ראשי > הרשת > נט. ארט





ברצוני להתנתק לטור אחד
אשר שכטר נדרש לשאלת הנט.ארטיוּת, ולא מוצא שם יותר מהתחכמויות נואלות ואת האין-אתר של דיוויד נבראדה
  אשר שכטר
8/10/2004  14:18
ברצוני להתנתק לטור אחד (ובצער אני עושה זאת) משגרת העיסוק באמן אחד או בקונספט אחד בכל טור, ולדון בדבר מה אשר – עבורי, לפחות – הוא אישי יותר: במהותה של יצירת האמנות, מחוץ לרשת ובתוכה; במיוחד בתוכה, שכן היא – ביצה טובענית של שורות קוד אינסופיות - כמלכודת היודעת לבלוע ללא הבחנה מהות וקיטש זול ולהטמיעם לתוכה, כאדמה הפוערת את פיה. ברצוני להאריך דווקא בעניין זה, זה של מהות האמנות ככללה, דווקא בעידן בו המכונה שואבת, מטמיעה, משכפלת ושמה תגית מחיר, וכשם שניסיתי לעשות לכל אורך סידרת המאמרים הזאת, כשם שאני מתעתד לעשות כל אימת שאדרש לכך – להזכיר שישנו גוף, מקדש ומזבח, מעיין בלתי נדלה של יצירה, שניתן לנו ע"י הטבע, שאינו נשאב (עדיין) אל תוך המכאני; עצמיות, הקיימת מחוץ לחיים ה"מרושתים" - עצמיות שהיא-היא העיקר, בחיים כבאמנות, ואינה רק בגדר קיום אפור המשמש כתירוץ לבריחה אל תוך הסייבר.
 
עבודה של הרמן ניטש
***
מדי שבוע אני נתקל במה שמכונה בפי אחדים "אמנות רשת" – אמנות המנצלת את מיטב האפשרויות של המדיום האינטרנטי כדי לומר משהו על... האינטרנט. כלומר, אם להשתמש בהגדרה שהציע אחד המגיבים בשבוע שעבר, אמנות "שהמדיום של הרשת הוא המרכזי בה", אמנות "שלא ניתן לחוותה שלא-דרך הרשת". יצירה העוסקת בחוויית הגלישה בין אתרים שונים. אתר המדמה 404, אתר המשלה את הצופה לחשוב לרגע שהשתלט על מחשבו וירוס, אתרים המשחקים בשורות קוד ובקונבנציות של בניית אתרים, אתרים המשחקים במהותה של הרשת, ביחסי הצופה-יוצר המתהווים בה, פרויקטים החוקרים את משמעות הבחירה בשומר-מסך מסוים ואת תפקידם של מקורות המידע – המילונים, האנציקלופדיות והאינדקסים – במערך היקום הכללי של הרשת, אשר מעצם הגדרתה כמארג הקושר בדרך נסתרת כלשהי בין אינספור אתרים, היא אמורפית, משתנה תדיר, חסרת הכוונה, נטולת עמוד שדרה, ניצבת (לכאורה, לפחות) מחוץ לכלי הקיבול הקונבנציונאליים. ישנן אינספור דרכים לשחק בה, ובהתאם – ישנם אינספור אנשים היודעים איך לשחק בה. הכל טוב ויפה, ורק שאלה אחת עוד מנקרת: מה הצורך?
 
ציור של זדיסלב בקסינסקי
***
הכל טוב ויפה, אולי, אבל כל זה - אשליה הוא. מיראז' של מכורים לאינטרנט. פאטה-מורגנה של הבוהים לאורך זמן. הקצאת חשיבות מיוחדת, מיותרת, לשברים מיקרוסקופיים של מציאות, כפי שהם משתקפים ברשת, ולזוטות תכנות אשר כביכול ממחישות אותם. באותה מידה שיהיה זה חסר תועלת לנתח כל גרגר חול במדבר סהרה, כך 404 הוא לפעמים רק הודעה על תקלה, ולא כל מילון או אנציקלופדיה מרושתת הם סימן לטשטוש הגבולות של הרשת, רק למגוון החומרים הבלתי-נדלה המתקיים בה (אך לכך אגיע יותר מאוחר).

יש לשאול, צריך לשאול, וכל איש לעצמו ימצא תשובה שהוא מוצא מספקת, מה לאמנות ולמשחק, לניתוח ולהרהור על מאפייני הגלישה ברשת. איזה תפקיד משחקת הרשת, כמדיום, ביצירת האמנות. מה בדיוק מייחד "אמנות רשת" מכל אתר אחר, מכל קוריוז אחר באינטרנט – וכאלה יש מיליונים – ומה, אם בכלל, החשיבות שלה.
 
