החזון, האופוריה וההתרסקות: 100 שנה למהפכה הקומוניסטית
איך הצליח הקומוניזם, שגרם לדיכוי, סבל ועוני, לסחוף אחריו המונים מסביב לעולם – ומה גרם לרובם להתפכח בסופו של דבר? מאה שנים להמפכה האדומה, תמונת מצב
ראול טייטלבאום היה קומוניסט עוד במולדתו יוגוסלביה. קומוניסט שלא האמין בסטלין ובברית המועצות, אלא בתפיסה החלופית של טיטו, מנהיג הפרטיזנים שהפך לנשיא יוגוסלביה. בגיל 86, טייטלבאום מתקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין השיטות, אבל אומר שבאופן כללי "טיטו האמין שהקומוניזם צריך להתחשב גם במצב המקומי בכל מדינה, ולא לנסות להחיל תפיסה זהה בכל הארצות. הוא היה קצת יותר דמוקרט מסטלין, אם כי גם אצלו היה משטר טוטליטרי".
טייטלבאום היהודי, ניצול השואה, נשאר קומוניסט אבל לא נשאר ביוגוסלביה. הוא עלה עם אמו לארץ ב-1949, התגייס לשירות קרבי בחיל התותחנים והשתחרר בדרגת רב-סרן. לימים תיאר את עצמו כ"קומוניסט בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל". באזרחות עבד כעיתונאי: 12 שנים ב"קול העם", ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ולאחר מכן ככתב ופרשן כלכלי ב"ידיעות אחרונות", תחת שם העט ישראל תומר. הוא התחתן עם עליזה, שהייתה גם היא קומוניסטית כמותו, וחי איתה בירושלים.
לפני כחמישה חודשים הלכה עליזה לעולמה. היא נטמנה בבית העלמין של יד-חנה, הקיבוץ היחיד בתולדות מדינת ישראל שהגדיר את עצמו באופן רשמי כקומוניסטי. בית העלמין הזה הוא מטאפורה נאה למצב הרעיון הקומוניסטי בארץ ובעולם: יד-חנה כבר מזמן אינו קומוניסטי, ולמעשה כבר אינו מוגדר כלל כקיבוץ. הוא הפך ליישוב קהילתי, ורוב תושביו כיום הם מפוני חומש, שעברו אליו בעקבות ההתנתקות של קיץ 2005. מהקיבוץ המקורי נשאר רק בית העלמין.
בעוד ימים אחדים ימלאו 100 שנה בדיוק למהפכה הבולשביקית, זו שייסדה את ברית המועצות בניסיון נועז לממש את חזונם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס. התאריך שבו התרחשה המהפכה הוא 7 בנובמבר 1917 – או 25 באוקטובר לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה עד שהקומוניסטים ביטלו גם אותו. ב"מניפסט הקומוניסטי", שפורסם כבר ב-1848, התוו מרקס ואנגלס חזון מהפכני, שונה באופן דרמטי מהרעיונות הסוציאליסטיים הסולידיים שקדמו להם.
בשעה שהסוציאליסטים דיברו על חלוקה שוויונית יותר של המשאבים במסגרת הסדר הפוליטי והחברתי הקיים, הוגי הקומוניזם תכננו שינוי רדיקלי: הפיכה שבעקבותיה מעמד הפועלים יעלה לשלטון, ירכז בידיו את כל אמצעי הייצור, היינו את כל המשאבים, ולמעשה ינהל בעצמו באופן ריכוזי את כל החיים הכלכליים במדינה. למצב הזה קראו השניים "דיקטטורה של הפרולטריון". ההיסטוריון הבריטי ארצ'י בראון, שפרסם לפני שנים אחדות מחקר מקיף על אודות עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, מדגיש שהם לא התכוונו בהכרח לדיקטטורה פוליטית, אלא רק לריכוזיות כלכלית. ולראיה - המשטר הדמוקרטי שאותו בא הקומוניזם להחליף, כונה בפיהם "דיקטטורה של הבורגנות".
פרופ' מתי מייזל מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בתולדות הקומוניזם, אומר שהמהפכה הבולשביקית לא הייתה המימוש הראשון של המניפסט. "כבר ב-1871 נעשה ניסיון קצר להשליט על פריז משטר קומוניסטי, מה שזכה לכינוי 'הקומונה הפריזאית'. זה היה ביטוי של מרד עממי נגד השלטון, והוא החזיק מעמד במשך כמה חודשים עקובים מדם, עד שדוכא בידי כוחות הממשלה הצרפתית בסיוע גרמני. אבל ליוזמה הכושלת הזו היה כוח משיכה עוד עשרות שנים אחר כך. גם ברוסיה עצמה היה ניסיון הפיכה כבר ב-1905, ויש טענה האומרת שאלמלא מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית הייתה פורצת כבר ב-1914".
אבל המהפכה אכן המתינה לסוף המלחמה; למרירות של מאות אלפי החיילים הרוסים שנשלחו בהמוניהם לחזית, איבדו רבים מחבריהם בקרבות שלארצם לא היה אינטרס ישיר בהם – ואחרי כל זה ידעו שהם חוזרים לחיים בלי עתיד, כצמיתים של שכבה אריסטוקרטית דקה. למהפך השלטוני, צריך לומר, היו שני שלבים: בפברואר 1917 הוצאו להורג הצאר ומשפחתו, וברוסיה קמה ממשלה דמוקרטית יחסית, בראשותו של אלכסנדר קרנסקי. רק בנובמבר של אותה שנה הופלה הממשלה הזו על ידי הקומוניסטים.
