 |
 |
|
|
|
|
|
|
| רבקה יפה מבקרת מדי חודש במקווה ורוצה לברוח מהבלנית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מקווה
כל חודש אני מגיעה למקווה ורוצה לברוח החוצה. מפני הלכלוך, מפני התור הארוך, מפני הבלנית, מפני ההמולה והצפיפות. אני מנסה להתחבר לרעיון הטהרה, אבל עסוקה בלהימנע ממגע עם הקרמיקה. משתדלת להרגיש חוליה בשושלת דורות של נשים יהודיות, אבל נטרדת ממבטי הגברים שמחכים לנשותיהם ביציאה מהמקווה.
הרבה מילים גדולות ורעיונות נשגבים כתובים בספרים על טהרת המשפחה, אבל בערבו של יום אני טובלת באמבטיה ציבורית. לא תואר ולא טהרה. המתנה ארוכה במסדרון הומה, שערה זרה שצפה על המים, תאי-עור מתים של נשים אחרות, לכלוך אפור על הקרמיקה, ברזים שבורים ומגע מרתיע של בלנית זרה. כל האידאות טובעות במי גשמים. איזה מי גשמים, ריח של כלור וליזול. בעלי מנסה להרגיע, "את לא יודעת איך נראה מקווה של גברים". לא נרגעתי.
בואו נתערב שכל מי שמתעסק בענייני מקוואות בממשלה, בעירייה או במועצה הוא גבר. "אם זה היה חשוב לכם" עניתי לבעלי, "המקוואות היו נראים כמו בית המדרש של בעלז בירושלים". למה בעצם הקבלן בשכונת "משהב" לדתיים השקיע הון בבניית מרפסת סוכה לנוחות בעלי, ולא עולה בדעתו לבנות בחדר האמבטיה איזה סידור של מקווה בשבילי? אולי כי הגברים נאנחים כשקשה להם, ואילו אני והחברות שלי שטובלות-במקווה-מדי-חודש-איזו-שאלה, מעולם לא קיטרנו על התנאים ומעולם לא העזנו להתקומם. לאף אחת לא ממש דחוף שיאשימו אותה בזילות המצווה ובדקדנטיות נהנתנית לנוכח חשיבות המצווה, ואמותנו הצדיקות שהיו טובלות בנהרות קפואים, יא מפונקת...
שבוע הספר
"את יודעת שהשכונה הזאת נהיתה מעוז האורתודוכסים", אמר, "אבא שלי שנא אותם. הוא שנא אותם יותר מששנא את החרדים של מאה שערים". "ואתה?" שאלה. "אני?" אמר, "אני שונא את כולם באופן שווה".
ככה אומר יונתן לוריא, גיבור הספר "תאונות", ומעליב אותי. לא בגלל שהוא מעז לדבר עלי ככה, אלא בגלל הלגטימיות שהסופרת יעל הדיה מעניקה לביטויי שנאת הדתיים שלו. היא מכירה את החברים שלה בתל אביב החילונית השבעה, ויודעת שיונתן לוריא הוא מה שגבר שווה צריך להיות: סופר, מרצה לספרות באוניברסיטה, קורא-חושב של "הארץ", אב חד הורי מתחשב ואינטלקטואל, גבר שיודע להפוך סטייקים בחמאה ולהגיד פטוציני בפ''א רפה. בוודאי שיש לו חולשות, והוא גם בהחלט מודע להן ומתלבט ומתחבט ומתפתל סביב עצמו, אבל שנאת הדתיים שמקננת בו אינה מטרידה את מנוחתו. לשנוא דתיים זה טבעי ומובן מאליו.
אוי, מתלהמת לה הפראנויה שלי, אילו רק היה הגיבור הזה מעז לשנוא ככה ערבים או מזרחים, איך היתה מייסרת אותו הסופרת הנאורה ברגשות אשמה נכונים וראויים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | רבקה יפה שם פרטי, נולדה ברמת אביב וגדלה בבית יעקב, חובשת כיפה שחורה עם נקודות למחשבה, בוגרת המכללה וקמרה-אובסקורה, מבקרת ספרות וקולנוע וסבתא לשלושה שידוכים שווים ביותר. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
