ראשי > הרשת > נט. ארט





שגבנו, טהרנו, נורא
דון גרגוריו אנטון מצלם את הגוף הגרום, החיוור, המתכלה באש זבחו העצמי
  אשר שכטר
1/10/2004  0:09
"הגאונות", כתב אוטו ויינינגר, "היא כיבוש של מסתורין וכאוס". האמנות, עששית המאירה טפח חדר חשוך, ומותירה את האופל שסביב לאותה עטרה של אור ללא פגע; מאיים – אך בה בעת גם מושך יותר, טבעת חנק של חוסר-ידיעה התובעת תדיר גאונויות חדשות, כיבושים חדשים, תגליות אשר יגדירו עבורנו את מושגי המצוינות וההעזה וירחיבו אותם. מאתגר, מזמין, מסוכן, עשיר חדוות כיבוש חיים ומוות – הלא-נודע תמיד ימשוך את המחוננים שבנו. הם זקוקים לו והוא זקוק להם, כמו רוח המלבה אש מאכלת.
 
הגאון, האמן הכובש את העלטה ואת התוהו, התולה את ראשם כקישוט לכותלי יצירתו, מסתכן – אם כך – במסע אל תחומים לא מסומנים, קודרים, בהם נחבאים אויבים נעלמים, ומחכות סכנות לא ידועות; באותה מידה שהוא יכול לחזור ככובש, הוא עלול להיכשל, להישכח, לאבד את דעתו, להיבלע ע"י החושך. כובשיה הגדולים של האמנות, מקארוואג'יו ועד לניטשה, מהלדרלין ועד ואן גוך, חוו זאת על בשרם. המסע הוא מסע פרטי, הכרוך בבידוד מוחלט, מגוחך בעיני אלו המהלכים כל חייהם בדרכים מוכרות ובחללים מוארים ומוגחך ע"י אלו שנעדרו את האומץ להרחיק לכת ולעשות את שאתה עשית; אך בכל זאת, הם עוברים אותו. זאת מן הסיבה הפשוטה, שמלידה היו גאונים אלה כשחצי גופם נטוע תמיד בחושך. עבורם, על שפת הגבול, הידוע הוא נסיגה אחורה. כמובן, הם מבינים זאת רק לאחר שכבר עשו את צעדיהם הראשונים (אל תוך האפילה).
 
***
דון גרגוריו אנטון הוא צלם ותיק. מזה שלושה עשורים, עורך צלם זה של הנפש את מסעו האישי בחיפוש אחר הארה רוחנית, דרך הרפש, ההרהור, האפילה, האקסטזה הדתית והזבח האנושי. דמויותיו רזות, עיוורות, חיוורות, חלשות גופנית ונתונות בכאבים עזים – אך מקבלות את ייסוריהן; עבורן, הם דפנות בית. החוויה הרוחנית עוברת בכל המישורים, טרם שהיא כובשת לעצמה פינה באור או בחושך. אנטון מתאר עבורנו את תעצומות ואת תהפוכות הנפש במהלך אותה טבעת אש דרכה מצופה אדם לקפוץ ביעילות של חיית קרקס - דרך הייסורים, ויה דולורוזה.
 
הגוף האנושי, אצל אנטון, למוד כאבים. כמוש, נידף, חיוור, שביר למראה, הגוף מתענה בעינויי הרוח. הגוף סובל, הגוף נופל, הגוף רוקד, בכוריאוגרפיה של קדוש מעונה, הגוף נאבק בטבע ומוכנע ברגע – הגוף קורא, מתפלל לעזרה, הגוף מקריב עצמו לעינויים מכל סוג, מרצון. תחושה של ייעוד אופפת את צילומיו החידתיים של גרגוריו אנטון – תחושה של חיפוש שתחנותיו היו ידועות מראש, אך היעד עוד אינו ידוע. אנטון מצלם את הנפש המתענה, את הקריאה הדתית-במהותה להשלמה ולמרגוע, ואת גמולה, בדמות יצירת האמנות - סכומה של הטרגדיה. הנר, המאיר חלושות כל מיזנסצינה, המשחרר את קווי המתאר של היגון הגופני, את השרירים המתוחים, ונותן להם להיראות – אותו נר הוא נר ההשלמה, שמביאה איתה האמנות ליוצרה, הלפיד המסייר במעבה המוח; ההשלמה עם היות העינויים הרוחניים, המתבטאת בשאיפת הרע מלוא הריאה, ופליטתו שמיימי, אמנותי, מוסיקאלי. הגוף הגרום, החיוור, המתכלה באש פנימיותו, ורידיו מתוחים, החיים – מחרידים, מרגשים ומייסרים – זורמים בהם, מרעילים אותו, משכרים אותו, מדרבנים אותו לשאוף אוויר זה של טומאה – מורסה זו של המצורעים – הלאה. "הרעל המכלה מינים חלשים מחזק את החזקים, אשר גם לא קוראים לו רעל". על זבח זה של הקרבה גמורה, הגוף למוד הייסורים חווה אקסטזה – התעלות, המעלה את כאביו לכדי נשגבות של יצירה.
 
.
צילומיו של אנטון מתארים את הנווד, ההולך-בודד דרך לולאות החנק של החשיכה, את האדם התר אחר שביב רוחניות, הארה – את דמותו של האמן, המחפש אחר יעד למסע הנמשך נצח. הפולחן, ההתנסות, החוויה המחפשת גם בטוב וגם ברע, בטהור ובטמא, בקדוש ובכופר כאחד, את תכליתה - הם ציוני הדרך; הזוהמה, החשיכה, הם מאפייניה. המסע הרוחני הוא חיפוש נמשך. "זהו עולמי הדיוניסי של יצירת-עצמי הנצחית, הריסת-עצמי הנצחית", כתב ניטשה. התהום בוהה חזרה, ומשתקפת ברשתית העין. אש הפולחן, הגוף הרועד, המזבח, החושך, הנר המאיר מעט, המוות – הניכר מכל עבר; החיים אלה, חייו של האמן התר אחר מזור: מרפא ופצע. אחר החיים, על שיכרונם ופיכחונם, אחר האופל שעוד נותר לו לכבוש – אחר ההיקסמות, הצלילות המאגית.
 
"החיים כאן הם הצמיחה החופשית והמתחלפת תדיר, שאינה כבולה לשום חוק ואינה רתוקה לשום סמכות; זרימה ללא סכר והריסה ללא חשך של כל דמות העולה מתוכה. לא הסדר החוקי של המציאות, אלא היפוכו של דבר, הצלילה האנרכית לתוך החירות מכל חובה ובלילת כל היש – אלה הם החיים המבעבעים בתוך התהום שלתוכם נקרא המיסטיקאי לצלול ובתוכם הוא נידון לשקוע. החיים כתוכנה האחרון של ההתנסות האנושית, כלומר של ההתנסות המיסטית, הם רצף של הרס, שבו ומתוכו צפות ועולות דמויות רק על מנת שתאחז בהן היד ותחזירן לתוהו ובוהו."
(גרשום שלום, על יעקב פרנק)
הערה
טור זה הוא הארבעה-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך