 |
/images/archive/gallery/109/646.jpg אראל סג''ל.
מעריב  |
|
|
| אופנת סג"ל: שומר אחי אנוכי |
|
|
|
| הלבנת פנים, שנאה ומלחמת אחים. מבט אחר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליית נגר היה.
פעם אחת הוצרך בעל הבית ללוות. אמר לו השוליה: 'שגר אשתך אצלי ואלוונה'. שיגר אשתו אצלו, שהה עימה שלושה ימים.
קדם ובא אצלו, אמר לו:'אשתי ששיגרתי לך היכן היא'.
אמר לו: 'אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך'.
שאל בעל הבית: 'מה אעשה'. אמר לו:'אם אתה שומע
לעצתי, גרשה'.
אמר לו: 'כתובתה מרובה'.
אמר לו: 'אני אלווך ותן לה כתובתה'.
עמד זה וגירשה, הלך השוליה ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו השוליה: 'בוא ועשה עימי בחובך'. והיו הם יושבים ואוכלים ושותים, והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין".
(בבלי, גיטין נ"ח, עמ' א': מדוע חרב בית המקדש)
סיפור חורבן הבית, כפי שהוא מוצג במקורותינו, מדגיש בראייה מפוכחת ואמיצה את הריקבון החברתי והשנאה היוקדת בין פלגי העם כגורמים שהובילו לשבר הגדול. אמנם בפועל מלחמת האחים ועוצמת הלגיונות הרומים גרמו למפלה הצבאית, אך קדמה להם תקופה ארוכה של שבר מוסרי וניוון רוח האומה שהביאו לאובדננו. "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", נאמר במסכת גיטין (עמ' נ"ה) שבה פתחנו. זהו מעשה בעלבון של אדם. בר קמצא גורש מסעודת מצווה שהוזמן אליה, משום בלבול בינו לבין אדם בשם קמצא. חכמי ירושלים, שנכחו באירוע, התעלמו מבושתו והוא את נקמתו נטל בהלשנה לשלטון הרומי.
כדי להבין את חומרת העוול המוסרי המצוי במרכז שני המעשים המובאים במסכת גיטין, נעיין במסכת בבא מציעא (עמ' נ"ט). רב שמואל בר נחמני דרש לפני רב נחמן בר יצחק: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". אמר לו רב נחמן בר יצחק: "יפה אמרת, שהרי אנו רואים את המתבייש שלאחר שהוא מאדים מבושה, שהולך האודם מפניו ובא החיוורון. והרי זה כשופך דמו". בהמשך הדיון דורש רבה בר חנה בשם רבי יוחנן: "נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חברו ברבים".
וכותב הרב שלמה אבינר: "למה הלבנת פנים דינה כרצח ממש, הרי סוף סוף אינה רצח? המהר"ל הסביר (חידושי אגדות ב"מ, שם) שאם אמנם אינו פוגע בגופו, הרי פוגע בצלם אלוהים שלו, בנשמה שלו, שהוא עוד יותר חמור מרציחה. אולי זה רצח אופי? ורבנו יונה הסביר כי'צער ההלבנה מר ממוות' (שע"ת, שם). ובספר חסידים: 'רציחה שאינה ניכרת לעיניים' (ס' נ"ד. ועיין: ג"כ, ס', מ', ו-ס', קל"ט)".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
מתוך דברים אלו ישמש לנו עוזי כהן משל. עוזי כהן כתמונת ראי למציאות ישראלית אכזרית. עוזי כהן כבעל משפחה, כאדם. שהרי גם אם עוזי כהן עצמו מצחק עימנו בטכניקת ג'ודו תקשורתית ונחלץ ממערבולת העלבון בדרך של שיתוף פעולה, במה חטאו ילדיו? אם על פי "ארץ נהדרת" ואלי יצפאן נמסר לצופים כי עוזי כהן הנו קוף,משתמע שילדיו של עוזי כהן גם הם קופים.
אין בדברים אלו בכדי להפחית מעוצמת הביקורת על התנהלותו הציבורית של מר כהן או משום דרישה להגביל את חופש הביטוי והביזוי. קיים קו גבול של הגינות אנושית העושה הבדל בין גופו של עניין לגופו של אדם. מקרה עוזי כהן מדגים את הסחף, את האכזריות ואת הרשעות שבהן לקינו כחברה. ואין בנו יוצא מהכלל.
"ויהי מקץ הימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן.
ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וייחר לקין מאוד, וייפלו פניו.
ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך? ולמה נפלו פניך? הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב: לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו - ואתה תמשול בו?
ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה - ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך?
ויאמר: לא ידעתי. השומר אחי-אנוכי?
ויאמר: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מהאדמה".
(בראשית ד')
קין והבל, פרשת הרצח הראשונה בהיסטוריה, אבטיפוס לאלימות האנושית המפעמת בכולנו. יצר לב האדם רע מנעוריו. הסיפור המקראי, הבראשיתי והנורא, נושא בחובו את תבנית הנפש האנושית, נפש אפלה הנסתרת במעמקי התת מודע. נפש עתיקה, אשמה. נפש שיש בה מן האלוהים ומן התחתונים והיא המצויה בכולנו. דברי ימי הנשמה האנושית נפרשים בספר בראשית על גדולתה ושפלותה, על אצילותה ועל יצריה החייתים, על נשגבותה ועל חולשותיה. עלילה פסיכולוגית הצוללת למעמקים ונחשפת במעשי אבותינו הקדמונים. תקוותם - תקוותנו, תשוקתם - תשוקתנו, חולשתם - חולשתנו.
