תגובות

עד כה: 14 תגובות, ב- 6 דיונים.

6. אני מתאפקת כבר 20 טורים אבל...
מירה גבע, רמת-גן, 13/10/04 20:23

2
א.ש., איפשהו בעולם, 14/10/04 08:55

נכון, זוהי לא סדרה לעדינים בנפשם. דברים ''מכוערים'' נראים כאן. הם אפילו מוצגים, רחמנא לצלן, בצורה אוהדת. ובכל זאת, אני חייב לשאול, למה ציפית מסדרה שכזאת? הו, עד כמה אינך מודעת לדברים ה''נוראים'', הלא-מוסריים, הטמאים שחשכתי מסדרה זאת!

וכמו שנאמר, מבחינתי גם ואן-גוך היה מתאים להשוואה שכזאת. גם כל עבודה אחרת של קאראווג'יו (אדם רצחני ביותר, אגב). אבל בכל זאת, מדובר בסדרה ובהשוואה הקשורה קשר ישיר למקור בחירתי בסדרה שכזאת. לכן, דוגמה כיהודית היא מתבקשת.

ובאשר ל''סיפוק מאוויים פורנוגראפיים'', לא זו בלבד שמעולם לא טענתי כי זהו תפקידה היחיד (ולבטח לא ''מטרת העל''!) של האמנות, אלא גם שטענה שכזאת מהווה סתירה מוחלטת לכל מה שנכתב תחת חסות הסדרה הזאת בכלל, ובטור הנוכחי בפרט. אבל הגברת לא מבינה, הגברת ממהרת לצעוק ''פורנוגראפיה!''. הרשי לי גם לומר, כי אם אמן כטרבור בראון מעורר מאוויים כלשהם אצלך, כדאי שתחפשי עזרה, ומהר – לפני שתפגעי במישהו.

מדוע לטרוח, את שואלת? מדוע לא? די והותר אוהבי אמנות הגיבו פה ופנו אלי, כשבפיהם מילות הערכה לטור הזה, שהמייחד אותו הוא סוג האמנות הנסקר בו, שלא נסקר ולא מדובר בשום טור אחר בעברית, שזוכה להתעלמות במקרה הטוב ולזעקות ''ריאקציונריות!'', ''פורנוגרפיה!'', ''פשיזם!'', במקרה הרע יותר.

20 טורים התאפקת? מדוע בכלל קראת עשרים טורים, וכבשת את זעמך כל העת? מדוע לא להיכנס, לא לקרוא, ולחסוך לעצמך את לחץ הדם הגבוה? מדוע להיכנס לסדרה העוסקת באכזריות, במין, בסטייה וכו' באמנות, ואז להתחלחל מן הדברים כאילו לא הוזהרת מראש שזה מה שמצפה לך? לא פשוט יותר להיכנס לטורי ביקורת אחרים, העוסקים בנושאים הקרובים יותר ללבך, בדרך יותר מלבבת?

גם אני איני מבין. לא את החוצפה שלך, לא את הזעם, ולא את האבסורדיות שבו. את לא רואה אותי מתלונן, נכון?

בכל הכבוד הראוי,
-אשר שכטר.

נ.ב. ולחשוב שאת זמני מחוץ לבית אני מבזבז על שטויות כאלה.
הגב לתגובה זו

''פריק-שואו גותיים''?
א.ש., איפשהו בעולם, 14/10/04 08:55

שלום רב,

איני יודע מי את, גברת, ולאור הוולגריות המתפרצת מכל שורה של הודעתך הקצרה גם איני מעוניין לדעת. אם יש דבר אחד שאני מתעב מעל לכל היגיון, הוא את הטיפוסים האלה, שחושבים שהעולם הוא ירושה שקיבלו מאבא שלהם.