"בולשביקים", שפירושו ברוסית "סיעת הרוב", היה הכינוי שהדביק מנהיג המהפכה ולדימיר איליץ' לנין לסיעתו, כדי להדגיש את יתרונה לעומת הסוציאליסטים המתונים יותר – "המנשביקים", שפירושו "סיעת המיעוט". קרל מרקס, שנפטר ב-1883, היה בוודאי מופתע אילו זכה לראות את המהפכה הבולשביקית. מיקומה ברוסיה עמד בניגוד לתחזיותיו, שכן הוא העריך שהמהפכה תפרוץ דווקא במערב אירופה. ההנחה שלו הייתה שפערי המעמדות בין עשירים לעניים במערב יחריפו לבלי נשוא בגלל המהפכה התעשייתית, והם שיזינו את מרירות הפרולטריון עד כדי מהפכה.
מדוע באמת פרצה המהפכה דווקא ברוסיה? פרופ' רפי ואגו מאוניברסיטת תל-אביב, גם הוא מומחה לתולדות הקומוניזם, מונה כמה סיבות: "ברוסיה התקיימו סוגים שונים של פעילות טרוריסטית 'שמאלנית' כבר מהשליש האחרון של המאה ה-19. לכך אפשר להוסיף כמובן את משבר מלחמת העולם, ואת הפיגור האדיר של רוסיה אחרי תנאי החיים המודרניים. הייתה שם אוכלוסייה חקלאית עצומה שנקלעה למשבר קשה, מה שכמובן עורר תסכול. כל אלה יצרו את הקרקע לגל של פעילות מהפכנית, שהתחיל כבר ב-1905 והסתיים במהפכה הבולשביקית".
מייזל מוסיף לכך את הכוח הארגוני של הקומוניסטים, שבכל עיר וכפר הקימו "סובייטים", מועצות פועלים (מכאן השם "ברית המועצות"). ביום פקודה הופעלה כל המערכת הענקית והריכוזית הזו בשירותם. הוא מציין גם את המרמור האדיר בשורות הצבא, מה שגרם לכך שרוב המפקדים והחיילים סירבו לדכא את המרד, כפי שציוו עליהם השלטונות.
מאז המהפכה הבולשביקית הפך הצבע האדום למזוהה עם הקומוניסטים בכל רחבי העולם. "האדום נחשב לצבע סוציאליסטי עוד מסוף המאה ה-18, לפני המהפכה הצרפתית", אומר פרופ' מייזל. "זה הצבע של הפועלים, הצבע של הדם. בתרבות הרוסית המילה 'אדום' מסמלת גם יופי; 'הכיכר האדומה' נקראה כך כבר בימי הצאר איוון האיום במאה ה-16. כך שהאדום של הבולשביקים נקלט בקרקע חרושה".
בין אם התכוון מרקס שהקומוניזם ימומש בדיקטטורה פוליטית ובין אם לאו, בפועל זה מה שקרה, וכנראה היה הכרחי שיקרה – שהרי בלי להשתמש באמצעי כפייה ודיכוי, אי אפשר לאלץ מיליוני בני אדם לוותר מרצונם על רכושם הפרטי. וכך, האיכרים הרוסים אורגנו על כורחם ב"קולחוזים", כפרים שיתופיים שיצרה המדינה, ונאלצו לעמוד במכסות ייצור שנקבעו עבורם. כשזה לא עבד, הרצועה אמנם הותרה קצת וניתנה מידה מסוימת של גמישות, אבל התפוקה עדיין פוקחה ונוהלה על ידי המדינה. ובאשר להבטחה של מרקס לחברה נטולת מעמדות – זו לא התממשה. הפערים המשיכו להתקיים, רק שהפעם מי שטיפס לראש הפירמידה לא היו אוליגרכים שעשו את כספם בעצמם אלא שכבת הבירוקרטיה של המפלגה הקומוניסטית. אלה שהפכו למקורבים לצלחת נהנו מחיי מותרות, מה שכמובן הקפיץ את הביקוש לחברות במפלגה.
אגב, שיעורם של היהודים בין מובילי המהפכה הקומוניסטית (ואחר כך גם בין בכירי המפלגות הקומוניסטיות מחוץ לברה"מ) היה עצום. לב טרוצקי היה הבולט שבהם, ולצידו גרגורי זינובייב, לב קמנייב ורבים אחרים. בדיחה ידועה מאותם ימים מספרת שכאשר אביו של אחד ממנהיגי המהפכה נפטר, והבן רצה לומר אחריו קדיש, אמר לנין לחבריו: "אין בעיה, אני אצא החוצה ולכם יהיה מניין". הסיבות לנוכחות היהודית המוגברת ברורות: לא רק שהיהודים היו גורם משכיל יחסית, וממילא מאוד מודע פוליטית, אלא שהם גם חוו סבל מיוחד מהלאומנות הרוסית, שהייתה אנטישמית מובהקת. רבים מהם קיוו שבחלופה הקומוניסטית, שמדגישה את המעמד הכלכלי ולא את הלאום, יוכלו גם בני עמם לקבל סוף-סוף יחס שוויוני.
בקרב האינטלקטואלים המערביים של שנות העשרים והשלושים נרשמה התלהבות מהניסוי המהפכני המתרחש במזרח. הנה, הם חשבו, נמצא הפתרון האוטופי למשבר הכלכלי ולפערי המעמדות שהטרידו מאוד את המערב עצמו. ברה"מ גם טרחה לייחצן את המהפכה: אינטלקטואלים מן המערב הוזמנו לפסטיבלים ומסעות כדי שילמדו על נפלאות גן העדן הקומוניסטי, תוך שהמארחים מקפידים לפקח על כל תנועה שלהם ולהסתיר מהם את אופיו הדכאני של המשטר. רבים מהאורחים אכן נשבו בקסם, ביניהם אנדרה ז'יד וז'אן פול-סארטר הצרפתים, המחזאי הבריטי ג'ורג' ברנרד שו, הסופר האמריקאי הווארד פאסט ("אחיי גיבורי התהילה") ועוד. כמה מהם עתידים להיות גם בין גדולי המאוכזבים מברה"מ.