והנה בשאלת השיח והשיג בין קין להבל לפני מעשי הקטל, דיון היכול לשפוך אור על נסיבות הרצח, המקרא סותם. ב"מדרש רבה" מועלות שלוש סברות לגבי עילת הרצח. ההנחה הראשונה טוענת כי האחים התווכחו על בעלות שטח אדמה. הדעה השנייה גורסת כי היה סכסוך על רקע דתי בשאלת מיקום בית המקדש העתידי, ואילו ההשערה השלישית תולה את המאבק בשורש מיני. כלומר ויכוח בין האחים על חסדי אחותם, שעל פי המדרש, נולדה כתאומתו של הבל. הנה מעין מיקרוקוסמוס של המקרוקוסמוס האנושי האלים: אדמה, דת ונשים.
לעניות דעתי, פשט הדברים שונה ומדויק בפשטותו הלירית. קין חווה עלבון איום, האל דוחה את מנחת אהבתו. אנו, בני התמותה, משוועים לאהבה מיום היוולדנו, אהבה שהיא תקווה לאלמוות. הדחייה היא תופת המולידה זעם, הנושא עימו פוטנציאל נקמה והרס עצמי. מעגל אינסופי, נצח החוזר על עצמו בגלגולים שונים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: דודי שמאי
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
החורבן בפתח, מלחמת אחים בשערינו, השנאה יוקדת, מבעבעת לפני התכה גרעינית וההסתה נמשכת. דווקא כמי שתומך בתוכנית ההתנתקות, נדמה לי כי בשעה זו דרושה מידה מגונה של אטימות, ניכור ורשעות, בכדי להטיף מוסר מתנשא לאחינו המתיישבים ולהסית נגדם, מתוך התעלמות מנוולת מכאבם ומייסוריהם. בשבוע שעבר למשל, התפרסמה בעיתונים עצומה של "שלום עכשיו", הקוראת לאזרחים להתנדב לשירות צבאי בזמן הפינוי ולהחליף חיילים שיסרבו. באותו שבוע, כבשבועות קודמים, פורסמו בעיתונים מכתמי שטנה למתנחלים, קורבנם הוזכר רק בהקשר של דמי פיצוי שסכומם שקרי. איש בתקשורת לא העלה ספק בתבונת ההתנתקות והיום שאחרי. לא נמצא ולו צדיק בסדום שדרש מראש הממשלה לעמוד באומץ מול האנשים, שרק תמול שלשום משח אותם כשליחים לפני המחנה, ולהסביר את צעדיו. להעניק להם נחמה.
אותה תנועת "שלום עכשיו", המבקשת להתנדב לעקירת יהודים מבלי שנתבקשה, אלא אך ורק מתוך רצון מתועב להתסיס ולנגח, פרסמה ב-12 בנובמבר את ההודעה הבאה: "הרשו לנו להביע את הזדהותנו העמוקה עימכם עם מותו של הנשיא ערפאת. ההיסטוריה תשפוט את מורשתו של הנשיא המנוח, אך אין ספק שלעולם הוא יישאר סמל למאבק הפלשתיני לעצמאות ואצילות לאומית (...)".
אולי באספקלריה פילוסופית יש בכך היגיון פנימי. כראוי למי שנתלה במוסר המערב הצבוע, באתיקה ההומניסטית-אוניברסלית שמעולם לא נתגשמה, זו המבוססת על דברי ישו (מתי, ה' 48): " אהבו את אויבכם, היטיבו עם שונאיכם. ברכו את מקלליכם, והתפללו בעד הפוגעים בכם. המכה אותך על הלחי, הטה לו גם את השנייה".
יש לציין, כמובן, כי דברי ישו מעולם לא נתקיימו כפשוטם בכנסייה.זרם נהר דם התמימים געש לאורך 2,000 שנה .ואמנם, אותו משל הלחי השנייה, מקורו יהודי קדום. בספר משלי (פרק כ"ה, פסוק כ"ב) נאמר: "אם רעב שונאך, האכילהו לחם, ואם צמא, השקהו מים. כי גחלים אתה חתה על ראשו, וה' ישלם לך".
מהן הגחלים שאותן אתה חתה על ראשו? כשבא מולך שונאך ואתה מיטיב עימו, הלוא כל רגשי ההשפלה והכעס מוסבים מהעצמי לאחר. ועוד יש לבאר בתובנה משלי, שנתגלגלה אל משל הלחי השנייה: כששונאך ניצב מולך ואתה מפייסו ואוהבו, הרי שזעמו מתערער, חמתו שוככת, משום שבא להתעמת ומצא עצמו בחלל ריק.
אך אם תבכר להתנגח ולהתנצח עימו, חמתו תבער בלהט נקמה. אתם בשמאל, אחי, הסירו לרגע את מסיכות הסרקזם והניכור. ראו, חלומם של אנשים רבים עומד להתנפץ, נאמני הארץ נטרפים מכאב, זעם ועלבון. זהו זמן לעצור, לדמום, להבליג. לחבק, ולא להתעמת מתוך התרסה ושמחה לאיד.
קין הולך בינינו מיוסר.אל לנו לחתום את גזר הדין במו ידינו. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש רוח בשקל. חובב אותיות, פורנו רך ופוליטיקה קשה. מפסל בחלבה בשעות הפנאי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