תחילה, לעניין נט.ארט. צר לי ששם אלוהייך נפגע, אך לא אלי עלייך לבוא בטענות - לא שיש לי בעיות עם הכותרת הזאת (אין לי), אבל בכל זאת: לא אני בחרתי אותה. מבחינתי, הטור הזה עוסק באמנות המוצגת ברשת, המשתמשת ברשת למטרותיה, אך אינה מוטמעת בה. אמנות *ב*רשת, לא אמנות היונקת ממנה את קיומה. ואם יש לגברת הנכבדת בעיות, תואיל נא לא לקרוא את טוריי, שבהחלט אינם מיועדים עבור נישה כלשהי, אלא עבור אמנים ואוהבי אמנות המעריכים יצירות כנות, מעוררות מחשבה ופורצות דרך. ואולי באמת איני יודע מהי נט.ארט – אמנם אין ביכולתך לשפוט, אך בעניין זה גם אני קטונתי.

ועכשיו, לגיבובי המילים שבאמת הרתיחו אותי (לפחות עד כמה שטוקבק יכול להרתיח). ''פריק שואו-גותיים''? האם מ20 הטורים שנתפרסמו עד עתה, כל מה שהצלחת לראות הוא ''פריק שואו-גותיים''? כלומר, אני מניח שהגברת המלומדת דוחסת לקטגוריה הנ''ל את זדיסלב בקסינסקי, פול רמזי, לורנה גוזמן, אבסינת', לוקאש באנאש ואלסנדרו באווארי? האם הגברת חושבת שאלו אמנים פורנוגרפיים בינוניים? ואם אלו בינוניים, או חלילה פורנוגרפיים, מי לדעתה של הגברת ראוי לשרביט המלכות, ומדוע חושבת היא כי ראוי לשקול בכלל את דעתה זאת?
(באופן אירוני, הטור השבוע אכן עוסק בסוג מסויים של ''פריק-שואו גותי'', או לפחות כך את תקראי לו – צרות אופקים היא תמיד צפויה, נדושה ובנאלית)

יותר מכך, דומה כי לא קראת ולו טור אחד משלי, או שמא חמתך (ועוד אגיע אליה) סימאה את עינייך. הרשי לי להפנות את מבטך להערה קטנה, המופיעה בתחתית כל טור ב17-16 השבועות האחרונים, המסבירה כי מדובר בסידרה העוסקת במין, אלימות, סטייה, אכזריות וכו' באמנות ובאינטרנט. במה ציפית שאתעסק? הרי מובן מאליו שנפשות עדינות ייפגעו, עצם המסע הוא מפרך, מתיש ומחריד לעיתים – אם קראת את הטור הראשון בסידרה, העוסק בהרמן ניטש ובסופרברט, ראוי היה שתשימי לבך לאזהרה שהופיעה בתחילת הסדרה הזאת, אשר פונה לחתך מאד מסוים של נושאים - בשם אלוהים, הרי בהם היא עוסקת!

המונח ''בינוניים'', גם הוא הכעיס אותי. בינוניים? מי בינוני, מבין האמנים שנסקרו כאן? האם ויתקין, אחד מגדולי הצלמים החיים כיום? האם הרמן ניטש, שלטוב ולרע חוצה גבולות ושובר מוסכמות, ועושה זאת כבר חמישה עשורים לפחות? או אולי זדיסלב בקסינסקי, אמן שכל עבודה שלו היא מרעה של רעיונות, משב של השראה, אמנות בצורתה הטהורה, המזוקקת ביותר? או אולי פול רמזי, המצליח להשיג כל כך הרבה באמצעות הכלים הפרימיטיביים ביותר, אמן שהבינוניות רחוקה ממנו כמרחק סין מאלסקה? הגברת אולי מוצאת אותם בינוניים – אני יכול רק להניח שלגברת רזומה עשיר לפחות כמו לאלה, המצדיק את אופי הביקורת.

