 |
 |
|
|
| סודותיו הרפואיים של היין האדום |
|
| מה באמת הקשר בין יין לבריאות טובה ואריכות ימים? חיים גן מגיש סקירה היסטורית מקיפה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
חיים גן
24/6/2004 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
מי לא זוכר את המודעה המסקרנת, הברקה נוספת מבית מדרשה של חברת "המגש שקד", מאמניות השיווק הגדולות שקמו בענף היין הישראלי, שהתהדרה בכותרת "מדענים: יין צ'יליאני הבריא ביותר". הכותרת, וקטע קצר מכתבה שפורסמה בנושא בגליון "מעריב" של ה-5 בפברואר 1999, נגזרו היישר מן העיתון. היא הסתמכה על מחקר השוואתי בין יינות שונים, אחד מכמה מחקרים שהניבו תוצאות לא מפתיעות: יינות שמוצאם מאקלים חם יחסית, מכילים חומרים נוגדי חימצון בשיעור גבוה יותר מיינות שמוצאם מאקלים קר. מדוע זה חשוב? על-מנת להבין זאת, יש לתת הסבר קצר ואף לפסוע מעט אחורה בזמן.
רבים שמעו כבר על האבחנה בין כולסטרול "טוב", ששמו המדעי הוא HDL, לבין כולסטרול "רע" (LDL). אכן, בעוד שה-LDL גורם נזק לכלי הדם, ה-HDL מועיל בהגנה מפני מחלות דם וכלי לב. ואולם, לא רבים יודעים שכמעט כל הנזק של ה-LDL נגרם כאשר הוא במצב מחומצן. מסיבה זו מייחסים רופאים וחוקרים חשיבות גוברת לחומרים הטבעיים נוגדי-החימצון, המצויים באופן טבעי בצמחים שונים. ענבים הם אחד הצמחים הללו, וזגיהם עתירים בחומרים נוגדי חימצון ממשפחת חומרים הקרויה הפלבונואידים הפוליפנוליים.
עניין זה התגלה בעקבות מחקר סטטיסטי דווקא. בתחילת שנות ה-80' התברר, כי שיעור מחלות הלב וכלי הדם נמוך בקרב הצרפתים, אף שתזונתם היא מהעתירות יותר בכולסטרול בעולם כולו. מחקרים שביקשו להסביר תופעה זו, שכונתה "הפרדוקס הצרפתי", ייחסו לפחות חלק ניכר ממנה לצריכת היין
הממוצעת הגדולה של הצרפתי. מובן, שהואיל והחומרים נוגדי החימצון נמצאו בזגים (קליפות הענבים), הם נמדדו בשיעורים משמעותיים רק ביינות שבמהלך ייצורם שרו בזגיהם תקופה ממושכת יחסית. למעט בכמה מקרים חריגים מאוד, נהוגה פרקטיקה זו רק בייצור יינות אדומים, הזוכים כך גם בצבעם.
תעשיית היין הסתערה על הממצא כמוצאת שלל רב. השפעתו על ייצור יין בעולם הייתה כה גדולה, שאוכלוסיות שלמות שהעדיפו עד לפירסום יין לבן המירו את הרגלי הצריכה שלהם והפכו לחובבי יין אדום. ההערכה היא שככלל, הממצא הגדיל את צריכת היין בעולם, לפחות למשך תקופה מסויימת.
כיום הצטברו בספריות האוניברסיטאיות גם לא מעט מאמרים היוצאים כנגד הסבר זה ל"פרדוקס הצרפתי". חלקם גורסים, כי אסור להמעיט בחשיבותם של פריטים אחרים בתזונה הצרפתית (כעגבניות ושמני זית), המכילים גם הם חומרים נוגדי חימצון. אחרים טוענים, כי אפשר שגם למטען הגנטי הייחודי לצרפתים חלק בעניין. רופאים רבים קוצפים על כך שהתקשורת פישטה את המחקר הרפואי, וייצרה נוסחא לפיה "יין אדום הוא בריא", ותו לא. מובן, שקביעה זו אינה נכונה כפשוטה - יין בריא במידה, אך צריכת כמויות גדולות של יין מחדירה לגוף כמויות בלתי בריאות של אלכוהול.
אף-על-פי-כן, סיפור "הפרדוקס הצרפתי" והמחקרים שהניב שימח את אנשי היין בעולם כולו. רבים מהם הצביעו על כך, שהרפואה המערבית מיישרת סוף סוף קו עם מה שחשבה כל חברה שוחרת יין מאז התקיים היין בעולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יין מראדונה מארגנטינה. צילום: EPA
|
|
|
 |
|
 |
|
עדויות כבר מהאלף השלישי לספירה
|
|
|
 |
|
|
|
יינות ושיכרים הם המשקאות המשכרים העתיקים ביותר בעולם. אנו יודעים כי התקיימו זה בצד זה במשך כ-8,000 שנה. במילים אחרות: זמן קצר בלבד לאחר שעבר למגורי קבע הצליח כבר ההומו ספיינס לביית הן את הדגן והן את אם הגפנים האירופית לענבי יין ומאכל, הוויטיס ויניפירה. בעידן שבו המים היו מזוהמים לעיתים מזומנות, נחשבו משקאות המכילים אלכוהול, בצדק ומבלי שהובנה סיבת הדבר, למסוכנים פחות לשתייה.
במשך דורות, שימש היין כחומר החיטוי המוכר היחיד לטיפול בפצעים, וכמשכך הכאבים היעיל והנפוץ ביותר (עד היום זהו משכך הכאבים הראשון שניתן לתינוק יהודי). דוגמא מפורסמת מאוד לשימוש שכזה ביין נמצאת בברית החדשה, המוסרת כי את כאביו של ישו, אולי הפצוע המפורסם ביותר בתולדות העולם המערבי, ביקשו לשכך ב"יין מהול במור". ישו, אגב, דחה את הטיפול.
לימים יתפרסם ברומא רופא יווני בשם גאלנוס, שהיה מטפל בגלדיאטורים ונאמר עליו כי איש ממטופליו לא מת מפצעיו. גם גאלנוס הגיע למסקנה, כי יין אדום הוא האמצעי היעיל ביותר לטיפול בפצעים ובמניעת נמק.
עדויות כתובות על שימוש תרופתי ביינות ובשיכרים מופיעות כבר באלף השלישי לפני הספירה. הגדילו לעשות בהם שימוש באותה תקופה הרופאים המצרים, שנחשבו לטובים ביותר במזרח הקדום. קצרת, למשל, טופלה באמצעות מירקחת שכללה מידה של דבש, שמונה מידות שיכר וחמש מידות יין (מידה אחת פירושה היה: מלוא הפה).
לתנופה גדולה זכתה הרפואה ביוון ומאוחר יותר – באימפריה הרומית. תרבויות אלה היו תרבויות של גפן, ולא של דגן, ומדרך הטבע ייחסו ליין תכונות אציליות יותר – גם בכל האמור בסגולות מרפא – מאשר יחסו לבירה. זו הוסיפה להתפתח בצפון מערב אירופה, אך שם לא התמקדו בסגולותיה הרפואיות, אף כי הכל הכירו בעובדת היותה מזינה מאוד, ותפשו אותה, בין השאר, כלחם נוזלי.
|
|
|
|
|
|
|  | | כורם צרפתי בוחן את התוצרת. צילום: AP | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
