 |
/images/archive/gallery/113/208.jpg אילוסטרציה
מירי צחי, באדיבות מקור ראשון  |
|
|
|
|
| ציפי ירום, חרדית מבית וחובבת מקוואות, משיבה אש לרבקה יפה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
ציפי ירום
16/6/2004 19:02 |
|
|
|
|
|
|
|
תודה רבה לך, גברת רבקה יפה. תודה על מאמרך המאלף, שהוכיח לי ולרבים, שוב, בפעם המי-יודע-כמה, שהרצון לרקוד ריקודי מה יפית מול העולם החילוני עלול להביא לתוצאות טיפשיות עד כדי זעזוע. לא יכולת לבחור נושא מקורי יותר מנושא המקווה? יש מספיק דברים שיכולת לכתוב עליהם בדרכך הכאילו – שנונה. ולא עוד, אלא שהטבילה במקווה אינה נחלתן הבלעדית של נשים חרדיות, או אפילו דתיות. נשים חילוניות רבות, בהן כאלה שלא היית חושדת בהן בכל קשר עם היהדות, בוחרות בכל חודש מחדש להגיע למקווה. כן, כן, זה שלדברייך גורם לך לרצות לברוח.
תמהני עליך, גברת יפה. את שבה וטובלת בכל חודש במקום שעל פי דברייך, מצבו התברואתי עלול לגרום לך לחלות במחלות, ואינך מדווחת על כך לרשויות המתאימות? אם אכן איכפתיות מדברת מתוך גרונך, הרי שזה מה שהיה עלייך לעשות, ומזמן. גם אם המועצה הדתית במקום מגורייך שובתת, בשל אי קבלת משכורות מזה זמן רב, הרי שתוכלי לפנות למשרד הבריאות. הוא ישלח את אנשיו שממילא מבצעים בדיקות תקופתיות, וכדאי שתדעי שבבדיקות אלו נמצא כי אחוז החיידקים בבריכות המקווה שואף לאפס. אך משום מה, את בוחרת לקטר מעל גבי המסך, מה שמעלה בי את המחשבה שמשהו אחר מבריח אותך מהמקווה, ולא מצבו התברואתי, או מצב הצפיפות בו.
במקווה בו אני טובלת רוב הנשים החילוניות הן מהסוג האקדמאי, אלה שלא תראי אותן מחצינות רגשות. אולם בשכונת מגוריהם של הורי, אותן נשים חילוניות – עממיות שמגיעות לטבול, מחבקות ומנשקות לא פעם את הבלנית כשהן מגיעות למקווה, כמו מכרות ותיקות שלא התראו מזה זמן רב. הן, משום מה, לא רוצות לברוח מהמקווה. אולי זה משום שבניגוד לתיאורך, שאכן מעורר רחמים על הטובלות במקווה שכזה, הרי שרוב רובם של המקוואות בארץ מתוחזק היטב, ומושם דגש רב על המראה החיצוני ועל נוחיותן של המתרחצות. כמי שסיקרה בשבועון "משפחה" את משבר המקוואות בירושלים לפני מספר חודשים, אוכל לספר לך כי בלניות רבות, מאלה שמקבלות שכר – מינימילי, אגב – בחרו שלא לקבל שכר בימי המשבר, כדי שהתקציב המועט שהיה קיים יוכל קודם כל לעבור לטובת קניית ציוד נוחות עבור הטובלות. גם עובדות הניקיון המשיכו להבריק כל תא לאחר צאתה של הטובלת ממנו, לשטוף את המסדרון ולכבס את המגבות. והכל כדי שיהיה נעים לטבול.
אמרת שאת "נטרדת ממבטי הגברים שמחכים לנשותיהם ביציאה מהמקווה", ורציתי לשאול, כיצד ייתכן שבדיוק במקווה בו את טובלת, לא מודעים הגברים לכלל הבלתי כתוב הנוהג בכל מקום אחר, לפיו הגברים אינם ממתינים מול פתח המקווה אלא מספר מטרים הלאה, בכדי שלא להביך את הטובלות? ואולי, רק אולי, שמת לב למבטים הללו משום שחיפשת אותם? אני מקווה מאוד שלא.
ולסיום, רציתי להזכיר לך, שהמושג "חרדי" נולד מן המושג "חרד לדבר השם". ומי שאכן חרדה לדבר השם, לא היתה בוחרת לנסות ולהרחיק את הנשים ממצוותיו בצורה כזו. אני מאמינה באינטלגנציה של קוראות "NRG מעריב", שתיגשנה ותבדוקנה בעצמן את המצב בשטח, לפני שתחלטנה שלא להגיע למקווה בעקבות מאמרה של מישהי, שראויה לתואר "חרדית מחמד" (על משקל "דתי מחמד" של אורי אורבך). כי את, יקירתי, משתדלת אולי לקיים מצוות, אולם מבין שורותייך מבצבצת הזעקה: תנו לי לצאת מכאן. אז זהו, שבעולם הדמוקרטי של היום, את באמת לא חייבת להישאר בתוך עולם שגורם לך לעשות מעשים המנוגדים לרצונך החופשי. קחי את גורלך בידייך, והפסיקי לסבול.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