ציור של פול רמזי
***
לאמנות הרשת, כאמנות, אין חשיבות, אין משמעות, ואין ערך משל עצמה. למען האמת, הדבר היחיד שיש לה הוא מקום – והרבה ממנו. הרשת, הגדלה על פי אינרציה, היא יקום מתרחב-תמיד, חסר גבולות של ממש, בו לכל דבר (פחות או יותר) יש חלל אכסון, אם הוא חפץ בכך. הנחיצות, היא שנאבדת – מועדון מעריצים למשפחת פארטרידג', מדריך להכנת פצצות ביתיות, אתר גור או מקדש לכוכב הוליוודי, התוצאה היא זהה, והערך הוא זהה: עוד אתר אינטרנט. יש יותר מעוצבים מאחרים, יש כאלה מחוכמים יותר, אבל כפי ששאלתי, מהו ייחודה של "אמנות הרשת" – שם קוד לאתר מעוצב במיוחד ששום דבר מאחוריו, בדרך כלל – מול אתר כזה, למשל? או כזה? האם הסבריהם השכלתניים של האמנים המדוברים אמורים להוות הבדל עבורי, כצופה אמנות, הבדל שיגרום לי לפתע למלמל "אהה...אז זו אמנות" אל מול התגובה האינסטינקטיבית של "נו, בסדר"?
 
הלילה נחגוג כאילו זאת 1969. עבודה של בויד רייס
***
אם לגשת לעניין, זו הבעיה העיקרית של אמנות העוסקת ברשת כנושא: היא לא מתבלטת. אין לה יכולת להתבלט. היא מופשטת מדי, שכלתנית מדי, תלויה יותר מדי בתיאוריות על תיאוריות, בדקונסטרקציות. לרוב, אין לה את יכולת ההכרה שבסך הכל, אכן המדובר בעוד אתר אינטרנט – הרהב, היומרה, מסמאים את עיני יוצריה. וכשהאתר עצמו מתיימר להיות סוג של יצירה, כך אני, לפחות, אשפוט אותו – לפי מה הוא יכול (או לא יכול, אם לדייק) לעורר, כיצירת אמנות, אצל הצופה. מה לעזאזל הוא בכלל מסוגל, אם מסוגל, לעשות לו. התשובה היא, לרוב, לא-כלום, ואדגים למה:

אם ניקח יצירת אמנות, נניח – היות וכבר עסקתי בה – יהודית הכורתת את ראש הולופרנס של קאראווג'יו, ונעמיד אותה מול זה, מה נקבל? איזו תישאר עם צופיה גם כשייכבה המסך? לאיזו הסיכוי הרב יותר להיחקק, לעורר, להחריד או למשוך את צופיה? וורידיו המתפקעים של הגבר המוכנע, שריריו המתוחים, מבט האימה בעיניו שעה שהלהב מתחיל לחתוך בבשר - אין אדם שלא יודהם מחדות התיאור של רב האמן האיטלקי, תיאור שהוא עדיין (ותמיד יהיה, לפחות כל עוד אנו כבולים לגופנו האורגני) מחריד ורלוונטי. אבל אם אני אדם מן היישוב, צופה הדיוט, אוהב אמנות, גולש באינטרנט כשמזדמן לי; לא קראתי את בודריאר, את ליוטר ואת ז'יז'ק, השם מרשל מקלוהן מזכיר לי רק הרצאה רחוקה מימי באוניברסיטה ואפיזודה מסרט ישן של וודי אלן, ואני נתקל באתר אינטרנט אינטראקטיבי, מחוכם וסאבטקסטואלי שנועד, איכשהו, לגרום לי להרהר בדבר טשטוש האמת בין אמת לבדייה, אנונימיות ומציצנות באינטרנט? אני מניח ששאלה אחת אני, אדם מן היישוב, שואל: למה שזה יעניין אותי? המציאות שלי היא מחוץ לרשת, לא בתוכה. חוויית הגלישה עבורי היא לחלוטין פונקציונאלית. ישנם צלמים שמפחידים אותי, ציירים שמפעימים אותי, אמני פרפורמנס שגורמים לי בחילה, אבל זה – מה זה בדיוק אומר לי? דעו לכם, אני לא אידיוט – אדם מן היישוב, אמנם, אבל משכיל בכל זאת – קראתי את הסברי היוצר, הבנתי למה התכוון, ולא התרשמתי. כשאני אוהב, שונא, כשאני זועם, נוטר טינה או מהרהר בשאלות של חיים ומוות, כשאני משתוקק, מתאווה, כשכל איבר מרמ"ח איברי רוטט מכמיהה וערגה מבוהלת, מה עוד אתר מחוכם ומעוצב אומר לי? מהי משמעותו לחיי, ולחייו של כל אדם שלא חי 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע מול המחשב, באינטרנט?
 
