שיעור היסטוריה
"חייבר חייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד"
"לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגום. היהודים יתחבאו מאחורי כל עץ וכל סלע, אך אללה ייתן באותו יום פה לעצים ולסלעים, והם יקראו בקול גדול: 'הוי המוסלמי! הנה יהודי מאחורי. בוא והרגהו'".
ציטוט זה, מקורו באחד משני ספרי "הצחיח", ספרי החדית' (תושב"ע מוסלמית) הנתפשים ומוכרים באיסלאם כבעלי המסורת המהימנה ביותר. אותה "שעה", על פי "הצחיח", הינה שעת אחרית הימים, שבה עצים יזעקו: "הוי מוסלמי! הנה יהודי מאחורי. בוא והרגהו". ככה מאמינים בחמאס.
"בלי בג"ץ ובלי בצלם", קבע יצחק רבין ז"ל בפרוץ הסכמי אוסלו. "תנו לפת"ח לטפל בחמאס", הבהיר בקול בס סמכותי. אוי יהודים! כמה אירונית ההיסטוריה.
העם הפלשתיני העלה לשלטון תנועה נאצית (אין לי מילים אחרות לתאר את מי שמבקש את השמדת ילדי באמצעות עץ ואבן בעלי יכולת דיבור). אף על פי כן, רבים בישראל לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.
פרץ יצירתיות אחז במחזיקי תיק השלום במקומותינו. הם נאחזים ויאחזו במצע הכביכול פרגמטי של תנועת החמאס לבחירות. הם מבקשים למצוא פתח הידברות עם ארגון שביום שני דחה את קריאות הקוורטט להתפרק מנשקו ולהכיר במדינת ישראל. הם מסנגרים על העם הפלשתיני בתואנה כי הבחירה בחמאס היתה ברירת מחדל נגד הפת"ח המושחת. שוב הם נופלים במלכודת הפטרנליזם הגזעני. מדוע אינם מסוגלים לעכל כי העם הפלשתיני מודע למעשיו, כי בחר בחמאס על כל ההשלכות המוסריות והמעשיות הנובעות מבחירה זו. האם איש מהם אינו מודע לפרדוקס המובנה של השמאל, זה המבקש להשתחרר מהכיבוש באמצעות הכתבת השליט החדש לפלשתינים.
אורי סביר, מקברניטי אוסלו, הבהיר השבוע כי עליית החמאס נובעת מטעויות שביצע ערפאת.
טעויות? ערפאת לא טעה, ערפאת ידע מה הוא עושה. עמו קרוב לניצחון, ולא כפי שטען אהוד אולמרט בניו יורק כי "נמאס לנו לנצח". אנחנו לא מסוגלים להפסיק ירי של "צינורות מעופפים", כפי שקבע מר דובי וייסגלס, שילדיו אינם מתגוררים בשדרות.
במסגד ביוהנסבורג במאי94' קבע ערפאת: "ההסכם הזה (אוסלו), אינני מחשיב אותו יותר מאשר ההסכם שנחתם בין נביאנו מוחמד ו(שבט) קורייש, ואתם זוכרים שהחליף עומר דחה את ההסכם הזה כשביתת נשק בזויה". ב-12.2.96 אמר
כזכור , בני בגין הזהיר והתריע בסיזיפיות, אך ישראל הממלכתית והתקשורת המתרפסת העדיפה להתעלם ולקבוע כי מדובר בג'יהאד אינטלקטואלי. מכרו לנו משהו גזעני על רטוריקה ערבית, לא חשוב מה ערבים אומרים אלא למה הם מתכוונים. והם כידוע התכוונו לשלום אמיצים. זכרו, ככה ימכרו לכם את החמאס בקרוב, כפרגמטי, למרות הרטוריקה המתלהמת. תמורת זמן שאול, תמורת הפסקת אש, תמורת הודנה, תמורת חיוך, נתקפל, נתפשט מנכסינו הגשמיים והרוחניים, עד שבבוא היום גורלנו יהיה כגורל יהודי חצי האי ערב שנטבחו על פי חרב וילדיהם ונשיהם נמכרו לעבדות.
כיוון שבישראל לא נהוג ללמד פרק נורא זה בהיסטוריה, יש להורות לפלשתינים ולחלק מערביי ישראל לאזכר את הטרגדיה באירועים לאומיים שונים, כשהם שרים את המנון הטבח בשכם, בנצרת או בחיפה: "חייבר חייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד". זכרו יהודים את גורל חייבר, צבא מוחמד עוד יחזור.
"כל הזוועות של כל הזמנים כונסו יחדיו, ולא רק צבאות אלא אוכלוסיות שלמות הוטלו לתוך הקלחת. המדינות המעורבות, הנאורות ורבות העוצמה הגיעו, לא בלי יסוד, למסקנה שעצם קיומן הונח בכף הקלע. אומות ושליטים לא פסלו כל מעשה, אם סברו שיסייע להם לנצח. גרמניה, שפרצה את סכרי התופת, הובילה את מסע האימים; אבל צעד אחר צעד הלכו בעקבותיה האומות הנואשות - שהפכו בסוף לנוקמות-שהתקיפוה.