מה גם, שאיני מבין כיצד לא זאת בלבד שפספסת את העובדה כי מדובר בסדרת טורים העוסקת בנושאים שנסקרו, אלא גם את משתמשת בהכללה המכוערת כל כך, הפשטנית כל כך, הפלבאית, שאת מכנה ''פורנוגרפיה''. האם לוקאש באנאש פורנוגראפי? האם אלסנדרו באווארי פורנוגראפי? האם פול רמזי, או בקסינסקי, או ראלף מנפרדה או כל אמן שמשתמש בעירום לצורך העניין, פורנוגראפי? כיצד בדיוק את מגדירה פורנוגרפיה? וכיצד בדיוק מתאימים האמנים הנ''ל להגדרה הזאת?
הגב לתגובה זו

5. תודה רבה על התשובה המפורטת
זאפ, 12/10/04 18:12

אכן, מגיש לי נורא חגיגי שהקדישו טור ב-NRG שהוא בחלקו תשובה אישית לטוקבק שלי מהשבוע שעבר.

אך הרשה לי לומר שההשואה שאתה יוצר אינה הוגנת.
לא הוגן להציג צילומי בשר ודם ''נשגבים'', ממול דפי 404 מטופשים ולשאול את הקוראים מה מצמרר יותר, מה נוגע יותר לאנושיות שלנו.
הדוגמאות שהבאת לנט.ארט הן באמת לא מוצלחות במיוחד. ולא נראה שטרחת לחפש דוגמאות ברמה גבוהה יותר לצורך הוויכוח.

כמו כן, מראות של דם ובשר, בין אם במסגרת אומנות או לא, מן הסתם יגרמו לבני אדם לתגובות נפשיות ופיסיולוגיות רבות עוצמה. זה טבעי.
סביר להניח שהם גם יהפכו לנו את הבטן יותר מאשר צילומים או ציורים של פרחים או נוף.
ועדיין, לא נראה לי שתתנגד לקביעה, שלמשל ציורי הטבע של סזאן או וואן גוך, גם הם אומנות.
לא רק המידה שהיצירה גורמת לך לצמרמורת או לתחושות בראשיתיות, קובעת אם היא נכנסת להגדרת אומנות או לא.

אשר ליחסך לנט.ארט - יתכן מאד שאינך פריק של אינטרנט, שאינך מוצא עצמך נסחף בתחושת הוירטואליה, ושמעולם לא הטרידו אותך שאלות של ''טשטוש האמת בין אמת לבדייה, אנונימיות ומציצנות באינטרנט''.
אולם אלו נושאים שכן נוגעים לאנשים-גולשים אחרים. עבורם הרשת אינה סתם צינור, או ''מלכודת'' כדבריך, אלא מרחב מחיה - מקום שבו מתנסים בחוויות רבות עוצמה, מתאהבים, מתעצבים אישיותית, מתקשרים.

לא בגלל שהם קראו את מרשל מקלוהן, אלא כי זו באמת התחושה.

הנט. ארט היא אומנות שמדברת לאותו ציבור.

אז כן, נט.ארט זו אומנות נישתית וזמנית. לפני חמש שנים לא היו מבינים אותה, עוד חמש שנים היא תראה טריוויאלית, וכן, היא דורשת בסיס כלשהו של חוויות משותפות על מנת להבין אותה.
אבל האמת היא, שגם מה שכן נחשב אומנות בעינך, גם הוא תלוי במידה מסוימת בזמן , מקום ותרבות. נט.ארט פשוט מביאה את זה לקיצוניות ;-)

והזמניות הזו היא חלק מהאמירה עצמה של הז'אנר, שעוסק, בין היתר, בקצב החיים שלנו, בקשר ביננו לבין מכונות, בהשפעה של קצב ההתפתחוית הטכנולוגית על מי שאנחנו.
הוא גם עוסק בנושאים של אנונימיות והעובדה שברשת אנחנו לא מכירים את הפנים והמגדר של אנשים שאנחנו משוחחים איתם, ויחד עם זאת אנחנו מצליחים לנהל תקשורת (זו היתה פשוט דרך להגיד שאני ''מגיבה'', ולא ''מגיב'' :)

