האהבה של היום היא לא האהבה של פעם
קלסרים מלאים במכתבים או צילומי מסך של הודעות ווטסאפ — כל דור ודור ומחזות הרומנטיקה שלו, שבסופם ניצב תמיד אותו לב כמה לאהבה. הפולנייה חוגגת ט"ו באב
פעם היינו עושים דברים שלקחו המון זמן. הלמטה של הזרת שלי היה מלא בדיו כחול מעשרות עמודים של מכתבים שכתבתי. קודם טיוטה ואז בכתב. מוסיפה פה ושם שירים של אסתר קל או ציטוטים ממכתבי יוני בשביל העומק.
עד היום שמורים בבית הוריי קלסרים שלמים שבהם מתויקים כל מכתבי האהבה שנשלחו מפה לשם וחזרה (יחד עם כרטיסים מהקולנוע, וכן, גם כרטיס האוטובוס). פעם היינו מכינים קסטה. קסטה של 60 דקות בתחילת קשר, של 90 דקות במערכת יחסים ממושכת. יושבים אל תוך הלילה, מקליטים שיר בטייפ, עוצרים. כותבים מאחור את שמות השירים לפי הסדר ובפנים הקדשה אוהבת. זאת הייתה אהבה.
אני באמת סקרנית לדעת, איך האהבה הצעירה נראית היום. אם הוא כתב לה בווטסאפ או בסמס שורות ארוכות ומרגשות, איך היא שומרת אותן? מצלמת את המסך, שולחת לעצמה מייל עם התמונה ואז מדפיסה? ואם הוא כותב לה על הוול בפייסבוק או בפרטי, האם היא נושאת תפילה שצוקרברג לא יסגור לעולם?
דבר אחד בטוח נשאר אותו הדבר. הלב.
הלב המתאהב בקלות. הרוצה. אני בטוחה שגם היום, כמו שאני הייתי, מגיעה בחורה בבוקר לכיתה ובתפילת שמונה–עשרה נודרת נדרים בלי סוף: "אם תיתן לי להתחתן עם ההוא, אני תמיד אברך". או "אם תגרום לידיד ההוא להבין שאנחנו אמורים להיות ביחד, אני אקפיד על שרוולים" - הייתי כל כך משוגעת. כמו כולן. רק רציתי לאהוב.
ואז, כמו היום, הכי קשים היו הדייטים והאכזבות.
וכולם מנסים לעשות בכאוס קצת כללים. ידוע שאסור להאריך בשיחת הטלפון המקדימה, כי כולנו עברנו אירועים שבהם אחרי שיחה כיפית של שלוש שעות, התרסקנו בפועל על חייזר מהלך עם רווח מוזר בין העיניים. עוד כלל מפורסם הוא שיש להיזהר ממציע השידוך. כל רווק מתחיל בן 18 יודע שאם ידידה שלו מסדרת לו חברה שלה ואומרת שהיא חמודה - אין לו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. גם הצעות מהחברים של סבא בברידג' נפסלות ביעף, וגם של הדודה שראתה אותך בפעם אחרונה בברית של אחיך לפני 27 שנה - למרות הכוונות הטובות.
והבאסה הגדולה היא שכל הסיפורים היפים - כמו על ההיא שלקחה טרמפ דקה לפני שבת, ואז נתקע האוטו, ולא היה דלק והם היו באמצע חוצה שומרון וכבר התחילה שקיעה, אז הם בנו שני אוהלי הסוואה במרחק ארבע אמות מהשוליים ובמוצאי שבת התארסו - תמיד קורים רק אצל אחרים.
יש את הכללים לבני ישיבה (לא באים עם גרביים בקרוקס לדייט ראשון) והכללים לבנות דתיות–לייט (לא משנה כמה את מספרת לעצמך שזה מגניב - לא! מעשנים! בדייט! ראשון!) וישנם כללי הרומנטיקה הלא כתובים של הדתיים. אלו הרגעים העדינים שיש רק אצלנו: סריגת הכיפות, ההזמנה לשבת ראשונה אצל ההורים, הקסם ברגע שהחתן מכסה את הכלה בהינומה ולוחש לה משהו או מעביר לה פתק.
ויש עוד זמן אהוב ומקודש, והוא שיחת הטלפון לפני שבת. למרות שמדובר בזמן הכי לחוץ בעולם, ולמרות שיש רק 50 שניות לדבר או שבירכתי תודעתכם אתם יודעים שמישהו מנצל את הסיטואציה כדי לגמור לכם את המים החמים - השיחה הזאת היא כמו השיחה האחרונה של נוסע במטוס שעומד להתרסק: "לפני שהכל נכבה - חשבתי עלייך".
בנים יקרים, אני יודעת שהדרישות שלי כלפיכם מרובות, אבל אין לתאר עד כמה השיחה הזו חשובה. היא זאת שתקבע האם הדייט שלכם תסתובב עם חיוך נמס עד מוצאי שבת, או שהיא תגיע לבית הכנסת עם הראש באדמה.
ואם, אחיות יקרות, אתן לבד השנה, נסו שלא תיפול רוחכן. נכון, עוברים לא מעט מדורי גיהנום, אבל כמעט תמיד בסוף יש סוף טוב. וכמו שאומרת הפילוסופית דנה אינטרנשיונל: "הכל זה לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת. תהיה לך אהבה — הרבה יותר טובה".
ובינתיים, קנו כולכם מחברת ועט ותתחילו לכתוב. אמנם בסוף המכתבים יעלו אבק בבית ההורים, אבל הלב תמיד יזכור שהם שם.
הטור התפרסם במגזין 'מוצש'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