שנות השלושים סיפקו סיבה נוספת לפופולריות של הקומוניזם: עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והחולשה שהפגינו כלפיו המשטרים הליברליים, גרמו לרבים במערב להאמין שרק העוצמה הנגדית הקומוניסטית, אפילו אם בה עצמה יש יסוד דיקטטורי, תוכל לעמוד מול הפאשיזם הגרמני. הדבר בלט במיוחד כאשר בספרד פרצה מלחמת האזרחים בין הפאשיסטים בהנהגת הגנרל פרנקו, שנתמך בידי היטלר, לבין החוגים הדמוקרטיים. אלפי מתנדבים ממדינות רבות זרמו לספרד כדי להצטרף לכוחות הדמוקרטיים, אבל רק ברה"מ שלחה חיילים, אימנה לוחמים ממדינות אחרות וסיפקה לכולם נשק. זה לא הספיק כדי לנצח את פרנקו, אבל הספיק כדי לקבע את מעמדה של רוסיה הקומוניסטית, בהנהגתו של יוסיף סטלין, ככוח היחיד שיוכל להתמודד עם הפאשיזם.
במזרח אירופה, לעומת זאת, הכירו את צידו האפל של הקומוניזם. שם ראו את המאמצים הרבים שעשתה ברה"מ כדי לפגוע בריבונות של מדינות האזור, לקרוע נתחים משטחיהן ולהשליט משטר דיכוי. במדינות הללו העדיפו אפוא את תמיכתו של היטלר על פני ברית עם סטלין. העובדה שהקומוניזם זוהה עם המרכיב היהודי הוסיפה ממד פוליטי לאנטישמיות הדתית והלאומנית שרווחה ממילא באותן ארצות, והייתה קריטית למוטיבציה של אזרחים ממדינות מזרח אירופה, כמו אוקראינה וליטא, לסייע לנאצים בחיסול היהודים.
סטלין, שערב מלחמת העולם השנייה כרת ברית זמנית עם היטלר כדי לחלק ביניהם את השלל המזרח-אירופי, נאלץ להתייצב מולו כאשר הצבא הנאצי פלש לברה"מ, ביוני 1941. מנהיגי המערב הבינו שבלי עוצמתו ונחישותו, ואולי גם אכזריותו, של הצבא האדום, קשה יהיה לנצח את היטלר. לפיכך הם העדיפו לדחות את האיבה כלפי סטלין והקומוניזם, ולכונן איתם ברית לפחות לתקופת המלחמה – מה שהגביר את הערצתם של רבים במערב כלפי המשטר הקומוניסטי. ראש ממשלת בריטניה ונשיא ארה"ב בחרו גם לאפשר לסובייטים להתקדם כמה שיותר בתוך גרמניה, ולהעניק להם את הזכות לכבוש את ברלין, כדי שהם יהיו אלה שיקיזו דם במערכה הסופית. היתרון מבחינת המאמץ המלחמתי המערבי היה ברור, אבל כך גם עברו לידי סטלין שטחי כיבוש נרחבים במזרח אירופה.
העוצמה שהפגין סטלין יצרה אחרי המלחמה שתי תגובות מנוגדות. מצד אחד, כדי שאזרחי מערב אירופה לא יתפתו לקסם הקומוניסטי, הרעיף עליהם הממשל בארה"ב את "תוכנית מרשל". במסגרת התוכנית, שהגה שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל, מימן משלם המיסים האמריקאי את שיקומן ורווחתן של מדינות באירופה למשך שנים רבות. מאידך גיסא, מדינות המערב עצמן - שחלקן נטו בעבר לכלכלה שמרנית – עשו כעת צעדים ניכרים לכיוון של מדינת רווחה וביטול מעמדות. הדבר בלט במיוחד בבריטניה, המדינה האירופית היחידה שנשארה ללחום בהיטלר אחרי שכל השאר נכבשו על ידו או בחרו לשתף איתו פעולה. וינסטון צ'רצ'יל, המנהיג הדגול של ימי המלחמה, הודח בבושת פנים בבחירות שהתקיימו זמן קצר אחריה. צ'רצ'יל, מה לעשות, היה מזוהה עם התפיסה השמרנית שהמשיכה לגרוס כלכלה זהירה, שימור פערי מעמדות ואפילו המשך השלטון האימפריאלי של בריטניה ברחבי העולם. בני עמו מצולקי המלחמה לא היו מוכנים עוד לקבל תפיסות כאלה, וחוללו בקלפיות את אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הפוליטיקה.
ההשפעה הדרמטית ביותר של הסדר העולמי החדש הייתה כמובן המלחמה הקרה. ברה"מ מעולם לא הסתירה את שאיפתה לייצא את המהפכה הקומוניסטית לכמה שיותר מדינות; מולה החליט אפוא המערב, עכשיו כבר בהנהגת ארה"ב, להציב מתרסים בכל חזית אפשרית. ברחבי אירופה נמתח גבול ברור לאורך השטחים שעליהם שלטה ברה"מ – שטחים שהורחבו כאמור באדיבות בנות הברית המערביות, שלא ששו לשפוך עליהם דם. צ'רצ'יל, בעל כישרון הניסוח המופלא (חלקו בהבסת היטלר לא זיכה אותו בפרס נובל לשלום, אך ספריו שתיעדו את המלחמה זיכו אותו בפרס נובל לספרות), היה זה שטבע את הביטוי "מסך הברזל". בנאום שנשא בארה"ב חודשים ספורים אחרי תום המלחמה אמר צ'רצ'יל: "מִשטטין שלחוף הים הבלטי ועד לטריאסטה שלחוף הים האדריאטי, מסך של ברזל ירד על היבשת".