הוא שאמרתי, כלום. כלום, מעבר לתחומי האשליה. כלום, מחוץ לרשת.
 
צילום של ג'ואל פיטר-ויתקין
***
המושג "אמנות רשת" עצמו הוא אבסורדי. בדיוק כמו ציור העוסק בבד, ספר העוסק בנייר, בדיוק כמו פועל בניין המתפעל מן הלבנים ולוחות המתכת במקום לבנות הלאה. היא ארעית, ומתחלפת בקצב בו מוחלפים דגמי מחשב. מה שחדשני היום, ארכאי מחר. מה שאומר משהו היום, מחר תתוקן הבעיה – וייאבד המסר. שכלתנית מדי, סתומה מדי, כלואה מרצון, היא לא אומרת שום דבר החורג, הנובע מתוך עצמה – כטווס, היודע רק להתענג על נוצותיו, אך לא להיעזר בהן כדי לעשות משהו, היא מגבילה את אפשרויותיה. הליכה ראוותנית בכיכר העיר, אמנות הרשת.
עבודה של TKL KIZIMECCA
***
האינטרנט הוא עולם ומלואו, עם אינספור דעות, קולות ואמונות – חלקן חוקיות, חלקן פחות - המבוטאות בחסותו. האינטרנט הוא גם, בדיוק כמו העולם החיצוני, בליל של רעשים, של צלצולים מונוטוניים, של פרסומות קופצניות, של אינספור קולות המתאחדים יחד למקהלה של חוסר משמעות שווה לכל. כפי שנכתב קודם, מקום תמיד יש לך. קול עצמאי, המתעלה מעל לרחש התבן - ובכן, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
 
ציור של טרבור בראון
***
אדם מן היישוב אני שוב. כאמור, הדיוט החובב אמנות, ויותר מאשר חובב – מושפע ממנה. אני נתקל באתר המדמה עבורי משחק כלשהו, המשלב ביני לבין מעשיהם של גולשים קודמים באתר. אני משחק כמה זמן, אני מחייך, אני משתעשע. לאחר מכן, אני קורא הסבר של יוצר האתר, המסביר לי כיצד המשחק בו שיחקתי הוא בעצם יצירת אמנות אינטראקטיבית החוקרת את טשטוש הגבולות בין אנונימיות למציצנות באינטרנט. אני אומר "טוב", וגולש הלאה, לאתר אחר. בתוך מספר רגעים, המשחק הזה יימחק לחלוטין מזיכרוני - ההסבר המפורט נמחק כבר. מה שנשאר הוא אתר מעוצב אחד מבין ים של אחרים – אם זה לא היה זה, זה היה אתר אחר, לאו דווקא אתר אמנות, אולי סתם, משחק רשת; כזה שקיים באלפיו ברחבי היקום הווירטואלי, נטול הסבר מפורט או יומרות מרחיקות לכת. סתם, משעשע.
 
התוצאה, בכל מקרה, זהה. שכחתי. עד מחר, גם המחשב שלי ישכח. מחצי השעה הזאת שלי לא ייוותר שום זכר.
 
עבודה של לורטה גוזמן
***
ועכשיו, לאומנות:

לדיוויד נבראדה אין אתר אינטרנט. לא מעוצב, ולא בכלל. לדייוויד נבראדה, יליד ספרד, כמעט ואין ייצוג בתחומי האינטרנט.
 
נבראדה הוא צלם, צייר וכותב, חולה מאובחן בסכיזופרניה ויוצר רליגיוזי, המעביר את גופו ייסורים, עינויים וזוועות שלא מן העולם הזה. כמעט ללא מזון, במצב של בידוד מוחלט, נבראדה מתעד, בצילומים ובציורים, את מצב גופו המידרדר בליווי טקסטים פרי עטו, ואת הניסויים שהוא עורך על גופו השביר, הגרום – גוף שכמעט ואינו מכוסה בעור ובשר עוד, רק שלד.
 
