ראשי > יהדות > תרבות > כתבה
בארכיון האתר
ברנז'ה למהדרין
סיון רהב. נסים משעל. קובי אריאלי. ג'קי לוי. שהרה בלאו. השבועון "רייטינג" בודק מה קורה מתחת לכיפה של אנשי התקשורת הדתיים
לכתבה הקודמת דפדף ביהדות לכתבה הבאה
דודו כהן, רייטינג
16/6/2004 17:06
"הכיפה שלראשך, או שאיננה לראשך, היא אחד הדברים הקריטיים ביותר בזהותך. כבר אין 'הלך רוח יהודי' ואין תפיסה תרבותית כוללת, יש רק את המציאות הממדרת והמתייגת ואת ה'אתה דתי או חילוני? תענה מהר אדוני, אין לי את כל היום בשבילך!'".
(שהרה בלאו, "יחי המגזר הדתילוני!", "תרבות מעריב", 20.2.04)

רב בוגר ישיבה, שמנמן, מזוקן ומקריח, נכנס ביולי 98' לבית מעריב, התיישב בהיסוס מול ציפה קמפינסקי (עורכת "סופשבוע" דאז) ומול רוביק רוזנטל (אקס עורך מדור "דעות"), והציג בפניהם מאמר "בינוני מאוד", כהגדרתו. כעבור חצי שעה יצא קובי אריאלי, 32, מהבניין עם טור במדור "דעות" של "מעריב". שש שנים אחרי אריאלי אומר: "שלושים שנה לא היו דתיים בתקשורת, כי אף אחד לא הגיע. כשהגעתי, כאלמוני, והגשתי קטע לא מבריק במיוחד - התקבלתי מיד. התקשורת הייתה פשוט צמאה לזה".

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של הדתיים בתקשורת. אין הכוונה לדתיים מהדור הראשון - נסים משעל, מנחם הורוביץ וכו', שלא מביאים את אמונתם
לידי ביטוי בעבודתם - אלא לדתיים מהדור השני, אלה ששהרה בלאו מכנה "דתיים מקצועיים", אלה שאמונתם היא חלק בלתי נפרד מהווייתם, מדעותיהם ומסגנונם.

לפני קצת יותר מעשור התקבלה החלטה במועצת יש"ע לפעול לשילוב בוגרי המגזר הדתי בתקשורת, לאו דווקא הדתית. דובר מועצת יש"ע, יהושע מור-יוסף, לא יודע אם מדובר בהחלטה רשמית, אך מסכים שהייתה מגמה להביא לכך שכוחותיהם ישתלבו בתקשורת, בין השאר בגל"צ. גם מור-יוסף, עורך בטאון תנועת בני עקיבא דאז, "זרעים", דאג לעודד כתבות בנושאי תקשורת, במטרה לגרות ולעניין את הילדודס. וזה הצליח. לא מעט כתבים דתיים - עמית סגל, קווה שפרן, סיוון רהב-מאיר, שרה בק ועוד - משובצים היום בנקודות מפתח בתקשורת, אבל מור-יוסף לא חושב שזה מספיק.
הכל התחיל באייטיז
"תמיד היו דתיים בתקשורת", מספר אורי אורבך, עיתונאי וסאטיריקן, מייסד הז'אנר, "אבל עכשיו לדתיות שלהם יש משמעות פוליטית-חברתית. בעבר חינכו שה'תשקורת' היא לשון הרע וסמל לתרבות מאוד חילונית. מאידך, היה ביקוש מצד כלי התקשורת לקולות נוספים".

אתה יכול לשים את האצבע על נקודה בזמן, מתי זה קרה?

"בסוף שנות השמונים קם בית הספר מעלה, שעוסק אמנם יותר בקולנוע, אבל גם בתקשורת. הובילו לכך ערוץ 7, העיתון 'נקודה' ואפילו עיתון הילדים 'אותיות' - שבוגריו קיבלו את התיאבון לתקשורת, כמוך וכמו אורית נבון. יש לציין גם את הפתיחות של דור הרבנים ואת התרחבות התקשורת. אם פעם היו שלושה עיתונים, ערוץ אחד וכמה תחנות רדיו - היום יש המון, כך שיותר קל להשתלב. רוב העיתונים שיש היום לא היו קיימים בתחילת שנות השמונים, וכנ"ל לגבי המקומונים, האינטרנט וכו'. בסוף שנות התשעים גל"צ נפתחה יותר לעניין". ואריאלי מוסיף: "היה ברור שהתקשורת לא יכולה להמשיך להיות אשכנזית-יאפית-תל-אביבית-שמאלנית".