לא רק באירופה קמו מתרסים. בחזיתות שונות בעולם התלקחו עימותים בעצימות זו או אחרת בין הגוש הקומוניסטי והגוש המערבי: ב-1949 השתלטו הקומוניסטים בהנהגת מאו דזה דונג על סין; ב-1950 פרצה מלחמה בקוריאה בין החלק הפרו-מערבי לחלק הקומוניסטי, וסופה ביצירת שתי מדינות שהעימות ביניהן נמשך כידוע עד ימים אלה; ובשנות השבעים התפתחו מאבקי שליטה דומים בשורה ארוכה של מדינות בדרום-מזרח אסיה ובדרום אמריקה. לא רק ברה"מ ידעה ליזום הפיכות: בצ'ילה, למשל, יזמו האמריקאים הפיכה שבה הודח הנשיא הקומוניסט סלוודור איינדה לטובת הגנרל הדיקטטור אוגוסטו פינושה.
בראון מציין שלאורך המאה ה-20 היו בעולם 36 מדינות שקמו בהן משטרים קומוניסטיים, אבל לא במקביל. מספר השיא של משטרים כאלה שפעלו בו זמנית היה 16, בסוף שנות השבעים: היו אלה תשע חברות "ברית ורשה" - ברה"מ עצמה, מזרח-גרמניה, צ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, בולגריה ואלבניה; שש מדינות במזרח אסיה - סין, קמבודיה, וייטנאם, לאוס, מונגוליה, וצפון-קוריאה; ומדינה אחת באיים הקריביים - קובה.
מכיוון ששני הצדדים הנאבקים על ההגמוניה העולמית החזיקו בידיהם נשק גרעיני רב, הם השתדלו להימנע מעימותי אש ישירים, שעלולים להידרדר למערכה לא-קונבנציונלית. כך נולדה "המלחמה הקרה", שכמעט הפכה לחמה מאוד בכמה מקרים. הבולט שבהם היה משבר הטילים בקובה, ב-1961. העימות הגלובלי גם יצר עימות פנימי קשה וזכור לרע בתוככי החברה האמריקאית. הרוב הדומם, המפוחד מהצל הסובייטי ומהארסנל הגרעיני שמעבר למסך הברזל, החל לרדוף כל מי שעלול להיות מזוהה עם הרעיון הקומוניסטי. סמל המאבק הזה היה הסנאטור ג'וזף מקארתי, יו"ר "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית", שהחל לארגן שימועים וצליבות פומביות לאנשים שנחשדו בקומוניזם. מקארתי אף עודד מנגנון הלשנה של חברים בארגונים פוליטיים ובתעשיית התרבות והאמנות, שמאז ומתמיד זוהתה עם "השמאל". כך נכנס ללקסיקון הביטוי "מקארתיזם", כסמל לרדיפה פוליטית של אנשי המחנה היריב.
המלחמה הקרה הולידה גל של התפכחות אינטלקטואלית מהקסם הקומוניסטי. בסוף שנות הארבעים פרסם ג'ורג' אורוול את הספר "1984", המתאר דיקטטורה שבה שולט "אח גדול" – כשהנמשל הברור הוא המשטר הקומוניסטי בראשות סטלין. לכך הצטרף גם הספר "אפלה בצהריים" של הסופר היהודי ארתור קסטלר, אוהד מושבע של ברית המועצות שעבר תהליך התפכחות. הרומאן שכתב עוסק בקומוניסט ותיק שנעצר באשמת שווא, וכשירות אחרון מצידו למפלגה הוא מוכן להודות בחשדות נגדו.
ברה"מ עצמה יצרה עוד ועוד סדקים במצג השווא של גן העדן שהתיימרה לעטות. בערוב ימיו יזם סטלין מסע טיהורים נרחב נגד כל מי שנחשד על ידיו בנאמנות לא מספקת. אלפי פעילים של המפלגה הקומוניסטית הועמדו למשפטים מבוימים, וכמותם גם רופאים ואישי תרבות בכירים. דבר קיומם של הטיהורים דלף למערב, וגרר ביקורת חריפה. סטלין עצמו נפטר ב-1953, וכעבור שלוש שנים הדהים יורשו ניקיטה חרושצ'וב את הנהגת ברית המועצות, כאשר הופיע בוועידה העשרים של המפלגה והוקיע ללא כחל ושרק את פשעיו של המנהיג המיתולוגי.
אבל גם חרושצ'וב עצמו לא היה נקי ממאפיינים דיקטטוריים. הביקורת על ברה"מ בראשותו גאתה שוב ב-1956, לאחר שכוחות צבא סובייטיים נשלחו לדכא את גילויי העצמאות בהונגריה, בעקבות הודעתה על פרישה מברית ורשה. יורשו של חרושצ'וב, ליאוניד ברז'נייב, הלך בעקבותיו ושלח כוחות צבא כדי לדכא את ההתקוממות בצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968 - אירוע שכונה "האביב של פראג", והונצח גם בשיר של אריק אינשטיין ושלום חנוך ("שיר שחלמתי על פראג"). למרות זאת, אנרכיסטים צעירים ברחבי המערב המשיכו להתמוגג מהקומוניזם גם באותן שנים ובאלה שיבואו אחריהן. דמותו של צ'ה גווארה, המהפכן הקובני שחוסל בבוליביה כאשר הגיע לשם כדי להמשיך ולייצא את הקומוניזם, ממשיכה לשמש אייקון תרבותי עד היום.
עשרים שנה חלפו מהאביב של פראג, ובסוף שנות השמונים התמוטט המשטר הקומוניסטי לא רק בצ'כוסלובקיה, אלא בכל רחבי מזרח אירופה ובכלל זה בברית המועצות עצמה. מדוע דווקא אז? ואגו ומייזל מצביעים שניהם על הכלכלה כגורם מרכזי. "המערכת הסובייטית הייתה בעייתית מלכתחילה", אומר מייזל. "כלכלה ריכוזית, שכולה מתוכננת על ידי השלטון, לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, אבל עוברות שנים עד שמצטברת המסה הקריטית שמביאה לקריסה. וכשהכלכלה לא מחזיקה מעמד, גם מערכות אחרות קורסות. מה שקרה בברה"מ הוא שהמנהיג האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'וב, ניסה להכניס רפורמות בניסיון לעצור את הסחף - אבל הרפורמות האלה, שהביאו קצת חופש, רק זירזו את הקריסה כי אנשים הרגישו יותר חופש לחפש אלטרנטיבה".
ואגו נותן קרדיט גם לתעמולה המערבית האינטנסיבית שהופעלה כלפי אזרחי הגוש הקומוניסטי: "הגלגל החל להתהפך כאשר תושבי מזרח אירופה למדו לדעת מה מתרחש במערב, וכמה עמוק הפער ברמת החיים בין שני עברי מסך הברזל. כתוצאה מכך, המשטרים הקומוניסטיים נאלצו קצת להיפתח, כל אחד בדרגתו, ומכאן ואילך היה ברור שהם לא יוכלו עוד לשרוד באותו אופן כמו בעבר. הייתי נותן פה ציון גבוה לאמצעי התעמולה של המערב, כמו 'רדיו אירופה החופשית' ו'רדיו ליברטי', שזכו למספר עצום של מאזינים בגוש הקומוניסטי".
קריסת הקומוניזם במזרח אירופה מעידה כמובן על כישלון השיטה, ובכל זאת ארצ'י בראון מדגיש שמדובר בתנועה "המצליחה וארוכת הימים ביותר מבין כל התנועות הטוטליטריות (של המאה ה-20 – י"ש)". הוא מזכיר שהקומוניזם הילך קסם הן על החלשים, שלהם התיימר להציע ביטחון כלכלי, והן על האינטלקטואלים והחזקים, שמצאו בו אוטופיה פילוסופית ומוסרית. צריך גם לזכור שעד היום ישנן כמה מדינות המגדירות את עצמן קומוניסטיות: הבולטת ביותר היא כמובן סין – אם כי המשטר הכלכלי הנוכחי שלה קרוב הרבה יותר לשוק חופשי מאשר לחזונות של מרקס או מאו. את מורשת הקומוניזם משמרות גם מדינות כמו צפון-קוריאה, קמבודיה, וייטנאם וקובה, שבשנים האחרונות מתחילה להשתחרר מכבלי הכלכלה הקומוניסטית, אך עדיין לא מכבלי המפלגה.
ואם הכול נידון לכישלון מלכתחילה, איך הצליח הקומוניזם לשרוד זמן כה רב? "קשה לומר", עונה ואגו. "יש כאן שילוב של הברוטליות שהפעיל השלטון עצמו, יחד עם תהליכים חיצוניים. דווקא המלחמה הקרה סייעה לפריחת הקומוניזם, משום שהיא אפשרה למשטר לגייס את ההמונים למלחמה ב'אויב משותף'. גם העובדה שהמערב הניח לסטלין להשתלט על שטחים נרחבים במזרח אירופה, סייעה לשרידות הקומוניזם: המדינות האלה העניקו לברה"מ הרבה משאבי טבע שלא היו לה. הבדיחה של אזרחי ברה"מ סיפרה שיש להם שבע עונות יבול בשנה: אחת ברוסיה, אחת ברומניה, אחת בבולגריה וכן הלאה. בלי הניצול הזה, ספק אם ברה"מ עצמה הייתה שורדת לאורך ימים".
סיפורו של הקומוניזם בארץ ישראל ובמדינת ישראל מפותל לא פחות ממקבילו העולמי. ראשיתו בעלייה השלישית, שהחלה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית ברוסיה. אם אנשי העלייה השנייה החזיקו בסוציאליזם של פעם, המדגיש את האדם הפרטי, ולכן טיפחו במכוון קומונות קטנות יחסית, אנשי העלייה השלישית דיברו במונחים גורפים הרבה יותר. בחזונם הם ראו קיבוצי-ענק שיכילו מאות חברים ויקיפו בסופו של דבר את כלל תושבי הארץ, וגדוד עבודה שיסלול את הכבישים ויגויס למשימות לאומיות. אגב, ב-1927 חזרו לברה"מ כמה מאנשי "גדוד העבודה" שהוקם, לאחר שחשו שהמפעל הציוני קטן מדי לאידיאליזם הגלובלי שביקשו לבטא. למרות הנאמנות המופגנת לקומוניזם, רובם נרצחו בסופו של דבר בימי הטיהורים של סטלין.
העלייה השלישית היא שהביאה גם לייסוד ההסתדרות והמשק ההסתדרותי העוצמתי, אם כי בראש הארגון הועמד דווקא איש העלייה השנייה - דוד בן-גוריון (שהביוגרף שלו, מיכאל בר-זוהר, טוען שהושפע עמוקות מלנין והשלטון הריכוזי שלו). ב-1919 הוקמה המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית, שהייתה מיועדת תחילה ליהודים, אבל מהר מאוד הפכה למפלגה דו-לאומית שחרתה על דגלה שוויון בין העמים, ובהמשך היה בה רוב ערבי. מייזל מסביר שהתמיכה הערבית במפלגה לא נבעה כל כך מהזדהות עם רעיונות קומוניסטיים, כמו מן העובדה שהשלטון המפא"יניקי לא אפשר התפתחות עצמאית של מפלגות ערביות לאומיות, והקומוניסטים נותרו אפוא כאופציה כמעט יחידה.
מכיוון שברה"מ עצמה תמכה בהקמת מדינה יהודית, הצביעה בעד תוכנית החלוקה באו"ם ואפשרה אספקת נשק צ'כי לצה"ל במלחמת העצמאות, גם המפלגה הקומוניסטית הישראלית הזדהתה עם הציונות. אחד מראשיה, ח"כ תופיק טובי, אפילו תקף מעל במת הכנסת את האפליה שבאי-גיוס ערבים לצה"ל. רק בהמשך, בהתאם למדיניות הסובייטית, החלה המפלגה לאמץ קו אנטי-ציוני.
החלק היהודי במק"י היה אמנם קטן מאוד, אבל הוא ביטא סנטימנט ציבורי רחב הרבה יותר כלפי ברה"מ, גם מצד אנשים שלא הגדירו את עצמם קומוניסטים במפורש. נטיות כאלה באו לידי ביטוי במיוחד במפ"ם, בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי (להבדיל מקיבוצי מפא"י, שהתאגדו תחת השם "איחוד הקבוצות והקיבוצים"), ואפילו באוהלי הפלמ"ח. התרבות הרוסית הקנתה לפלמ"חניקים הרבה מן המנגינות שאליהן הוצמדו מילים עבריות חדשות. מהחשיבה הסובייטית גם הגיע הדגש על אינדוקטרינציה חינוכית ללוחמים, שבאה לידי ביטוי בתפקיד הפוליטרוק. אנשי מפ"ם אף דיברו בגלוי על ברה"מ כ"מולדת שנייה" לצד מדינת ישראל, וביטאון מפ"ם "על המשמר" ביכה את סטלין ביום מותו, תוך שהוא משתמש בכינוי "שמש העמים". הוויכוח על היחס החיובי של מפ"ם לברית המועצות הוא שהוביל לפילוג בין קיבוצי "איחוד" ו"מאוחד".
האהדה של מפ"ם לקומוניזם הייתה עילה למלחמת חורמה מצד בן-גוריון. ראש הממשלה הראשון, שהוביל את מדינת ישראל לעבר אוריינטציה מערבית ברורה, חשש מאוד הן מברה"מ עצמה והן מרעיון הנאמנות הכפולה של אנשי מפ"ם. גם פירוק הפלמ"ח נבע לא רק מתפיסה עקרונית של הכפפת כל המחתרות לצבא ממלכתי אחד, אלא גם מדאגה מפני ההזדהות של הפלמ"חניקים עם מפ"ם, ובאמצעותה עם אמא רוסיה.
ראש השב"כ בתחילת שנות החמישים, איסר הראל, לא היסס אפילו להורות על האזנת סתר לחברי הכנסת של המפלגה הסוררת. במפ"ם עצמה חלה התפכחות לאחר שפעיל התנועה מרדכי אורן נאסר בפראג והואשם בהיותו סוכן ציוני. זו הייתה העילה לפיצול המפלגה, כאשר קבוצת מיעוט בראשותו של משה סנה – מבכירי היישוב בתקופת הקמת המדינה, ומי שעמד בראש ההנהגה הארצית של ההגנה - עזבה את מפ"ם והצטרפה ל"דבר האמיתי", המפלגה הקומוניסטית עצמה. לימים החליט סנה לפרוש ממק"י ולחזור לציונות, בעקבות עמדתה האנטי-ישראלית של ברה"מ.
בין האנשים שחיים איתנו היום אין מי שיכול לבטא את התהפוכות האלה יותר מהשר לשעבר יאיר צבן, שהלך עם משה סנה את כל הדרך למפלגה הקומוניסטית וחזרה. צבן מספר שהזדהותו עם הרעיון הקומוניסטי החלה עוד בנעוריו בירושלים, וצמחה בהדרגה סביב ארבעה מוקדים שונים: "מדריכה בצופים בשם מיקי פרמינגר, שהייתה לה השפעה רבה עליי; דודים בקיבוץ עין-שמר, שלא היו ממש קומוניסטים, אבל השפיעו עליי מאוד בגיבוש חוויה ותפיסת עולם סוציאליסטית; דיר-יאסין באפריל 1948, שם הייתי בין חברי הגדנ"ע שהוטל עליהם לקבור את קורבנות הטבח, וזה השריש בי את התובנה שאין עם שמחוסן מפני מעשי זוועה ולכן אף אחד אינו פטור מהמאבק במעשים האלה; ולבסוף – הרצאה של משה סנה ששמעתי בקורס המ"כים של הפלמ"ח בקיבוץ דליה, ביולי 48'. זה מה שהביא אותי לעבור ממפא"י למפ"ם, ולהיות בין מייסדי קיבוץ צרעה. אני הקמתי את סניף מפ"ם בקיבוץ, והייתי גאה בכך שבבחירות של 1951 היה אצלנו האחוז הגבוה ביותר של הצבעה למפ"ם מבין הקבוצות שזוהו עם מפא"י. אשתי ואני עזבנו מאז את צרעה, אבל נשארנו עד היום בקשרים טובים שם".
