 |
/images/archive/gallery/149/161.jpg מתוך עטיפת ''מי שתה לי?''
איור: רותו מודן  |
|
|
|
|
| הילה רמלר בודקת שני ספרי ילדים חדשים. "מי שתה לי?" של שוהם סמיט לוהט אש. "מה נעשה עם התינוק הבוכה" מביך ומעליב |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
הילה רמלר
9/8/2004 15:15 |
|
|
|
|
|
|
|
טקסטים קצרים בספרי ילדים מועדים הרבה פעמים לפורענות. במקרים מסוימים הם לא יותר מגיבוב של מילים ועברית שאפילו ילד שזה עתה למד לדבר ימצא אותם טיפשיים, אפילו מעליבים. אם אוצר המילים שלו היה גדול יותר, הוא היה מבטא את מה שהוא חושב: "היי, אני אולי עוד לא יודע לדבר אבל אני לא אידיוט".
מאידך, ספרים כאלה יכולים להיות גם ממצים, משעשעים וחדים. שני ספרים שיצאו לאחרונה בשתי הוצאות שונות מביאים מעשיה קצרה במשפטים קצרים - שניים בעמוד לכל היותר - ומספקים דוגמא טובה לאמור מעלה, אחת לכל צד.
נתחיל עם החדשות הטובות - "מי שתה לי?" של שהם סמיט. בספריית הפועלים, בה יצא הספר, כינו אותו קומיקס עברי לילדים. אני לא מומחית לז'אנר, אבל נראה שהספר עומד בהגדרה, לפחות בתחום האיורים. רותו מודן הנהדרת ציירה סיפור בהתאם לטקסט, מחולק לתמונות עצמאיות שכל אחת מהן מתארת סיטואציה. בחלק מהתמונות מופיעה בועה עם מילה אחת או שתיים, אבל כאלה ששוות אלף מילים. "אוי!", או "אופס!", למשל.
הסיפור מתחיל בבעיה. נגמר המיץ. הילד מבקש מאבא עוד, אבל עדיין, נגמר המיץ. הילד רוצה לדעת מי שתה לו, ואבא, כיד ההזייה הטובה עליו עונה, "גמל אחד".
ככה
זה. בדו-שיח עם ילדים נפלטות לפעמים תשובות הזויות, לשמחת כולם: המבוגרים מוצאים הזדמנות לשחרר רוח שטות והקטנים מוצאים משחק משעשע ומנסים לבדוק את גבולות הדמיון של הגדולים. שניהם בודקים את גבולות הסבלנות אחד של השני. וכך מתרחשת שיחה לא כל כך הגיונית אבל נורא מצחיקה.
סמיט מרחיקה לכת עם עניין הגמל, והאבא והילד משתפים פעולה:
"יופי. אבא, מה הגמל עשה אחרי שהוא שתה?"
"הוא ביקש לעשות אצלנו אמבטיה".
"באמבטיה שלנו?"
"למה לא?"
"מה אין לו אמבטיה בבית שלו?"
"הוא גר במדבר. יש שם מעט מאד מים".
עכשיו זה נשמע הגיוני. סיפור המעשה נסגר בצורה מאוד משכנעת, כשאבא של הגמל בא לקחת אותו. "וגם הוא שתה מיץ?", שואל הילד. "את מה שנשאר", עונה האב. תשובה טובה לדעתי. בכלל, הדיאלוג העוקצני קצת שטותי אבל רחוק מלהיות טיפשי. הוא נערך ברצינות, אבל ברור שהמשוחחים יודעים שהם משחקים ב"נדמה לי", וחשוב יותר: ברור שסמיט יודעת שהקוראים הצעירים שלה מבינים שהכל בקריצה. רק דבר אחד לא ברור, וזה למה לעזאזל לילד אין שם. שוב. בהרבה ספרי ילדים לא מגלים את שמות הגיבורים. הילדים תמיד רוצים לדעת איך קוראים להם. אנא תנו להם שמות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתוך עטיפת "מה נעשה עם התינוק הבוכה?"
|
|
|
 |
|
 |
|
החדשות הרעות
|
|
|
 |
|
|
|
"מה נעשה עם התינוק הבוכה?" של קרסידה קאוול, הוא החדשות הרעות. ציטוט מהספר: "התינוק בכה ’אה אה אה’ ’גע-גע-גע?’" אמר הברווז".
וככה זה ממשיך. החתול, הכלב, הפרה והברווז מנסים לעשות משהו, כל דבר, כדי להרגיע אותו. האם התינוק יפסיק אי פעם לבכות? לא אם יקריאו לו את הספר הזה. "מה נעשה עם התינוק הבוכה?" הוא עלבון לילד ולהורה. בשביל ללמד תינוק איך עושה ברווז או חתול, לא צריך ספר. האיורים של אינגריד גורדון סתמיים ובטח לא מצילים את הספר.
אין לי שום דבר נגד טקסטים קצרים. ספר יכול להיות אפילו ללא מילים (ולראיה הסדרה המצוינת "תמונות מספרות"), אבל לכתוב כמה שורות, לאייר ולקרוא לזה ספר ילדים - זה לא לעניין.
"מי שתה לי?", מאת שוהם סמיט. איור: רותו מודן (ספריית הפועלים)
"מה נעשה עם התינוק הבוכה?", מאת קרסידה קאוול. איור: אינדריג גורדון (כתר)
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