אריאלי, חרדי המחמד, כפי שהוא מכנה את עצמו, מזכיר דתיים נוספים: עורך "הארץ" דיוויד לנדאו, מנחם ואודי מיכלסון, שמואל רוזנר, ישראל וולמן, אברהם תירוש, נפתלי קראוס, חיים זיסוביץ' ועוד. "על משעל תמיד התבדחו", מספר אריאלי, "שיש לו כיפת ציר - מכל זווית שמצלמים אותו, לא רואים אותה. במקביל היו בכלי התקשורת גטאות של דוסים שהתעסקו בדתיים - המחלקה למורשת ישראל בערוץ 1, שאת רוב האנרגיה שלה הוציאה על 'פסוקו של יום', פינות פרשת השבוע בעיתונים הגדולים וכו'. אף אחד לא חשב ש'אם יש לנו במערכת בחור עם כיפה, אולי נשלח אותו לסקר את המגזר'. "בסוף שנות השמונים הפציע כוכבו של הרב ישראל אייכלר, שהיה אולטרה-חרדי, עם גרביים עד הברכיים ופאות מסולסלות. הוא התיישב באולפן 'פופוליטיקה' והתחיל לעשות בלגן. אני נותן לו את מלוא הקרדיט על הראשוניות. הוא הבין מדיה, אבל לא השתלב. כמה שנים אחרי זה הגיעה האורבכייה, בראשות אורבך, שהפך להיות עיתונאי לגיטימי מהשורה, ומעולם לא זרק רימון ורץ למחסה, אלא באמת התכוון להיות חלק מהקהילה התקשורתית.

"הטריק מאוד פשוט: כולנו מעוניינים להשתלב בתקשורת, אבל מבינים שהביטוי העיקרי שלנו הוא בתחום הקונפליקט הדתי-חילוני או הימני-שמאלני. לכן כל אחד מאתנו הוא גם מה שג'קי (לוי - ד.כ) מכנה 'חרדנו לענייני כתבים'. אני מתבטא בתקשורת כמעט בכל נושא, אבל מה שבא מהנשמה הוא הקונפליקט הדתי-חילוני. גדלנו אותו, נשמנו אותו, דרך ההשתלבות שלנו הייתה בצלו".
דוסית עם מחשוף
רובם לא רואים בעצמם מייצגים של מגזר, אבל זה לא מפריע לסביבה לראות בהם כאלה. בראשית דרכה של בלאו, כ"שפנפנית פאנלים מתחילה", כהגדרתה, היא הגיעה לאולפן עם מחשוף גדול יחסית. מילא אם הדתיים היו כועסים עליה, אבל גם המראיין פער את עיניו במבט של "מה זה הדוסית הפרוצה הזאת?", היא מספרת משועשעת.

"אתה צריך לספק סחורה, להיות דתי אמיתי", היא מעידה, "אבל רוב הדתיים התקשורתיים הם לא סטנדרטיים, והדעות שלהם פחות מיינסטרימיות, פחות דתיות, ואז באים בתלונות ש'אתה לא מייצג' - וזה נכון, כי אם הייתי מייצגת לא הייתי יושבת באולפן אלא בבית, עם הילדים. יש כל מיני סוגים של דתיות".

נבון אומרת ש"אף אחד לא יכול לייצג באמת את הציבור הדתי, כי יש כל כך הרבה סוגים. יש דתיים חזקים, יש דתיים לייט, יש ימניים ויש שמאלנים, יש מתנחלים ויש תל-אביבים, ולכולם יש מקום תחת הכיפה הסרוגה". ואילו אורבך מרים ידיים: "אני יכול להגיד מאה פעמים שאני לא מייצג, אבל רואים בי מייצג. אני מתייחס לזה בהומור. באים אלי כל הזמן בתלונות, בשבחים: 'כל הכבוד', 'הראת להם', 'למה היית צריך להגיד את זה' וכו'. אני דתי וכו', אבל כשאני כותב בעיתון - אני לא עושה חשבונות". גם אריאלי מתעקש שהוא לא מייצג כלום, אבל יודע שהציבור רואה אותו כמייצג.

ובין לבין הם מוצאים את עצמם בתוככי הקלחת הצינית וההורמונלית. "אני מסתדרת עם זה דווקא טוב", אומרת בלאו, "יש בי צד שאפילו נהנה מזה. אני מרגישה כמו סוכנת כפולה. אני יכולה להפריח דו-משמעויות, אבל בסוף אני חוזרת לדירה שלי בבני-ברק".

אריאלי מרגיש ציני לא פחות מכל חילוני, אבל עם הורמונים מתפרצים לא ממש קל לו. "קיץ בערוץ 10 זה לא חוויה רוחנית גדולה, אבל סביבת העבודה כל כך דינמית, ויש בה תנאי לחץ ומלחמות אגו וקידום ודד-ליין - כך שאפשר להקפיא את ההורמונים לכמה שעות. זה לא סוף העולם".
 