"המציאות שלי גרועה הרבה יותר מן המשתקף בתמונות", אומר נבראדה, "שילמתי מחיר, ואני גאה בכך. איני מזוכיסט או צלם של פצעים". בתנוחות המתכתבות עם יצירות דתיות מפורסמות, בטקסטים המבטאים לרוב השתקעות בתנ"ך וסגידה לישות אלוהית נעלמת כלשהי, נאבק אמן-רעב מודרני זה בשדיו הפרטיים, בפרירות עצמותיו, והופך את גופו לתיאטרון-כאב שאין דרך לתאר את הצפייה בו אלא במילה אחת: סאדיסטית. מבודד לגמרי מהעולם, מתמודד נבראדה עם מחלת הנפש, עם הדיבוק הקרוי אמנות, המחליש ומחלה את גופו, ועם ארבעת הקירות הסוגרים עליו. נבראדה, יליד 1952, הוא בגדר מבשר של אמנות הגוף. במקדש זה של חיי התמותה, דירתו, צילם נבראדה עד היום מאות פורטרטים, והפיק רישומים רבים, חלקם מצוירים בנוזלי גופו – כמו אמן הרעב, גם כאן לא המדובר בהעמדת-פנים; הוא אכן חי כך.
 
עבודה של דיויד נבראדה
***
"מכל שנכתב, אוהב אני רק שרשם האדם בדמו שלו"
(פרידריך ניטשה)

אני מתבונן בדיוקניו העצמיים של נבראדה, החושפים את הגוף במלוא שבירותו, במלוא חוליו, ואז מתבונן בסוגים שונים של "אמנות רשת", המצויים באלפיהם באינטרנט. נבראדה מציג את החיים, את המוות, את המחלה והבריאות, הוא מפקיר את עצמו לעינויי הגיהינום, בתקווה לחצות את הלתה שלם ולהגיע לנחלת גן עדן - הם משחקים בחיבורים, בתקלות, בהגדרות מופשטות ובמושגים מומצאים חסרי משמעות אמיתית מחוץ לקירות האקדמיה. הוא מחריד, מזעזע, גורר תגובה לכאן או לכאן מכל אדם ומכל צופה – המיטב שהם יכולים לשאוף אליו הוא מאמר ארכני, או משיכת כתפיים; תגובה רגשית הם לא יקבלו. כאמן הרעב הקפקאי, הממשיך להתענות בכלובו העלוב גם כשהציבור מאבד עניין, נבראדה חצה את התהום, ועוד חוצה אותה, ושולה ממנה אוצרות-שאול מרהיבי עין – הם, טפילים מגונדרים על גבה של מורשת האמנות, לא חצו תהום, או לפחות – יצירותיהם לא מספקות עדות לכך; הדבר היחיד שנראה כי הם כן חצו, היא מגבלת הזמן הרצויה לגלישה באינטרנט.

אני מתבונן בקאראווג'יו, ובנבראדה, המלאים עד לשד עצמותיהם בערגה וכמיהה לחיים, ואז אני מתבונן במשחקי הסמנטיקה האלה, המתפעמים מן הרשת. אני מתבונן בכל אמן שנסקר בטור הזה, בסדרה הזאת העוסקת בצדדים שנשכחו, שהודחקו, שרודדו, שהוזנו עד שהיטשטשו ממאפייניהם, ואני נזכר מדוע בכלל התחלתי אותה – מה רציתי להשיג בה, ומה יש בכוונתי לעשות כדי להשלים זאת.
 
עבודה של דיויד נבראדה
***
"הרגו אותי או קבלו אותי כפי שאני עכשיו, כי בי נשבעתי – לעולם לא אשתנה"
(המרקיז דה-סאד)
 
החיים. דייוויד נבראדה. זו הייתה כוונתי, ועדיין. להתעלות מעל למקהלת הרעשים והקידודים, מעל לרשרוש המוץ והתבן, המחריש את הכל מסביבו. למצוא את הפנינים שכן נמצאות בה, את האמנות היודעת להשתמש בזמינות ההפצה דרך הרשת, באפשרויות שהיא מעניקה, מבלי להיכנע להן; מבלי להפקיר את עצמה לקסם שבהידור המעוצב. נבראדה, אמנם, כמעט ואינו קיים ככל שזה נוגע לרשת – ולעולם בכלל – אך אמנים אחרים, מעמיקים באותה מידה, קיימים בה. ויתקין ובקסינסקי, רמזי ובאווארי, טרבור בראון, הרמן ניטש, סופרברט, אנפופ ארט וכל היתר – החיים, פועמים ומרגשים, מסוכנים ומפעימים, מוארים לעיתים ובה בעת חשוכים מאין כמוהם; חיים גסים, מחוספסים, החודרים לרשת, מעמידים אותה במקומה הראוי ומתעלים מעליה; האמנות, המסתתת אבנים לא מלוטשות אלה ליהלומים, ההופכת לזהב את העופרת הזאת, המכונה בפינו הטבע האנושי.
הערה
המדור "נט.ארט" מתפרסם מדי יום שישי
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך