנו, חומרי הגלם השתפרו ואפשר להשיג דברים שלפני חמש שנים לא חלמנו עליהם. והעיקר, מתפתחת כאן תרבות של אוכל. זה הופך להיות מיוחצן, מהסיבות הלא נכונות, אבל תסתכלי על האוכל המקומי. פתאום גילו שיש כזה דבר, אוכל מקומי, אותו מטבח מהבית. וזה בעוד שבעולם, כבר מאות שנים ברור שהוא קיים".
מאיפה נבע הרעיון לספר?
"גיל אמר לי, 'בוא נעשה ספר על דגים ופירות ים'. נתתי לו תגובה נדירה, כי המציאות הישראלית גרמה לי להיות מסננת, ולבחור את השותפים בקפידה. אמרתי לו שאין בכלל שאלות, ואני אעשה את הספר. וזה אחרי הרבה לאווים בשנתיים האחרונות להוצאות ספרים מכובדות, כשאני יודע שאם הפרויקט עם גיל יעלה, זה יהיה לפחות אחרת משל כולם".
ואיפה הספר מצא אותך?
"אני כרגע בתקופה שאני רוצה לחלוק את הידע שלי עם אנשים. אני רוצה שכשמישהו יבוא ויטעם תבשיל קארי אדום הוא יבין איך הוא נולד, ממה הוא מורכב. וחוץ מזה, בדרך יש גם הרבה מאוד ידידות חדשה שנקשרה ביני לבין גיל".
גיל, למה בחרת ברושפלד?
"בהתחלה אנשים באו אלי כדי שאני אכתוב את הספר. הבעיה היא שאני לא יכול לאכול דגים. לא אוהב את זה. אז היה לי ברור שצריך מישהו, והיה לי גם ברור שאני לא אלך למסעדנים. למזלי, יונתן בתקופה הזו הוא לא מסעדן, וחשבתי שזה יכול להיות מה שאני מחפש. מעולם לא למדתי בישול, אני לא שף, אלא טבח די קטן. אני לא יודע לעשות כל מיני רטבים מוקצפים, ורציתי שיהיו מתכונים שכל אחד יוכל לעשות כשהוא חוזר עם הסל מהמכולת. חשוב לי שהספר ישרת את זה. אפרופו דיכוטומיה מוחלטת, כל הזמן אמרתי ליונתן שמצד אחד הספר צריך להיות פשוט, אבל מצד שני, אם אנשים קונים ספר של יונתן רושפלד ויהיו מתכונים לגפילטע פיש הם יתאכזבו, כי הם מצפים למשהו גרנדיוזי.
ויש מתכון לגפילטע?
"לבורי. זה מספיק קרוב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רושפלד וחובב מכייפים. צילום: אירית רוזנבלום
|
|
|
|
|
|
|
אף אחד כאן לא יהיה רוטשילד
|
|
|
|
|
|
|
הכרתם לפני כן?
חובב: "היו בינינו היי וביי, מתוך אתיקה מקצועית, מעולם לא רחשנו אחד לשני איזושהי טינה או חיבה יתרה".
ביזארי , החיבור הזה. מצד אחד, יש כאן את האיש שעושה שוק וממליץ על אבקת מרק עוף במתכון, ומצד שני את השף הגדול מהחיים שיצר ארוחת טעימות מונומנטלית במאות שקלים.
רושפלד: "יש כאן שני אנשים מאוד שונים אחד מהשני. והצלחנו יחד להגיע לשלם אחד. לא קרה לי שרציתי להכניס מתכון וגיל אמר שהוא לא מוכן. להפך, גיל מאוד דחף לכיוון של לובסטרים וכאלו, כי בעיניו אנשים מצפים שזה יהיה, הם רוצים שזה יהיה בספר של יונתן רושפלד. הספר הזה מגלה לך כל מיני דברים ונותן את האפשרות להסתכל קצת לצדדים, הוא הגיע בנקודה בזמן בה חסר פה ידע תרבותי על אוכל. אין מספיק ספרים טובים שנכתבו בנושא, לפחות לא בשנים האחרונות".
ואיך מסתדרים שני אוהבי עצמם כל כך גדולים בפרויקט אחד?
חובב: "בדרך כלל הם לא יכולים להסתדר. בניגוד לפרויקטים קודמים שעשיתי ובאמת היו על סף פיצוץ, הפרויקט הזה היה של יונתן, כשאני מכוון. הוא הביא את השפים שהתארחו, עשה לילות בדפוס. ובניגוד אלי, שלילה בלי שינה לא אהוב עלי במיוחד, הוא גם אהב את זה".
רושפלד: "זה מצחיק, כי היינו יכולים להיפגש לפני כמה שנים ולהתנגש בכוח עצום, כמו שני קטרים ששועטים אחד לקראת השני".
ומה השתנה?
רושפלד: "אני מרגיש שמאחורינו, וספק מלפנינו, יש קילומטרז' רב של אוכל, וקיימת ההבנה ששני אנשים מסוגלים שלא לחוות אוכל בצורה זהה, וזה בסדר. אני למדתי באיחור שיש סוגים שונים של לחוות את אותו הדבר, ונראה לי שזה אחד היסודות לעבודה הטובה בינינו".
כמה מהספר הזה הוא מיזם רווחי, וכמה חזון?
חובב: "ברור שאף אחד כאן לא יהיה רוטשילד בשנה-שנתיים הקרובות, אבל אנחנו רוצים איכות חיים. וכסף זו לא מילה גסה. ברור שלא הייתי מוציא עשרות אלפי שקלים מכיסי הפרטי כדי להשקיע במיזם שלא נראה לי רווחי. אנחנו חיים בעולם שכסף הוא אחד הדברים החשובים בו, ואם הוא לא היה עובד כך היינו כלכלה נחשלת. לצד זה, היה לי מאוד חשוב להוציא ספר שחסר כאן. אלמלא חשבתי שזה ילך לא הייתי נוגע בזה במקל, גם אם הייתי חושב שזה הדבר הכי תרבותי בעולם".
אני נזכרת שביקרת את רושפלד בתור שף לא אחת, ולא תמיד בסופרלטיבים.
חובב: "נכון, כתבתי עליו ביקורות טובות וגם פחות טובות, אבל יונתן מצא את הגדלות לשכוח לי את השטויות שכתבתי".
למה?
רושפלד: "אחרי שסיימתי לעבוד בא אלי מבקר ואמר לי שהוא מקווה שעכשיו נהיה ידידים. אמרתי לו שבעיני מעולם לא היינו יריבים. אין כאן עניין של ידידות. אני מבשל, הוא כותב ובזה נגמר העניין".
אתם לא מרגישים שאתם רוכבים על הקונספט של אהרוני ואברון בשנות השמונים-תשעים? נו, העיתונאי הידען, השף הדעתן. הסינרגיה. ספר כשר וספר לא.
רושפלד: "אני חושב שזו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל על הספר הזה".
חובב (ממש מתעצבן): " לא ממש. קודם כל כי אהרוני עדיין כותב..."
אז מה? חוץ מזה, אהרוני-אברון היתה זוגיות קולינרית שגלגלה הרבה מאוד כסף. אולי גם לכם יצליח.
חובב: "היו עוד זוגות. רון מיברג ודודו גבע, אהרוני ורפי כהן, ויש עוד שאני לא זוכר עכשיו. חוץ מזה, אין לי וליונתן מדור בעיתון ביחד, אז מהבחינה הזו אין כל כך הקבלה. אני חושב שכשאהרוני ושאול עשו את הספרים שלהם ואת המדור שלהם באמת היה פה חידוש. הם באמת אמרו 'באנו לאיזשהו תחום די מנומנם, הבה ונבקיע את החומה'. בעוד שיונתן ואני באים אל דרך די סלולה. אנחנו עוד קול ברשימה של קולות רבים, ואנחנו צריכים להתאמץ פחות כדי להצליח ממה שהם היו צריכים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שאול אברון. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
איטס ג'אסט פוד
|
|
|
|
|
|
|
לפני פיזור. ההתעסקות הבלתי פוסקת באוכל לא קצת מעייפת? לא מקהה את החושים? זה הרי כמו אוננות.
חובב: "פעם ראיינתי את דניאל רוגוב, ושאלתי אותו את אותה שאלה. והוא ענה שלכל מסעדה שהוא נכנס אליה, הוא תמיד מרגיש שזו הולכת להיות המסעדה של החיים שלו. ואני גם כן מרגיש כך. זה כל כך מרגש: משרתים אותי, ואני לא צריך לעשות כלים".
אבל בסופו של יום, מדובר פשוט בירקות שמקפיצים במחבת. מה הסיפור הגדול?
חובב: "אוכל זה לא אמנות. אף אחד לא צריך להיות גאון כדי לעשות אוכל טוב, אני לא חושב שאוכל זה אמנות כמו שאני לא חושב שטלוויזיה זה אמנות. אבל כיף לאכול, וכיף להיות במסעדות. אותו דבר אפשר להגיד גם על זמר עברי, שכבר קשרתי בינו לבין אוכל בטורים שלי, זה לא איזה יצירה של תעצומות נפש. זה יכול להיות משהו שחיים חפר כתב על מפית. וזה נפלא.
יונתן,לך אף פעם לא נמאס?אין רגעים שבא לך להניח לזה?
רושפלד: "כמובן. איטס ג'אסט פוד, ומי שלא מבין את זה, הוא דפוק. זה רק אוכל, ואתה חייב להבין את זה, על אחת כמה וכמה כשאתה שף. אחרת תשתגע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