כך שלסיכום, לא נראה לי שיש מקום ללכת פה מכות איזו אומנות ''אומנותית'' יותר. רק שהייתי שמחה למצוא מקום שמדבר על נט.ארט בעברית, וכשהמדור הזה ב-NRG נולד, קיוותי מאד שהנה כאן אפשר יהיה למצוא טורים מעניינים שעוסקים בז'אנר האומנות הזו, וזה די איכזב אותי לגלות שאחרי כ-20 טורים שפורסמו תחת מדור שנושא את השם ''נט.ארט'', המסקנה היא שאין בנט. ארט יותר מאשר ''התחכמויות נואלות''.
הגב לתגובה זו

-
א.ש., איפשהו בעולם, 14/10/04 09:03

ובאשר לתחושת הנט.ארט – אולי לא הובנתי. איני מתנגד אוטומטי לכל שילוב של האמנות ברשת, איני מתנגד גם לכל אמנות החושפת פן מסוים זה או אחר ברשת ולבטח איני מתנגד לאמנות המעלה שאלות אלו או אחרות הנוגעות לטכנולוגיה, בין אם ע''י שימוש בה או ע''י אי-שימוש בה. ס.ר.ל, עליהם נכתב באחד הטורים, היו הראשונים לשלב את המדיום החדש, האינטרנט , בהופעות הענק שלהם, כמשתתף פעיל וכאמצעי להעביר בשידור חי את הופעותיהם; סופרברט, עליהם נכתב בתחילת הסידרה, משתמשים במדיום החדש כדי להחיות סטיות ישנות ולהלבישן לבוש עתידני, באופן שאינו נראה כרשת לשם רשת. מבחינתי, ברגע שאמנות מתעלה מעל למדיום בו היא מוצגת, ברגע שהיא חורגת מן המאפיינים הטכנולוגיים שלו אל עבר שאלות ואמירות קיומיות, היא אינה אמנות-רשת אף אם אכן היא מוצגת או ''מוחלת'' בה – היא אמנות, ללא צורך להוסיף את זנב ''הרשת'' אחריה. אבל רשת לשם רשת, זו השתקעות באמצעי – ואמנות זה לא, זה גימיק.

אבהיר שוב: כשאני אומר ''אמנות רשת'', אני מתכוון לפסולת עליה הסכמנו. כל דבר אחר, המתעלה עליה, מבחינתי הוא אמנות, המוצגת או נולדת באמצעות הרשת והאמצעים הקשורים לה. לא כנגד האמצעי אני כותב, אלא כנגד ההשתקעות במדיום לשם מדיום, שאני מקשר למושג ''אמנות רשת''.

אומרת את בעצמך: ''נט.ארט זו אמנות נישתית וזמנית. לפני חמש שנים לא היו מבינים אותה, עוד חמש שנים היא תראה טריוויאלית, וכן, היא דורשת בסיס כלשהו של חוויות משותפות על מנת להבין אותה.''. כלומר, אני מפרש, נט.ארט היא אמנות ארעית, חולפת, טרנד נוסף בשורה ארוכה של טרנדים עדכניים, לפני חמש שנים היא עוד לא נולדה – ועוד חמש שנים היא כבר תצא מהאופנה ומן המחזור כאילו מעולם לא הייתה בו. ועל כך אמור אני לבזבז במה זו, הזדמנות זו לפנות אל האמנים ואל אוהבי האמנות, ולשפוך תלי-תלים של מילים יקרות, בלי בושה ובלי חרטה על שיגיון שטותי שכזה? מדוע? כיוון שלציבור נישתי זה או אחר חורה שכותרת הטור הזה – כותרת שלא אני בחרתי, אגב – היא נט.ארט?
(ובנימה אישית לאדון שזעק ''רוויזיוניסט'', שים לב לזאבים האמיתיים, הדורשים שהאמנות תפנה לנישה זמנית ומצומצמת של שוחרי טרנדים; אז ספר לי על שמרנות ורוויזיוניזם)

ועם על הכבוד, מה ''שנחשב אומנות בעיני'', מעבר להיותו (גם) עניין של טעם, הוא דבר שלעיתים הוכיח את שרידותו, ולעיתים נאבק עליה. הסכימי איתי, כי מול אמנות רשת - *כל* סוג של אמנות רשת – הוא נמצא בעמדת פתיחה הרבה יותר טובה. ואם בעתיד ייזכר ג'ואל פיטר-ויתקין או איזה אמן רשת עלום-שם שעשה משהו מחוכם הקשור במאגרי מידע באינטרנט, תשפוט ההיסטוריה. אם איאלץ לבחור על מה לכתוב, על סכו''ם חד-פעמי מתכלה או על יצירה שכנות משכרת או מרעילה נוטפת מכל פינותיה, במה לדעתך אבחר, אני שואל אותך, והאם כל כך קשה להבין את מהות הבחירה שלי?

אסכם גם אני, בכך שאיני ''הולך מכות'' כאן. אני עושה הפרדה בין אמנות (או מה שאני תופס כאמנות, בחרי את הניסוח שמוצא חן בעינייך) לבין גבבה,בין זיקוק לבין גודש. יש כאלה שאוהבים את זה יותר, יש כאלה שאוהבים את זה פחות, יש כאלה שקוראים לזה חשוך, שמרני וריאקציונרי. עבורי, הרשת היא כן פלטפורמה ליצירה שיכולה להשתמש באמצעים שהיא מציעה כדי להתעלות לעבר אמירה משמעותית יותר, ואתר כזה של זדיסלב בקסינסקי מדגים נהדר עבורי כיצד אתר יכול להשתלב ביצירה כחלק ממנה, במקום לנסות ולבוא על חשבונה. נט.ארט הוא אכן לא יותר מהתחכמויות נואלות, הסבות סביב גופן בניסיון חסר תוחלת להשתמש במדיום כדי לומר משהו על המדיום. אמנות, בין אם ברשת ובין אם מחוצה לה, היא המקום אליו שאלות ואמירות משמעותיות מנתבות את עצמן.

בתקווה שתגובה זו תבהיר יותר מכפי שהובהר עד כה,
-אשר שכטר.
הגב לתגובה זו

פעם שנייה גלידה
א.ש., איפשהו בעולם, 14/10/04 08:57

שלום שוב,

זו כבר התגובה השנייה שאני שולח אלייך (את המאמר עצמו איני מחשיב, היות והוא עוסק בנושא באופן כללי יותר), ומפעם לפעם גוברת אי-נוחותי לאור ההידרשות לעניין המאוס הזה.

אומרת את, כי ההשוואה שאני יוצר אינה הוגנת. להשוות בין מיטב האמנות הקלאסית או החדישה לדפי 404 טיפשיים הוא לא-פחות מדמגוגי. אני מסכים איתך. למען האמת, אין דבר יותר דמגוגי, יותר יצרי מעשיית ההשוואה הזאת. אין גם דבר שמוכיח את הנקודה שאני מנסה לומר טוב יותר. וכי למי רצית שאשווה את אותם דפי 404 מטופשים ואותם גימיקים אינטרנטיים? למה *ציפית* שאשווה אותם? לפי איזו מסגרת התייחסות? הרי אין זה עניין של אמנות גבוהה מול נמוכה, של התנגדות שמרנית לכל דבר שמריח מטכנולוגיה – מדובר כאן על אמנות אורגנית, פועמת, שהשפיעה עלי (ככותב הטור הזה), אל מול משהו מנוכר, טריוויאלי (לפי מילותייך שלך); לא רק עלי זה לא משפיע, קחי אדם מן הרחוב והראי לו כל אחד מן השניים. בדקי את תגובותיו, ואז אמרי לי מהי האמנות הברנז'אית, האליטיסטית.

אומרת את, כי הדוגמאות שהבאתי אינן מוצלחות במיוחד. עד כאן אנחנו מסכימים. אומרת את, כי נראה שלא טרחתי לחפש דוגמאות ברמה גבוהה יותר לצורך הויכוח – בעניין זה, הרשי לי לחלוק עלייך. נכון, הדוגמאות שהבאתי הן מטופשות, אך הטענה שלך לוקה בחסר ברגע שמבינים כי הרי גם את לא מספקת שום דוגמה ומדברת בהכללות גסות, אשר אולי עבורך הן מובנות מאליו אך עבורי הן, בלשון המעטה, טעונות הוכחות שיאמתו אותן. הדוגמאות שהבאתי, מטופשות ככל שיהיו, נלקחו מאתרי גלריה ידועים ומכובדים, מטורי ביקורת של אחרים על אמנות רשת והסובב אותה וכיוצא בכך. איני בור בנושא כמו שנדמה לך – אני משתדל לקרוא כל מה שאני יכול לקרוא בנושאי אמנות, מכל במה ובכל סגנון, גם אם מדובר בנושא אשר לעיתים נדירות תופס את העניין שלי.

מובן מאליו כי מראות של דם ובשר, במסגרת אמנותית או מחוצה לה, יגררו תגובות נפשיות רבות עוצמה. גם כאן אנחנו מסכימים. בחרתי תגובה קיצונית, הן כי היא משרתת את הטיעון שלי והן כי בכל זאת, מדובר כאן בסדרת טורים על מין, אכזריות, מוות, אימה וכו' – באינטרנט. מובן מאליו כי ציוריו של וואן גוך (את סזאן מעולם לא סבלתי) מתאימים כאן כאמנות – הרי ואן-גוך חולל קריעה עצומה בין המנותק מן התודעה, בין הייפוי האסתטי שלה לבין החצנתה אל הבד באופן החד, הכנה והפשוט ביותר. כל עבודה של ואן-גוך היא קריעה שכזאת באסתטיקה המתיפייפת, שהמציאות ממנה והלאה.

וכן, ''רק המידה שהיצירה גורמת לך לצמרמורת או לתחושות בראשיתיות'', כפי שאת מנסחת – רק היא ''קובעת''. מדוע? כיוון שמכאן והלאה הכל הוא תוצר של שכלתנות בלבד, של אוננות מחשבתית לשם אוננות מחשבתית. מבחינתי, זו לא אמנות – זה אוטיזם. ואם אני שמרן תשפטני ככה ההיסטוריה, האמת שלי לא באה רק מההתבוננות, היא באה מן החוויה הראשונית שבקריאה, בצפייה ובשמיעה, מן הריגושים האמיתיים שהאמנות מספקת. ואם זו ''ריאקציונריות'', כפי שטען מישהו באתר אחר, יהי כן. מבחינתי משחק ילדותי זה של התכנסות נחבאת במגדלי השן של ההסברים הארכניים הוא הריאקציה, המנותקת לחלוטין מאמצעיה האורגניים של ההוויה (ואם הווייתך מורכבת מאתרים לשם אתרים, רחמי עלייך; אין לך מושג כמה את מפספסת).
הגב לתגובה זו

4. כמו שאמר אחד המגיבים
joe johnson, 09/10/04 14:11

3. עצם הגוון והמהירות בין הלינקים
חווייה אומנותית, או אפקט שלה, 09/10/04 10:19

זה נושא רגיש....
SKYNET, 14/11/04 17:17

וממתי DJ זו אומנות?
עמדת התביעה, 09/10/04 14:15

2. לא בדיוק
deadstoolpigeon, abyss, 09/10/04 01:51

ממתי אלה דברים ניתנים למדידה?
יעל, תל אביב, 09/10/04 12:31

1. האמנות והחיים?
יעל, תל אביב, 08/10/04 21:49

קודם כל, תודה
א.ש., איפשהו בעולם, 14/10/04 01:37

ועכשיו, לענות בקצרה, היות והתגובה שלך מקורה באי-הבנה יותר מאשר במשהו שהשתמע מן הכתוב או שאכן כתבתי. איני מפריד בין אמנות ''גבוהה'' ל''נמוכה'', ועל אף שאיני פלורליסט ליברלי מהזן המוכן לקבל את הכל כשווה ערך, איני חסיד של היררכיות. יסוד ההשוואה בין נבראדה/קאראווג'יו לבין אתרי ''אמנות רשת'' נובע בעיקר מהתנסות שלי שבוע אחד, בו חסר לי נושא למאמר – במהלך חיפושי, נתקלתי באתרים אלה ובדומים להם, וגם בשמו של דייוויד נבראדה. ההשוואה העומדת למבחן הקורא היא בין מה שאני תופש כמנוכר, טריוויאלי, משוקע בעצמו עד כדי אוננות, לבין אמנות שמבט אחד בה בכוחו להחריד אותי, לעורר אותי, להפעים אותי או פשוט לרתק אותי, ולחקוק תמונה או דימוי חזק במיוחד באחורי ראשי. אז נכון, כפי שהודיתי באחת התגובות כאן, ההשוואה בין זה לבין זה היא דמגוגית במכוון. אך בכל זאת, ההשוואה הייתה בין ציור ששבה אותי לבין עבודות שנראות לי משעממות, משעממות מדי לראות – שלא לדבר על לכתוב עליהן. השוואה לכל אחד מעשרות האמנים שסוקרו כאן הייתה משרתת את הטיעון באותה מידה, היתה זו רק יד המקרה שהביאה אותי לכתוב על קאראווג'יו ולא על פול רמזי. בכל זאת, ההשוואה הזאת, השאיפה הזאת לאותה חיוניות הניכרת בקאראווג'יו, אינה פסולה בעיניי, גם אם היא כהשוואה בין פיל לעלוקה. היא משרתת את הטיעון, והיא ממחישה אותו.

ובאשר לדושאמפ, שוכחת את דבר חשוב, שאסור לשכוח כשמדברים על דושאמפ בפרט, ועל דאדא בכלל – ההקשר שבהם. כשעשה דושאמפ את הכלה המופשטת שלו, או כשהציב את האסלה המפורסמת במרכז מוזיאון כאילו הייתה דוד של מיכאלנג'לו, שירת הדבר את צרכי העת באמנות – לאותה עת, היה זה המרד, הייתה זו החתרנות, אז דאדא היה עניין חיוני, נחוץ, ממזרי ופורץ גבולות. מאז עברו כמה עשרות שנים – מאה חדשה התחילה. דאדא היום הוא הכלל, דאדא הוא קלאסיקה, דאדא מוצג במוזיאונים והאסלה המפורסמת מוזכרת תמיד באיזו הדרת קודש מזויפת, כאילו אין המדובר בסך הכל בהעברת פס שחור ובוטה על כל עקרונות המצוינות האמנותית המערבית, ציור שפם מעל שפתיה הבשרניות של המונה-ליזה.

הדוגמה של דושאמפ היא קלה מדי, פופוליסטית אפילו. היא מתעלמת לחלוטין מן העובדה כי שלא באשמתו, שלא כרצונו ולגמרי בניגוד לכוונות יוצריו, דאדא היום הוא האותוריטה החדשה – הוא הסמכות, הוא הקלאסיקה, הוא אמת המידה לפיה נשפטים דברים. לכן, הוא לא המקום ממנו בא, או יבוא, המרד. הוא המקום בו פעם הלב בעבר, אך היום הוא אינו יותר ממאובן המלמד על חיים עתיקים, שהתקיימו פעם. רוחו של דאדא אומרת הפיכה תמידית, היפוך יוצרות נצחי, מהפכה מתמדת, מערבולת – כך פועלת הדינמיקה ההיסטורית. וכשיגיע המרד האמיתי, והוא בלתי נמנע (ולדעתי הוא כבר נמצא כאן), הוא ייראה מיד – לא כי הוא מחקה את דאדא עד בחילה, אלא כי הוא שונה לחלוטין מכל דבר שנראה עד אליו, כפי שהיה טריסטן צארא כשרשם את המניפסט הדאדאיסטי.

אני מודה לך על התגובה,
-אשר שכטר.

הגב לתגובה זו