יחסים אחרי החתונה: לשבור את חומות השתיקה
בסוף החופה והשבע ברכות נשאר זוג שצריך להתמודד עם קשיי השנה הראשונה ולא תמיד יש לו עם מי לדבר על זה. שיחה אחת יכולה לשנות חיים שלמים, אולי אפילו להחזיר את השמחה לרעים האהובים
זה מוזר לי מאוד לכתוב לך את המכתב הזה ואולי יהיה מוזר לך לקרוא. שמי תהילה, ואני נשואה מחר שנתיים. על פניו החיים שלי אמורים להיות מושלמים, הם נראים גם כאלו. התחתנו כשהייתי בת 23 ובעלי בן 24. היינו חברים חצי שנה ואחריי ארבע חודשי אירוסים התחתנו. משפחות מקסימות, הכל באמת באמת, ברוך השם. לא יכולתי לאחל לעצמי יותר טוב.
לשבור את חומות השתיקה צילום: שאטרסטוק
גם עכשיו ממש לא נוח לי לדבר על זה. לראות את המילים על המחשב מולי, מפחיד עוד יותר. אז אם עוד לא הבנת מה אני רוצה ממך, בואי פשוט נכתוב "לא הצלחנו". זה פשוט לא הלך.
עברנו לבית משלנו, ואחריי עוד כמה ימים ראיתי כתמים, למרות שזה לא היה בתאריך הנכון של החודש. לא ידענו מה לעשות, אז בעלי הציע שהוא ישאל את הרב שלו. כיוון שביקרנו את הרב הזה מספר פעמים לפניי החתונה – מתתי מבושה, אבל בראש הבנתי שזה הפתרון היחיד. הוא קבע שנידה. שבועיים עוברים ואני צריכה ללכת למקווה. מרגיעה את עצמי מצד אחד, אבל מכווצת ומתוחה כולי מצד שני – החלטתי שהפעם חייבים להצליח. לא יכול להיות אחרת – הרי אני אוהבת אותו כל כך – אז מה יכולה להיות הבעיה.
באותו לילה אמרתי לו – 'תעשה מה שצריך ואל תשים לב אם כואב לי'. זה עבר איך שהוא. לצערי למרות ה'הצלחה', ההקלה לא הגיעה. בעוד הרעות והחברות התעמקה (ובאמת שמחתי ואהבתי את בעלי) - רגעיי הקרבה לא השתפרו. המחזוריות הרגשית שלי השתלט לי על המצב רוח. הימים שלפניי המקווה לוו ממש בדיכאון וחרדות, ואחריי הטבילה הייתי שונאת את השקיעה ורק מחכה שיעבור.
תוך חצי שנה נכנסתי להריון. מכווצת עוד מקודם, עברתי הריון לא פשוט, תהליך הלידה סרב להתחיל והלידה עצמה הייתה חלום ארוך ורע. אני אוהבת את התינוק שלנו אהבת נפש ושמחה בו. אבל הריחוק מהגוף שלי רק התעצם. חלמתי על זה וקיוויתי שאחריי הלידה אני אפתח. יהיה יותר טוב. אבל אז הגיע המועד לטבול ו'לחזור לעניינים', וההרגשה הייתה שחזרנו אחורה לימי הראשונים שאחרי החתונה.
ניסיתי לדבר אבל לא הייתי בטוחה עם מי. עם אימא שלי אין מצב, יש לי רק אחים ולגיסות שלי אני ממש לא מרגישה שאני מסוגלת לפנות. פניתי דווקא לחברה, שפעם הייתה חברת נפש – אבל כשניסיתי לפתוח אתה את הנושא, היא כל כך הסמיקה והאדימה שמאז פשוט לא דיברנו יותר.
אז נכון שיש אינטרנט, אבל איזה מילים בדיוק להקליד, בלי להרגיש עצמי כמו איזה... סוטה. עכשיו בלילות אני בוכה, ואני שואלת את עצמי אם זה הזיווג שלי ואולי עם מישהו אחר זה
אני כותבת לך אחריי שכתבת על הקושי שלך להיכנס להריון, אולי תכתבי על הקושי שאפילו קודם לכך.
מקווה לטוב, תהילה".
לא היה באמת מכתב כזה, היו כמה. לקחתי פסקה מכל אחד מהם. קראתי את המכתבים וליבי נשבר. כשאני חושבת על ל"ג בעומר – עונת החתונות בשיאה – אני גם חושבת על הזוגות האלו. על התסכול ועל הגוף ועל אהבה גדולה וטהורה שמתחילה לפקפק בעצמה.
הבדידות מעצימה כל בעיה. להיות לבד, לטחון את הראש עם מיליון מחשבות, בעייני זה הכי הכי גרוע. כמו בכל דבר אני הכי בעד לשתף, ללכת למקום בטוח ולשתף. זה שובר את הלב שאימהות ובנות לא יכולות לדבר על זה. מרתיח אותי שעדיין יש הדרכות הכלה שעיקר עיסוקן הוא איזה סוג בד הכי כדאי לקנות כדיי לבדוק שבעה נקיים.
אז שלא כדרכי אבקש מכולכם ובעיקר מכולכן לעשות שיעורי בית. מי שיש בסביבתה כלה צעירה – אפשר לשאול בשיא העדינות אם הכל בסדר. אבל גם יש חובה לכלה – אל תעשי לנו את הצגת "הכל-מושלם-תראו-איך-יפה-לי-כיסוי-ראש". אם מישהי פותחת לך את הדלת, תכנסי בה. שיחה אחת יכולה לשנות חיים שלמים, אולי אפילו להחזיר את השמחה לרעים האהובים.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