כל זוועה נגד האנושות או המשפט הבינלאומי נענתה בנקם, שהיקפו היה גדול יותר ומשכו ארוך יותר. שום הפסקת אש והידברות לא מיתנו את התגוששות הצבאות. הפצועים גוועו בין הקווים, ההרוגים הרקיבו אל תוך הקרקע. אוניות סוחר, אוניות נייטרליות ואוניות בית חולים טובעו בימים, ומי שהיו על סיפוניהן הופקרו לגורלם או נקטלו בנסיונם למלט את חייהם בשחייה. נעשה כל מאמץ להרעיב אומות שלמות עד כניעה, בלי התחשבות במין ובגיל. ערים ושכיות אמנות נמחצו באש ארטילרית. פצצות הוטלו מהאוויר בלא אבחנה. גז רעיל בצורותיו השונות חנק וחרך חיילים. אש נוזלית הותזה עליהם. אנשים נפלו מהאוויר אחוזים בלהבות, או טובעו, לעתים אט אט, בין נחשולי ים אפלים. רק מצבת הגברים הגבילה את כוח הלחימה של הצבאות. אירופה וחלקים גדולים של אסיה ואפריקה היו לשדה קרב ענק, שעליו, לאחר שנים של לחימה, לא צבאות אלא אומות שלמות נשברו ונסו. וכשתם הכל נותרו העינויים והקניבליזם שני האמצעים היחידים שהמדינות התרבותיות, המדעיות והנוצריות נמנעו לנקוט; יעילותם ממילא היתה מפוקפקת".
אשד מתפרץ ועוצמתי זה של טקסט המצייר מציאות אפוקליפטית שכמעט ניתן להריח את זוועותיה נכתב בידי ווינסטון צ'רצ'יל (מצוטט בביוגרפיה הרשמית שלו מאת סר מרטין גילברט). אם נדמה לקורא כי צ'רצ'יל העיד כאן על מלחמת העולם השנייה הרי שטעות בידו. מקור הטקסט ב-21', ותוכנו עוסק במהות מלחמת העולם הראשונה. כעבור פחות מ-20 שנה תיקלע אירופה למערבולת תופת ושאול שטנית, שליש מהעם היהודי יושמד. שוב גרמניה. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני ימ"ש יקים בריגדת אס-אס המורכבת ממתנדבים מוסלמים הרבה לפני עמונה. אותו צ'רצ'יל התריע בשער בשנים שקדמו להתפרצות המפלצת הנאצית, אך העיתונות והציבור דחוהו כאדם מריר ומעורער, הרואה צל הרים כהרים, וכמחרחר מלחמה תאב דם. ההיסטוריה מתעתעת, מה שנדמה כפרנויה וכחסר שחר מתגלה כאיום קיומי.
שנים הרהרתי בשאלה כיצד העולם בכלל והעם היהודי בפרט נותר משותק נוכח האיום כמו עופר הלום מול פנסי מכונית בלילה חשוך. מהו כוחו של המנגנון המדחיק, זה המערפל את יצר ההישרדות. אולי זוהי האשליה, המתוקה בהבטחותיה אך כה רעילה בהתנפצותה.
"מי שיבעיר לפיד מלחמה באירופה אינו מבקש אלא תוהו ובוהו. אנו מכל מקום חיים באמונה איתנה כי בימינו תתגשם לא ירידתו של המערב אלא התחדשותו. אנו גאים בכך שגרמניה עשויה לתרום תרומה בת אלמוות למפעל גדול זה, וזוהי אמונתנו הבלתי מעורערת". כך סיכם הצורר היטלר ימ"ש את נאומו ברייכסטג בערב ה-21 במאי 35'. נאום שלום ברוח פיוס, סובלנות ואופטימיות שבו השמיע היטלר הבטחות שלום המבוססות על צדק והבנה. אגב, באותו יום חתם היטלר על החוק הסודי להגנת הרייך שבמסגרתו התעצם תהליך החימוש והכנת הצבא הגרמני למלחמה.
"הנאום הוא הגיוני, ישר ומקיף. שום אדם שיקראנו בדעה בלתי משוחדת לא יפקפק כי הנקודות שהעלה הר היטלר עשויות להוות בסיס הוגן להסדר מלא עם גרמניה. גרמניה חופשית, חזקה, שווה, במקום גרמניה מובסת שנכפה עליה השלום לפני 16 שנה. יש לקוות כי הנאום יתקבל בכל מקום כביטוי כן ושקול המתכוון בדיוק למה שהוא אומר". כך נכתב על הנאום ב"טיימס" הלונדוני, העיתון לאנשים חושבים של בריטניה.
שלוש שנים מאוחר יותר, בספטמבר 38', ישוב ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ובאמתחתו הסכם מינכן שהפקיר את צ'כוסלובקיה לגרמנים. לאחר חתימת ההסכם התעקש צ'מברליין להחתים את היטלר על פיסת נייר שבה נכתב כי בריטניה וגרמניה מתחייבות לא לצאת לעולם למלחמה זו כנגד רעותה. בנמל התעופה לאחר נחיתתו נשא צ'מברליין נאום בפני קהל נלהב. אוחז במטרייה שחורה שנודעה מאז כסמל הכניעה הכריז כי הביא לעולם "שלום בזמננו" ונופף בפיסת הנייר שעליה חתם היטלר. הסכם מינכן זכה לשבחים רבים. נשיא ארצות הברית רוזוולט גמר עליו את ההלל, גם האפיפיור. בבריטניה הפופולריות של צ'מברליין המריאה לשחקים, המלך ג'ורג' השישי חלק לו כבוד. רק איש אחד, ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל, לימים ראש וראשון למצילי הציוויליזציה המערבית, אמר את האמת הלא נעימה: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד".
segal199@012.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