הוא דבק בסנה והפך למזכירו האישי ולאחראי על אבטחתו, כי להיות קומוניסט ישראלי בימים ההם לא היה נעים יותר מלהיות קומוניסט אמריקאי תחת מגפי מקארתי. "קיבלתי מהשב"כ שני אקדחים, וקבענו שני חברים שילוו אותו בכל הנסיעות לכנסת", מספר צבן. "בערבים שבהם הוא שהה בדירתו בתל-אביב, ארגנו בהתנדבות שמירה עליו".
ממרומי גיל 87, מסכם צבן את השלב הקומוניסטי של חייו כטעות איומה: "הפרדה ממפ"ם וההליכה למפלגה הקומוניסטית הן בעיניי המשגה הגדול ביותר שעשיתי, וגם המשגה הגדול ביותר של סנה עצמו. זה נמשך כעשור, והיה מבוסס על אשליה כוזבת. אני לא רק מתחרט על עצם ההחלטה, אלא גם מתבייש בעמדות שביטאתי בגללה, כמו שלילת הציונות או ההגנה על 'משפטי פראג' (משפטי ראווה שנערכו בצ'כוסלובקיה ל-14 חשודים בקשר אנטי-קומוניסטי, מהם 11 יהודים – י"ש)". ועם זאת הוא מדגיש: "לא הפסקתי להיות חסיד שוטה של המשטר הסובייטי כדי להתחיל להיות חסיד שוטה של הקפיטליזם. יש לי ביקורות קשות מאוד גם בכיוון הזה. אני רואה את עצמי היום כסוציאליסט לא דוגמטי. האנושות זקוקה להצבת יעד גדול, ברוח הדברים של ולטר בנימין: בלי יכולת השלכה אל עתיד אוטופי, נידונה האנושות המודרנית לדרוך לנצח באותו מקום".
יש לך גם מסקנה עקרונית מאותה טעות? משהו שיכול להדריך אחרים בהתלבטויות אידיאולוגיות של היום?
"המסקנה היא שאמונה דוגמטית - ואני הייתי שבוי באמונה כזו - עלולה להפוך לבית סוהר תודעתי שקשה להשתחרר ממנו. כך קרה לרבים שדגלו בקומוניזם הסובייטי, ולדעתי כך קורה היום לרבים שדבקים בפולחן ההפרטה, או לאלה שהפכו את רעיון ארץ ישראל השלמה לאמונה משיחית. כמי שחווה את זה, אני אומר להם: קשה להשתחרר מאמונות דוגמטיות, אבל כמה טוב להשתחרר".
היית אומר שאתה זהיר כיום כלפי אידיאולוגיות בכלל?
"לא זהירות מעצם האידיאולוגיה, אבל זהירות מאימוץ חריף מדי שלה, וגם זהירות מתיוגים מחייבים מדי. אני נמנע היום מלהגדיר את עצמי כמרקסיסט, ומסתפק באמירה שיש דברים במשנתו של מרקס שאני מרגיש קרוב אליהם".
מי שנשאר קומוניסט גאה עד היום הוא דב חנין, חבר כנסת מטעם סיעת חד"ש. "המאבק הסוציאליסטי והקומוניסטי של המאה ה-20 הוא רק פרק מאוחר במאבק הכולל לתיקון עולם ולחברה צודקת יותר", אומר חנין. "נכון שבשם המאבק הזה נעשו גם פשעים גדולים. יש כאלה שמסיקים מכך שאי אפשר לשנות את העולם, או שלכל היותר אפשר לעשות שיפוצים קטנים בתקרה ובחלונות. אני חושב שעולם שבו שמונת האנשים העשירים ביותר מחזיקים יותר רכוש מ-3.5 מיליארד האנשים העניים ביותר, הוא עולם שעדיין דורש תיקון גדול".
אז תישאר סוציאליסט, למה להתעקש על הגדרה עצמית כקומוניסט?
"אני לא רואה בין השמות האלה הבדל גדול, אבל אני מתנגד לסוציאליזם שמסתפק בתיקונים ושיפוצים קטנים, כפי שאני מתנגד לקומוניזם כשפירושו עריצות ודיכוי".
במה נשארת קומוניסט?
"אני עדיין מאמין שאמצעי הייצור הגדולים צריכים להיות בבעלות החברה. אני לא מדבר על כל חנות מכולת או מונית פרטית, אבל למשל הגז שנמצא בשטחה הריבוני של ישראל צריך להיות בבעלותנו, לא בבעלות אילי הון, ואנחנו אלה שצריכים לפתח אותו ולהרוויח ממנו. מובן שצריך להפיק הרבה לקחים מניסיון העבר לגבי השאלה איך עושים זאת נכון".
מה באמת הלקחים שלך מכישלונות העבר?
"הלקח העיקרי הוא שזו הייתה שגיאה איומה, לחשוב שאפשרי סוציאליזם בלי דמוקרטיה. הסוציאליזם במהותו יותר דמוקרטי מהקפיטליזם. הוא נועד קודם כול לשחרר את הפוליטיקה מהשפעת בעלי ההון, ובהמשך הוא גם הרחבה של הדמוקרטיה לכלכלה ולחברה בכלל. במקום זה, בנו משטר שצמצם את הדמוקרטיה באופן קיצוני, כך שהרכבת ירדה לגמרי מהפסים הנכונים".