אולי לא שמתם לב, אבל הדור השלישי - הדתיים, לאו דווקא אנשי תקשורת, שדתיותם אינה האישיו - הולך ופורח. עם בכיריו נמנים שי גבסו, נינט טייב, יאיר אורבך ("האקדמיה לצחוק"), אורית נבון שלנו, ולאחרונה גם פיני גרשון.

נבון עוד לא החליטה האם המיתוג הזה מחמיא לה, ובכלל, קשה לה להתייחס אל עצמה כאל ממשיכת שושלת דוסים בתקשורת. "בסדר, אז יש לי שני כיורים בבית. אז? חלאס, עברו הזמנים שכל הדתיות הלכו ללמוד הוראה או עבודה סוציאלית. יש רופאות, יש עורכות דין ויש גם עיתונאיות. בטור שלי אני לא מזכירה את הדת יותר מדי, כי זה לא מעסיק אותי ברמה היומיומית, אבל אני מניחה שזה בא לידי ביטוי גם בלי לכתוב על זה במפורש. הכשרות, השבתות, ההווי הדתי של להכין פשטידות ולארח כל הזמן - אלה דברים שאני מזכירה לא מעט. ב'משתגעים מאהבה' למשל, טור על זוגיות נטו, בחיים אני לא אכתוב על סקס. בחיים. גם כי זה קל מדי, אבל בעיקר כי מביך אותי לכתוב על זה. יש דברים שצריכים להישאר בין הסדינים".

קובי אריאלי מספר שהפייבוריט שלו מבני הדור השלישי הוא שי גבסו. למה? "כי הוא הכי מיוחד, כי הוא מאוהב בדת שלו", הוא מנמק, "קריירה ואמונה לא תמיד הולכות ביחד - תלוי איזו קריירה. קריירה של שרברבות הולכת יופי עם אמונה, אבל זמר שממלא כיכרות - לא. מעניין לאן זה יילך. הכל נעשה מהר מדי ולא מבוקר, לכן אני לא מרגיש מהפכה".

רהב-מאיר מפנה את הזרקורים לגרשון - "הדוס הכי לוהט של התקופה האחרונה. אנחנו חיים בדור של תדמיות, של מיתוג, של שיווק נכון. היהדות סובלת מיחסי ציבור איומים, והנה בא מאמן אלופת אירופה וצועק, מול אלפי חילונים: 'חבר'ה, אין עוד מלבדו. חבר'ה, יהדות היא מצליחנות'. זה מביא לפריים-טיים את היהדות, וזה מרענן".

דאום דווקא מצביע לנבון. "אורית מסמלת שילוב מנצח. היא יודעת לכתוב, ברוך ה', ואת זה ראיתי עוד כשכתבה ב'אותיות'. היא ממוקמת בסביבת עבודה לא דתית באופייה התרבותי,אבל מביאה גם את הפן הזה של חייה, וסוללת דרך אישית ופוסט-מודרנית מסוג מבורך. אני צופה לה גדולות. יש לי גם פוסטר גדול שלה בסלון ביתי. אגב, יש לי גם פוסטר של אביעד קיסוס".

אריאלי מסרב להיות מופתע מפריחתו של הדור השלישי. "הדתיים והחרדים הם 30 אחוז מהאוכלוסייה, ולכן היה ברור שיום אחד תדליק את הטלוויזיה ותראה שם דוס", הוא מסכם בפשטות, "לא לאורך זמן הדתי של הטלוויזיה יהיה קוני-למל או, להבדיל אלף אלפי הבדלות, פישקה מהמילואים".
 
חדשות המגזר
בית מדרש
תרבות
בקרוב אצלך
  מדד הגולשים
הם מ-פ-ח-דים!
                  12.33%
עושים פאנלים
                  9.59%
אל תתקשרי אלינו-...
                  9.59%
עוד...

רוצים מנוי לעיתון הטלוויזיה והבידור של ישראל במחיר מבצע לגולשי האתר? לחצו כאן

"מה שבא מהנשמה הוא הקונפליקט הדתי-חילוני"

"זווית הראיה תהיה טובה ומגוונת יותר אם יהיו יותר דתיים"

"חרדנו לענייני כתבים"

"הדור הישן"


תרבות
תינוק חדש בלול: נין ראשון לאריק איינשטיין ואורי זוהר  
אריאל זילבר: "שכחו אותי, המצב הכלכלי רע"  
פרוייקט "תוצרת הארץ"- המותג הכי הישראלי  
עוד...