מאיזה שלב הבנת שהמודל הסובייטי נכשל?
"הביקורת שלי התפתחה לאורך כל שנות השמונים. כשהתחיל הניסיון לעשות מה שקראו אז 'פרסטרויקה', חשבתי שזה מהלך חשוב, כי הבעיות הקשות במערכת חייבו שינויים עמוקים. לא רציתי שכל המודל יתפרק, וברה"מ תהפוך למדינה של טייקונים ובעלי הון. רציתי מודל סוציאליסטי שיהיה יותר הגון ויותר דמוקרטי".
עם ההבנה הזו, נאלץ חנין להיאבק בקולות הדוגמטיים בתוך מפלגתו, אלה שהמשיכו להאמין באופן עיוור בקו שהובילה מוסקבה. כך למשל הוא התעמת עם מנהיג המפלגה מאיר וילנר ועם הח"כית תמר גוז'נסקי, כשבברה"מ התרחשה מהפכת הנפל שביקשה להדיח את מיכאיל גורבצ'וב ולהחזיר את שלטון הבירוקרטיה הישנה: "עם וילנר, שהיה המנהיג ההיסטורי שלנו ואדם בעל זכויות רבות, היו לי הרבה ויכוחים קשים. הוא אמנם סבר שבברה"מ היו הרבה שגיאות וכשלים, אבל אני חשבתי שהמשבר עמוק יותר, ושמדובר בכישלון חרוץ של כל המודל שהתחיל בסטלין. אגב, צריך לומר שבמודל הזה היו גם דברים יפים, כמו תרומת ברה"מ לניצחון על הנאצים וממילא גם להצלת יהודים רבים, והיו שם גם מערכות ציבוריות ברמה גבוהה, כמו מערכת החינוך. אבל בגדול, המודל הזה נכשל".
חנין מספר שלמרות העוינות כלפי תנועתו, הוא באופן אישי לא ספג בחייו יותר מדי התנכלויות: "גדלתי במשפחה חמה מאוד ומגוונת מאוד מבחינה פוליטית. שני הסבים שלי היו חרדים, ובתוך המשפחה הגדולה היו כל הזרמים – מאנשי אצ"ל ולח"י, עבור באנשי מפא"י וההגנה ועד 'השומר הצעיר' - אבל מבחינה פוליטית, מק"י נתפסה כמחוץ לתחום. פחות בגלל העניין הסוציאליסטי ויותר בגלל שזו הייתה מסגרת משותפת ליהודים וערבים, שגם דגלה הרבה לפני כולם ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. אבל בסך הכול תמיד הייתי בתוך החברה וחלק ממנה, ואני לא יכול להתלונן, גם אם פה ושם היו אירועים קשים. אני מסתובב הרבה בארץ. פוגש הרבה אנשים שמתנגדים לדעותיי, אבל מרגיש גם הרבה הערכה מצידם".
עם קריסת הגוש הקומוניסטי באירופה, כתב האינטלקטואל האמריקאי פרנסיס פוקויאמה מאמר שהכה גלים ברחבי העולם. תחת הכותרת "קץ ההיסטוריה" הציע פוקויאמה תזה האומרת שכישלון הרעיון הקומוניסטי השאיר למעשה את העולם עם אידיאולוגיה דומיננטית אחת: כלכלת השוק הליברלית. ומכיוון שאין לה מתחרים, הרי למעשה בא הקץ להיסטוריה של פיתוח רעיונות ולמירוץ ביניהם.
העשורים שחלפו מאז המחישו עד כמה מופרכת הייתה התזה של פוקויאמה, והוא עצמו כבר ביקש לתת לה "עדכונים". השאלה המתבקשת היא האם בתנועת המטוטלת שמאפיינת את כלל ההיסטוריה האנושית, תיתכן גם חזרה לרעיון הקומוניסטי, שהרי הביקורת על תחלואי הכלכלה המערבית לא פחתה לאורך השנים. את העתיד הרחוק קשה כמובן לחזות, אבל לפחות לגבי העתיד הנראה לעין, ואגו לא מאמין באפשרות הזאת: "החברה הטכנולוגית הנוכחית, חברת המידע, היא ברמה כזו שלהתחיל להציג היום אוטופיה מהסוג הקומוניסטי - זה נראה כבר בלתי אפשרי. ייתכן שבעקבות ההתנגדות לתהליכי הגלובליזציה ושלטון התאגידים תהיה שוב חתירה ליותר שוויון, אבל זה כבר לא יוכל ללבוש את הצורה ההיא, כיוון שהניסיון הקומוניסטי הוכיח שזה בלתי אפשרי. אולי ינסו לחפש דגמי ביניים, ממשל סוציאל-דמוקרטי כזה או אחר, אבל לא לכיוון של דיקטטורה חד-מפלגתית, כפי שקרה בברה"מ".
הביקורת הנוקבת על הניוון המערבי לא החייתה, נכון לעכשיו, את החלופה הקומוניסטית, אבל בינתיים צמחה לה חלופה אחרת – הדת. יש בכך לא מעט אירוניה היסטורית: אחרי שהקומוניזם נלחם בה והגדיר אותה כ"אופיום להמונים", דחקה אותו הדת וחזרה למרכז הבמה. אפשר למצוא בכך מעין אמירה, שאם האנושות לא יכולה להיגאל מפצעיה בעזרת פעולה אנושית, אולי היא עתידה להיגאל באמצעים על-אנושיים. ולחלופין: אם אי אפשר לפתור את מצוקות הקולקטיב, לפחות נזכה לגאולה רוחנית אישית.
אקו"ם